את עוד תתחרטי על זה". אלו הן חמש המילים שלרוב מוּטחות כלפי נשים שלא רוצות להיות אמהוֹת. אלו הן חמש המילים שהמשיכו להטריד אותי ולהעסיק מחשבותיי גם שבועות לאחר שסיימתי את המחקר הראשון שלי בנושא היעדר הרצון של נשים וגברים ישראלים־יהודים להיות הורים. הן הטרידו אותי כי התבהר לי שוב וביתר שאת עד כמה אחת הדרכים היעילות לשדל נשים לאמהוּת היא לעשות שימוש ברגשות כדי להפחיד אותנו ולנסות להחזיר אותנו אל "דרך הישר", כשבו־זמנית ישנה התעלמות גורפת מהאפשרות שחרטה עשויה להתעורר גם בעקבות אמהוּת. אנחנו חיות וחיים בחברה שמכחישה כמעט לחלוטין את קיומן של נשים שמסתכלות לאחור ויודעות, מרגישות וחושבות שמבחינתן הן עשו טעות כשהפכו לאמהוֹת. חוזרים ואומרים לנו ש"אין דבר כזה". אולם, יש.

משנת 2008 אני פוגשת אותן, מאזינה למה שעשרות נשים אומרות או כותבות לי וקוראת את עדויותיהן של מאות נשים מכל העולם שמשתפות באנונימיות ברחבי הרשת. נשים מהארץ, נשים ממדינות אחרות, נשים יהודיות ולא יהודיות, דתיות, מסורתיות וחילוניות, אשכנזיות ומזרחיות, ממעמד הביניים או שחיות בעוני, נשואות ופרודות, נשים שהן הדמויות העיקריות שמגדלות את הילדים, כמו גם נשים שילדיהן גדלים אצל האב, נשים בשנות העשרים ועד השמונים, חלקן כבר סבתות; נשים שרובן ככולן נאלצות לשתוק, להסתיר, להעמיד פנים ולזייף כדי לא להיחשב אמהוֹת רעות ודמויות מפלצתיות. מרביתן יודעות היטב שלו רק תעלינה על דל שפתיהן את מה שהן באמת חושבות ומרגישות מיד הן תיחשבנה אמהוֹת ששונאות את בנותיהן ובניהן, שמזניחות אותם ושסביר להניח שגם פוגעות בהם.

המציאות מורכבת יותר מאשר חלוקה שלפיה אם את לא מתחרטת אז את בהכרח "האֵם הטובה" שאוהבת, מטפחת ומעניקה ללא תנאי במושלמות על־אנושית שממילא לא קיימת, ואם את כן מתחרטת אזי את שונאת, הרסנית ומפקירה. היא מורכבת יותר משום שאפשר לאהוב את הילדות והילדים בשם בנות ובני האדם שהם ולשאת באחריות לגידולם ככל שרק ניתן מתוקף ההבנה שהם כאן ושאת זאת אכן לא ניתן לשנות, ובה־בעת להכיר בכך שלך עצמך עדיף היה שלא להפוך לאֵם ומכאן שלהתחרט. רובן ככולן של 23 הנשים שהשתתפו במחקר שערכתי, חזרו והתעקשו — בכאב ובהקלה על כך שניתן לדבר על מה שנאסר עליהן לומר — שאהבה כלפי הילדות והילדים וחרטה על כך שהפכו לאמהוֹת יכולות לגור תחת קורת גג אחת.

