אבא היה שור. כלום לא השפיע עליו. זה לא נתפס

אחרי שסיים את שני המקצים שלו במרוץ השליחים "מהר לעמק" עמד עדי ברקוביץ' בן ה־17 על קו הסיום של מקטע הריצה של אביו מוטי והמתין לו. שם, בסוף המסלול, קיבל את ההודעה שאביו התמוטט במהלך הריצה. בדרך לבית החולים התקשר לאמו, עוגניה. "אימא, אני בדרך לבית החולים, פינו את אבא לרמב"ם, תגיעי", הוא אמר לה בקול מודאג. כשהגיעה האם למיון, עדי וחבריו של אביו המתינו לה שם. "כשראיתי את הפנים של כולם הייתה לי תחושה שהרע מכל כבר קרה", היא מספרת.

ביום חמישי תחגוג עוגניה את יום הולדתה ה־47. "אחגוג לבד", היא קולטת לפתע ודמעות חונקות את גרונה, "אהיה אלמנה". שום דבר לא יכול היה להכין אותה לאסון שנחת עליה בסוף השבוע האחרון. בעלה, מוטי ברקוביץ', רס"ן במילואים, מנהל בכיר ברשות האוכלוסין וההגירה, התמוטט ומת במהלך המרוץ הקבוצתי "מהר לעמק", שנמשך לאורך כ־215 ק"מ ביום ובלילה מהרי הגליל העליון לעמק יזרעאל.

"מוטי היה בן 47 וחצי", מספרת עוגניה. אב לשלושה ילדים: ליאור, בת 20, לוחמת בגדוד ברדלס, עדי בן ה־17 ואיתי בן ה־7.5. "הוא היה ספורטאי, איש מאוד חזק שהשמיים מבחינתו הם הגבול. כשהייתי אומרת לו 'זה הרבה קילומטרים לרוץ', הוא היה אומר לי 'הרבה זה רק בראש'".

"אבא היה אדם מדהים, מודל לחיקוי", משלים אותה עדי. "כל הגישה שלו לחיים הייתה אחרת. הוא אדם מיוחד. רצנו פעמיים בשבוע 10 ק"מ, היו לנו אימונים משותפים בים. למרוץ האחרון הצטרפתי אליו, זאת הייתה הקבוצה שלו של המילואים שנרשמה למרוץ ואבא שאל אותי אם אני רוצה להצטרף. אני הייתי רץ מספר שלוש, הוזנקתי והתחלתי לרוץ את המקצה הראשון של ה־10 ק"מ. זה היה בצהריים. אבא פחד שאקבל מכת שמש. אני רץ ורואה אותו מתקדם לעברי. הוא התחיל להשפריץ עליי מים, להאכיל אותי בג'לים (מזון לאכילה במהלך ריצה שמכיל פחמימות ומינרלים, נ"ב), הוא ממש הסתכל לי בעיניים וראיתי שהוא דואג לי. במהלך הריצה הוא צילם אותי ושלח תמונות לקבוצה של המשפחה. 'עדי יצא לעוד ריצה', הוא כתב. אמרתי לו: 'אבא, תן לי לצלם אותך — גם אני אשלח'. הוא אמר לי 'לא, צלם אותי בקו הסיום, לא כאן'. התעקשתי איתו וצילמתי אותו עושה מתיחות לפני הריצה. אלה התמונות האחרונות שלו'".

צילום: באדיבות המשפחה

"זה היה שוק"

עדי סיים את שני המקצים שלו. המקצה הראשון של 10 ק"מ בשתיים בצהריים ומקצה נוסף של 7 ק"מ בעשר וחצי בלילה. ברקוביץ' התמוטט סמוך לקיבוץ אלונים שבעמק יזרעאל. אחד הרצים שהבחין בו מיהר לעברו וניסה להחיותו. במקביל הוזעק אמבולנס של מד"א שהמשיך בפעולות ההחייאה. "אבא היה אמור לצאת למקצה שלו בארבע ועשרים לפנות בוקר. אני חיכיתי לו בנקודה שבה היה אמור לסיים עם החברים שלו. בחמש וחצי בערך התקשרו מהחמ"ל לאחד החברים ואמרו שאבא התמוטט והוא מפונה לרמב"ם. זה היה שוק. אבא היה סוס. שור. כלום לא השפיע עליו. זה לא נתפס. נסעתי עם המג"ד שלו, סא"ל פול לנדס, ברכב לרמב"ם. בדרך קיוויתי שהכל בסדר, שהוא רק איבד את ההכרה. קיוויתי שאגיע למיון ואבא יפתח את העיניים ויגיד לי שהכל בסדר. ברבע לשש התקשרתי לאימא ואמרתי לה שתגיע לרמב"ם. הגעתי רבע שעה לפניה. כשלא הסכימו שאראה אותו הבנתי".

את מוטי הכירה עוגניה לפני 28 שנים, בצבא. "זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. מוטי היה מ"פ היאחזות ואני הייתי בוחנת נשק בגדוד היאחזויות בערבה".

