גם דיקלה ומירי עושות ג'אז

פסטיבל הג'אז הוותיק באילת חוגג השנה 31, והשנה במתחם הפסטיבל בנמל אילת (30־27 באוגוסט) אפשר יהיה לפגוש ג'אז עם שורשים ניו־אורלינסיים בהופעה של שישיית כריסטיאן סקוט, רוקנרול מיתולוגי במופע של גיטריסט להקת "אדמה רוח ואש", חיבור בין ג'אז ופלמנקו בקונצרט של צ'אנו דומינגז, וקסם ברזילאי משובח שמפזרות אצבעותיו של הגיטריסט ימאנדו קוסטה.

בין הישראלים בחבורה אפשר לפגוש את מקהלת הגוספל של עופר פורטוגלי, תזמורת אתיו־ג'אז מדרום תל־אביב בשם "הודנא אורקסטרה", "ג'אז ישראלי מקורי" כפי שקורא ארז בר־נוי ליצירות שמנגנת השישייה שלו, ואפילו אלי דג'יברי, המנהל האמנותי של הפסטיבל, יתפנה מעסקי הניהול כדי להגיש הומאז' לזמרות הג'אז הגדולות, בסיוען הפעיל של דיקלה, מירי מסיקה ומרינה מקסימיליאן.

קובי אוז ודורי בן־זאב אולי לא חשבו שימצאו עצמם בתפריט המופעים של פסטיבל ג'אז כלשהו, אבל זה קורה השנה, כשאוז מגיש פרויקט שנולד בסלון הבית שלו בתל־אביב, ודורי משתף אותנו ב"סיפורי ג'אז" ששמע מחברו הוותיק מאיר אריאל.

תוסיפו לזה עיבוד אלקטרו־פוסט־רוק פסיכדלי לאופרת הג'אז הוותיקה "פורגי ובס", בלוז מניו־יורק, ושילוב של עוּד ותופים עם גימטריה ואותיות הא־ב העברי, והרי לכם תמהיל שתואם את דבריו של הפסנתרן אהרון גולדברג, גם הוא מאורחי הפסטיבל: "הג'אז הוא ארגז כלים שמאפשר לך לגשת למוזיקאי ג'אז אחרים עם סוג של רגישות משותפת, ולשלב אותה בהיפ־הופ, פאנק וערימה שלמה של סוגי מוזיקה".