מדוע קשה כל כך לחברה להכיר בכך שנשים שמתחרטות על כך שהפכו לאמהוֹת — קיימות? אחת הסיבות לכך היא ההנחה שאם את מוגדרת כאישה, משמע שאת ספוגה עד לשד עצמותייך ברצון להיות אמא וביכולת טבעית לגדל ילדות וילדים. לא מובא בחשבון שאנחנו נשים שונות — עם רצונות, צרכים, כמיהות, חלומות, תשוקות ויכולות שונים. סיבה אחרת וקשורה היא שמובטח לכולנו שאמהוּת בוודאות תבשר טובות ושתמיד יהיה לסיפור "סוף טוב"; שלא משנה כמה קשה זה יהיה, בסופו של דבר "החיוך של הילד שווה הכל". ולא, לא בהכרח כך הוא עבור כולנו, בדיוק משום שאנחנו לא מהוות "רקמה אנושית אחת", ועל כן עבור חלקנו החסרונות באמהוּת עשויים לעלות על היתרונות. סיבה נוספת להכחשת חרטה על אמהוּת היא שבאופן כללי אנחנו חיות וחיים בחברה שמעודדות אותנו לא להסתכל לאחור, אלא אם כן מדובר במבט נוסטלגי או במבט שמטרתו לשפר את פני העתיד. נשים שמסתכלות לאחור בזעם אמורות להפוך לנציבות מלח כמו אשת לוט, משום שמסוכן לחברה כשנשים מתעקשות לזכור את מה שמצופה מהן לשכוח, ומסוכן לחברה כשנשים עומדות על דעתן וקובעות עבור עצמן אם מה שקורה בחייהן תואם את רצונותיהן וצורכיהן.

יאמרו מי שיאמרו שאני מבקשת לדבר על קיומה של חרטה על אמהוּת בשם ניסיונות להצדיק את היעדר רצוני האישי להיות אמא. יאמרו, ויטעו. אינני מדברת על כך בשם תעמולה נגד אמהוּת, אני מאמינה אדוקה בכך שישנן נשים רבות שרוצות להיות אמהוֹת ושאוהבות להיות אמהוֹת גם אם קשה. אני מדברת על כך כדי שליותר ויותר מאיתנו יהיה מרחב תנועה גדול ככל שניתן להכריע עבור עצמנו האם מלכתחילה אנחנו רוצות או לא רוצות להיות אימהוֹת, וכדי שמכמה שיותר מאיתנו יימנע סבל שכרוך בהכחשה של רגשות ותובנות שאנחנו הן הבעלוֹת היחידות שלהם.

אורנה דונת היא ד"ר לסוציולוגיה, מרצה ופעילה חברתית. ספרה "בכייה לדורות. חרטה על אימהוּת" שיוצא בימים אלה בישראל, ראה אור עד כה בגרמניה, ספרד, איטליה, קוריאה, טאיוואן והונג־קונג; והוא צפוי לראות אור גם בפולין, טורקיה, פורטוגל, ברזיל וארצות־הברית.

• שמותיהן של הנשים שהשתתפו במחקר ושדבריהן מצוטטים אינם שמותיהן האמיתיים.

צילום : ידיעות אחרונות

"כשילד קורא לי 'אמא', אני מסתכלת מי בכלל קורא, על איזו אמא פה מדובר"

כל הנשים בקיבוץ ילדו ילדים, ותרצה הרגישה שאין לה אופציה אחרת. "אני לא חושבת שאני מתאימה להיות אמא, הכי כואב לי שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה"

תרצה, אמא לשניים בגילאי השלושים וסבתא:

"כולן סביבי ילדו. כולן סביבי היו בחורות צעירות, מיניקות ועם עגלות, ועם תינוקות ועם חיתולים וכולן 'יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן', כל הדברים האלה. וזאת הייתה הנורמה, וזה היה לא רק פרה קדושה, זה היה פרה קדושה בריבוע. אי־אפשר היה לדבר ואי־אפשר היה להוציא את זה מהפה. מבחינה הטרוסקסואלית, לא הייתה אחת ויחידה בקיבוץ שלא הייתה אמא. לא היה יצור כזה בכלל. לא הייתה אופציה של לחשוב בכיוון הזה בכלל. זה לא היה בתודעה שלי.

