שידורי חטיבת הבידור של "כאן" יצאו לדרך שלשום בחריקה עם הגרסה הישראלית ל"קארפול קריוקי". כוחו של הפורמט הפופולרי הוא הנהג, ג'יימס קורדן, והדינמיקה החיננית והכיפית בינו ובין הסופרסטארים שהוא מארח. וזה בדיוק מה שאין בעיבוד המקומי, שבו ניקי גולדשטיין אוחז בהגה ומזיע את נשמתו כדי להזכיר במשהו את המקור.
צפו בקטע מהתוכנית
בנוסף, הבחירה בעידן רייכל כאורח ראשון תמוהה. אין ספק שהוא אחד המוזיקאים האהובים והמצליחים בישראל, אבל לא כזה שהומור עצמי או התנהלות משוחררת הם מסימני ההיכר שלו. לכן פרק הבכורה נראה כמו ניסיון לנסוע כשבלם היד עדיין למעלה.
לעומת זאת, השעשועון "המרדף" שהושק אמש כבר מהווה שיפור. מדובר בפורמט בריטי, שבו ארבעה מתמודדים מעמידים למבחן את יכולות הטריוויה שלהם מול "הצ'ייסר", מפלצת ידע כללי בשר ודם. בתווך ניצב עידו רוזנבלום, מנחה מיומן ומשופשף בז'אנר (ולאור הרזומה שלו ב"מונית הכסף", אולי חבל שלא נחת ב"קארפול קריוקי").
כשהפלטפורמה היא השידור הציבורי, מדד הטעם הטוב של תוכן מסוג זה הוא רמת השאלות: פחות שליטה בפכים ממדורי הרכילות ויותר היסטוריה, מדע ותרבות. איש לא באמת מצפה ל"מקבילית המוחות" ב־2017, אבל גם לא לשטחיות שמככבת בשעשועונים של ערוצים 2 ו־10.
בסעיף זה ניתן לומר שהתוצאה סבירה: דרגת הקושי אינה בשמיים ולא מחייבת מומחיות של ממש, אבל כן מייצגת איזושהי מידת בקיאות. היה נחמד אם לצד התשובות הייתה קופצת מדי פעם שקופית הרחבה, או שזו הייתה נעשית בעל פה בתדירות גבוהה יותר מזו שהודגמה אמש.
לצד הגימיק האפקטיבי והמבנה הקצבי, "המרדף" דייקה בליהוקו של "הצ'ייסר": איתי הרמן, שכתב לדבריו עשרות אלפי שאלות לשעשועונים שונים, עונה על הדרישות כיוון שדמותו משדרת פטרוניות המאפשרת לתייגו בתור הנבל של התוכנית. במילים אחרות: הוא מעצבן מספיק כדי שהצופה יגלה אמפתיה כלפי המתמודדים, אבל לא עד כדי רצון להעביר ערוץ.
כמוצר טלוויזיוני, "המרדף" מסמלת את השינוי לטובה בין עידן רשות השידור ל"כאן". הירחמיאליות שפשתה גם בהפקות קלילות איננה עוד. הפריים טיים של ערוץ 11, בינתיים, לא מעורר את התהייה מי קימבן את מי בשביל זמן מסך. לפי נתוני הרייטינג, הקהל בבית טרם התרשם, אבל זו ריצה למרחקים ארוכים שבה "הצ'ייסר" היחיד הוא הדרג הפוליטי.
