הקריאה במחקר העמדות של בני נוער וצעירים בישראל, שחלקים נרחבים ממנו פורסמו בסוף השבוע האחרון בעיתון זה, היא חוויה מאלפת. המעבר בין החלקים השונים של המסמך המקיף, שנעשה מטעם מרכז מאקרו לכלכלה מדינית וקרן פרידריך אברט, דומה לנסיעה ברכבת הרים שתוכננה על ידי גאודי: פעם אתה נמלא שמחה ופעם אתה שוקע בייאוש. רגע הבטן מתהפכת ורגע הלב נפתח.

המחקר, שערכו ד"ר רובי נתנזון, איתמר גזלה ורון לייזר, משקף הלך רוח מוכר לכל מי שמבלה שלוש דקות ברשת חברתית כלשהי: השמאל בישראל מוסיף להתכווץ כמו חולצה מהניינטיז בכביסה המיליון שלה. הפגיעה במותג כל כך אנושה, שבחוברת המחקר נכתב כי "16% בלבד מהנוער היהודי ו־10% בלבד מהנוער הערבי מעידים על עצמם כי הם שמאלנים – גם כשמדובר באנשים המחזיקים בעמדות שמאל מובהקות". רוצה לומר: האינדוקטרינציה שלפיה עצם המילה "שמאל" היא סוג של קללה הצליחה מעל המשוער. הידד לעוסקים במלאכה ולצבא הקרנפים שסייע להם. תרומתכם לדמוקרטיה תיזכר לעד.

נתונים נוספים מגלים סדקים בביקורת של ראש הממשלה על "תעשיית הדכדוך". מצד אחד, מתברר כי האופטימיות של הנוער היהודי לגבי עתידה של ישראל נמצאת בירידה חדה, וכך גם מידת האמון שלהם במיצוי שאיפותיהם האישיות במדינה. מצד שני, בנימין נתניהו לא יכול להאשים את התקשורת: הנוער אכל ושתה את הדה־לגיטימציה של העיתונות תחת שלטונו והוא מאמין לה אפילו פחות מבעבר. זו אמנם טרגדיה שלבדה שווה כמה לילות של הרהורים, אבל מסקנה אפשרית היא שהנערים והנערות כלל לא צריכים מתווך שיגיד להם שאלה פקקים ולא מחלפים.

אלא שמבעד לשורה של מספרים מעציבים מבצבצת לה התפתחות חיובית. קוראים לה הצעירים הערבים בישראל. לפי הנתונים, 63% מהם אופטימיים לגבי עתידה של המדינה – יותר מהיהודים. 74% חשים כי הם יכולים להשיג את מטרותיהם בישראל. בשני המקרים זהו שיא לעומת סקרים קודמים. המשמעות היא שעל אף התחזקות הממד הלאומי והדתי בקרב הצעירים היהודים, הדור חדש של ערבים אזרחי ישראל לא איבד תקווה במקום הזה.

האתגר של החברה הישראלית הוא לא להשתכר מהנתון הזה אלא לזהות אותו כנקודת פתיחה לקראת תיקון שורה של פגמים. המחקר מטיל זרקור על כמה מהם: למשל, הפער בין תחושת השייכות של ערבים בגילאי 15־18 לחברה הישראלית לזו של גילאי 21־24; העובדה כי אף מוסד ישראלי לא נהנה מאמון של יותר ממחצית הצעירים הערבים, כולל בתי המשפט; וההסכמה של כ־40% מהנוער היהודי עם המשפט "יש לאסור על ערבים אזרחי ישראל להיבחר לכנסת". על אף שמדובר בירידה, זהו עדיין נתון מחפיר המעיד על כשל יסודי בהבנת הדמוקרטיה.

מכאן יש שתי אופציות עבור החברה הישראלית: לדחוף עוד אצבעות בעין כמו "חוק הלאום" או להבין את גודל ההזדמנות. לצבור הון פוליטי על חשבון השבר או לנסות לאחות אותו. אגב, הן הנוער הערבי והן הנוער היהודי קובעים כי השסע הערבי־יהודי הוא המחלוקת שהכי מסכנת את עתידה של ישראל. מזל שלפחות על זה יש קונצנזוס. √