אני לא חושבת שאני מתאימה להיות אמא, תמיד כשאני מדברת עם חברות שלי אני אומרת שאילו היה לי השכל והניסיון של היום לא הייתי מייצרת אפילו רבע ילד. הכי־הכי־הכי כואב לי שאני לא יכולה להחזיר את הגלגל אחורה. אי־אפשר. אי־אפשר לתקן את זה. לבוא ולהגיד — וואלה, עשיתי פה עוול נוראי. להם, לי, לחברה.

לא היה לי מספיק זמן, ובעיקר לא היה לי עניין להיות אמא. אפילו המושג הזה כשילד קורא לי 'אמא', עד היום. אני מסתכלת מי בכלל קורא, על איזו אימא פה מדובר. לא התחברתי לא למושג, לא לתפקיד, לא למשמעויות, לא להשלכות של האחריות והמחויבות הזו. לא יכולתי להתחבר לזה. יש לחנך את הילדים שלנו, אם כבר הולדנו אותם, שחשוב והכרחי לשחוט את כל הפרות הקדושות, את כל ה'ערכים', האידיאולוגיות וההצטדקויות שעליהן גדלנו. לבדוק היכן אנחנו נופלים שוב ושוב לרשתות הסטריאוטיפים והקונפורמיזם. היכן אנחנו משקרים את עצמנו ומונעים את האמת מילדינו ומנכדינו. לבדוק עם פינצטה ואיזמל של מנתחים את מכבסת המילים שהפכה להיות כל כך 'נורמלית' ו'טבעית' לנו כמו המשפטים 'ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה' או 'דם זה לא מים' או 'המשפחה היא מעל לכל'. אם אנחנו לא נזהרים ולא מודעים לכוחה הדורסני של מכבסת המילים, היא הופכת להיות חלק מה־DNA החברתי־תרבותי שלנו, ואנחנו משוכנעים שכך היה וכך צריך להיות לנצח.

זה לא פשע להביע חרטה על שהולדנו ילדים. זה פשע לא לומר את האמת לעצמנו ולאלה שהולדנו. זה פשע למות ולהעביר לדור הבא סוד אפל שאסור לספר, לכתוב ולחשוף אותו".

"זה מכלה אותי, זה גומר אותי"

כשאחינעם מדמיינת את עצמה קמה ועוזבת, המחשבה על הצער שתגרום לילדיה לא מאפשרת לה לעזוב. "אני לא יכולה ללכת לא לפה ולא לשם כי בכל מקרה לא אמצא את עצמי שלמה אף פעם"

אחינעם, אם לשני ילדים קטנים, בהיריון בזמן קיום הראיון:

אם היית חוזרת לאחור, עם הידע והניסיון שיש לך היום...

"לא הייתי מביאה ילדים. אני יכולה להעריך את המאמצים שאני עושה, אבל זה מכלה אותי, זה גומר אותי, זה מתיש לי את הגוף ואת הנפש ואת הנשמה, לא נשאר לי מקום לכלום. הייתי כותבת, מפסלת, מציירת. אדם שמאוד אוהב ליצור. אין לי כלום כבר, אין לי כלום כי אין לי מקורות ואין לי כוחות.

אני רואה סרטים או קוראת ספרים על אמהוֹת שלא יכלו יותר וקמו והלכו. ו... אני לא יודעת. זה כאילו מין טאבו כזה, את יודעת. אני חושבת על זה ואומרת שלא רק שלא יהיה לי אומץ לעשות את זה, גם אם אני אעשה את זה, בחיים לא אהיה מאושרת".

את חושבת לעשות את זה?

"בפנטזיה, את יודעת. זה כמו שיש לך פנטזיות מיניות שאת יודעת שבחיים לא תגשימי. אז גם יש פנטזיה כזו — למרות שאומרים שסוף מעשה במחשבה תחילה, אבל זה משהו שאני יודעת שאף פעם לא אעשה. גם המחשבה על זה גורמת לבטן שלי להתהפך. אני רואה בעיני הדמיון את הילדים שלי אומרים: 'למה אמא עזבה אותנו? מה עשינו? היינו ילדים רעים?' ואני רואים אותם עם כל המחשבות האלה, ולא... זה לא... אני לא יכולה להרשות שזה יקרה. אני לא יכולה להרשות שזה יקרה. אז אני תקועה. אני לא יכולה ללכת לא לפה ולא לשם כי בכל מקרה לא אמצא את עצמי שלמה אף פעם. כי יש כבר ילדים, ואי־אפשר לבטל את זה.

"כעיקרון, אני תמיד חושבת ואומרת לעצמי שכשהבת שלי תגיע לגיל המתאים — אני אדבר איתה על זה. למרות ששוב, אי־אפשר לצפות את זה. יכול להיות שהיא תרצה להביא ילדים, והיא תביא ילדים והכל יהיה בסדר. אבל אני יודעת שהכישלון הכי גדול שלי יהיה אם היא תביא ילדים והיא תרגיש כמוני. אני אדע שפה נכשלתי, בגדול. אם היא תחיה את החיים שלה כשהיא מרגישה כמו שאני מרגישה".

"אני אוהבת אותם. מאוד. אבל הייתי מוותרת" 

דורין אף פעם לא תספר לשלושת ילדיה שלמרות שהיא אוהבת אותם מאוד, היא מתחרטת שהביאה אותם. "אני אומרת את זה בכאב, הייתי מוותרת עליהם בלי להניד עפעף"

דורין, אמא לשלושה ילדים קטנים:

אם היית יכולה לבחור היום מחדש, עם הידע והניסיון, מה היית...

"הייתי מוותרת לגמרי על הילדים שלי".

על שלושתם?

"כן. אני אומרת את זה בכאב מאוד גדול, והם בחיים לא ישמעו את זה ממני. הם לא יכולים בכלל להבין את זה, גם כשהם יהיו בני 50, אולי אז, וגם אני לא בטוחה. מוותרת, לגמרי. באמת. בלי להניד עפעף. וקשה לי להגיד את זה כי אני אוהבת אותם. מאוד. אבל הייתי מוותרת.

כל הזמן הרגשתי שזה סוגר עליי, ולא היה לי דיכאון אחרי הלידה, והכל היה בסדר. פשוט, היום אני מבינה את זה — לא רציתי. פשוט ככה. אבל את יודעת, לוקח זמן לדברים להבשיל בסביבה הזו שבה אנחנו גדלים. הייתה תקופה מאוד ארוכה שהייתי בליווי של פסיכולוגית. וזה מצחיק, אם יש משהו שאני עגולה איתו ושלמה איתו, זה־זה. התחושות. לא עגול לי התהליך של היותי אמא, אבל אני מרגישה כל כך שלמה עם מה שאני אומרת. וגם עם הדיכוטומיה הזו של: וואו, יש לי ילדים ואני אוהבת אותם, אבל הייתי מוותרת עליהם. אז לשאלתך — אם הייתי יכולה לבחור אחרת, הייתי בוחרת אחרת".

"כולם עושים ילדים בעולם הדתי, אז יאללה, בלי לחשוב" 

שארלוט לא מתחרטת על האנשים הנפלאים שהילדים שלה גדלו להיות, היא פשוט לא הייתה רוצה להיות אמא

שארלוט, אמא לשניים בסוף גיל העשרה:

"ילדתי את הבן שלי כשהייתי בת 24. זה היה נורא ואיום. בחברה הדתית מתחתנים ועושים ילדים, סוג של מסלול אבל בכלל לא חשבתי עליו. זה היה רק לחץ חברתי. כי ככה עושים. כולם עושים ילדים בעולם הדתי. אז יאללה, בלי לחשוב.

זה מורכב, כי אני מתחרטת על זה שהפכתי לאמא, אבל אני לא מתחרטת עליהם, מי שהם, האישיות שלהם. אני אוהבת את האנשים האלו. אפילו על זה שהתחתנתי עם הדפקט הזה אני לא מתחרטת כי אם הייתי מתחתנת עם מישהו אחר — היו לי ילדים אחרים ואת הילדים האלה אני אוהבת, אז זה מאוד פרדוקסלי. אני מתחרטת שעשיתי ילדים והפכתי לאמא, אבל אני אוהבת את הילדים האלה שיצאו.

אז כן, זה לא ממש ניתן להסבר. כי אם הייתי מתחרטת אז הייתי רוצה שהם לא יהיו פה. אבל זה לא שהייתי רוצה שהם לא יהיו פה, פשוט לא הייתי רוצה להיות אמא".

"אמרתי וואי, אם אגיד דבר כזה יחשבו שאני לא שפויה"

עד היום עתליה לא מבינה איך הביאה לעולם שלושה ילדים בלי לעצור ולחשוב אם היא רוצה להיות אם. "פשוט עשיתי דברים בלי להבין מה. הבנתי שזו טעות טרגית מבחינתי"

עתליה, אימא לשלושה בגילאי העשרה והעשרים:

"במהלך טיפול, פתאום הבנתי את המקום המדהים הזה שהייתי בו — שבכלל לא הפעלתי שום מחשבה או שום שיקול דעת או שום ניסיון להבין מה זה אומר להביא ילדים לעולם. אם אני באמת מסוגלת להתמודד עם הדבר הזה; אם אני מוכנה לזה; אם זה מתאים לי, לא מתאים לי; איזה מן אמא אני מסוגלת להיות. זה בכלל לא היו דברים שחשבתי עליהם. הכי מדהים אותי היום זה איך זה שלא חשבתי עליהם. איך הייתי במצב של ניתוק עצמי מוחלט. פשוט עשיתי דברים בלי להבין מה. עד היום אני לא קולטת איך חייתי במצב הזה. אני לא מצליחה להירגע, איך עשיתי את הדבר הזה בלי... ומילא אחד, שניים. אבל אין ספק שפעלתי המון מתוך לחץ חברתי, אישי, משפחתי וכל הדברים הנוראיים האלה.

אם הייתי היום יכולה לחזור אחורה, ברור לי שלא הייתי מביאה ילדים לעולם. זה ברור לי לגמרי.

לדעתי אחרי פחות משנה של טיפול הבנתי שזאת הייתה טעות טרגית מבחינתי. בטיפול עצמו בהתחלה היה לי נורא קשה להודות. היה לי קשה להגיד דברים שנשמעים רע, למשל שזה היה טעות להביא ילדים או להגיד כל מיני דברים על הילדים, שאני בעצם לא מרגישה... שבשורה התחתונה זה מועקה אחת גדולה בשבילי. לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי להגיד את המילים האלה. אמרתי וואי, אם אני אגיד דבר כזה יחשבו שאני לא שפויה.

זה פוגע לי בשקט הנפשי, בחופש לעשות... למרות שאני כאילו, על פניו, מבחינה מעשית אני די חופשייה כי הם לא גרים איתי והם לא איתי ורוב הזמן אני יכולה לעשות מה שאני רוצה ומתי שאני רוצה, אבל זה משהו שנמצא כל הזמן בראש. גם אם אני נוסעת לחו"ל או נוסעת לטיול — כל הזמן זה רובץ, רובץ על הנשמה שלי. כשאני לא פה, אז אני לא בסדר; כשאני פה, אני גם לא בסדר; כשאני איתם... כל מה שאני עושה אני לא בסדר כלפי הילדים, לא משנה מה זה. וזאת מן עננה כזאת שכל הזמן רובצת לי על הנשמה. כי מבחינה מעשית אני כן בן אדם די חופשי היום לעשות כמעט כל מה שאני רוצה, אין מה שמפריע לי. גם הילדים, גם כשהם באים הם לא מפריעים. בסך הכל הם ילדים נורא טובים גם. הם לא אמורים, היום, במצב הזה של החיים שלי להפריע לי במשהו. ועדיין אני מרגישה כל הזמן מן מועקה בלתי נגמרת שאני לא ממלאת את התפקיד האמהי שלי. את מבינה, זה הדבר".