הוא נולד בחיפה, האח הצעיר בין שלושה אחים. "איש מאוד דומיננטי במשפחה. הוא עשה תואר ראשון בכלכלה ומזרח תיכון ותואר שני במדינת ישראל ויהדות בת זמננו באוניברסיטת חיפה. לפני 16 שנים הוא התחיל לעבוד ברשות האוכלוסין וההגירה כעובד פשוט והתקדם בצורה מטאורית. הוא אבא מדהים, מודל לחיקוי ולהערצה. הוא היה עבור הילדים בכל שעה ביום, הם תמיד יכלו לדבר איתו. לו ולעדי היה תחביב משותף, הם היו יורדים יחד לצלול. מה שהילדים רצו לעשות — הוא עשה איתם. היה לו המון זמן איכות עם הילדים. כשליאור שירתה באילת הוא היה אומר לה 'חכי, אני אבוא לקחת אותך' והיה נוסע עד אליה. הייתי אומרת לו 'תנוח, אני אביא אותה מהרכבת', ומוטי היה עונה 'לנוח זה לחלשים'. באוטו בדרך חזרה הביתה הוא היה אומר לה 'את הטלפון תשאירי בתיק'. הם היו מדברים כל הדרך חזרה הביתה. לכל אחד מהילדים הוא היה מקדיש את הזמן המיוחד שלו. כשאיתי, הבן הצעיר, היה חוזר הביתה, הוא היה צועק לו כבר מהמדרגות 'קטנצ'יק, איפה אתה?'", היא מספרת בדמעות.

צילום: באדיבות המשפחה

לפני שלושה חודשים התחיל מוטי להתאמן יחד עם בנו האמצעי, עדי, למרוץ. "הוא תמיד היה בכושר. לקראת המרוץ הם בנו תוכנית אימונים מסודרת עם מדריך כושר. הם היו רצים יחד בערבים. בערב המרוץ הוא דאג לחיילים שלו וביקש ממני להכין להם ארוחת לילה. סידרנו להם מזרנים, השארנו להם מפתחות הביתה, הם הגיעו, אכלו, נחו ויצאו לדרך".

"הוא היה איש קסום"

כל מי שנמצא בבית האבלים מצטרף לדבריה של עוגניה. "לפני חג הפסח האחרון גילינו שאחת החיילות בסדיר אצלנו במצוקה כלכלית, שלה ולאימא שלה אין איפה לגור", מספר ירון לביא, חברו הקרוב וסמ"פ שלו במילואים. "מוטי מיד לקח על עצמו את העניין. הוא אירגן את כל החבר'ה בצבא לתרום כסף, מילאנו את חשבון הבנק שלהן בכסף, הוא דאג למשאית שתעמיס לבית שלהן אוכל, מוצרי חשמל, מקרר — כל דבר שרק אפשר לחשוב עליו", הוא מספר.

"מאות אנשים הגיעו מכל הארץ להלוויה שלו", אומרת עוגניה. "אחד הדברים הכי מופלאים הוא שכל אחד מהאנשים שמגיעים לפה בטוח שמוטי היה החבר הכי טוב שלו. הוא היה איש קסום, ענק, תומך ועוזר. הוא לא היה אוהב את מה שאני עושה עכשיו, שאני מספרת עליו. הוא היה איש צנוע ועניו, אבל כשאני שומעת ביומיים האחרונים על כל האנשים שהוא עזר להם והתרומות שתרם מבלי שנדע, אני חייבת לספר על הנשמה הענקית שהוא היה. חיילים שהיו צריכים עבודה, הוא דאג להם. תמיד הוא היה תורם בכל תחילת שנה תיקים מלאים בציוד לכל מי שהיה צריך. כל מי שהיה זקוק לתרומות תמיד ידע שהוא יכול לפנות למוטי".

"בהלוויה כמה אנשים באו אליי וסיפרו לי 'אתה לא מאמין, אבא שלך הציל אותי מרעב ללחם'", מוסיף עדי. "אנשים שבכלל לא ידעו גילו שהם עזרו אחד לשני בתיווכו. ואנחנו לא ידענו משום דבר. הכל הוא היה עושה בשקט, בצנעה. כולנו נתגעגע אליו. לכל אחד מאיתנו, הילדים, היה לו קשר מיוחד. הוא מצא עם כל אחד את הנקודה המיוחדת שלו. הוא היה אבא מדהים. הוא היה מסתכל עליי, ומיד היינו מבינים אחד את השני. הוא יחסר לי מאוד".

חבריו במקום עבודתו של מוטי, ברשות האוכלוסין וההגירה, מבכים מאז סוף השבוע את מותו. "מעל לכל מוטי הוא חבר, חבר טוב וקרוב", אומרת סבין חדד, דוברת רשות האוכלוסין וההגירה. "תכונות האופי המיוחדות שלו הכתיבו גם את אופן עבודתו. הוא אדם חייכן, נעים, אדיב. כל בעיה, גם אם היא התעוררה באמצע הלילה, הוא פתר. בכל שעה, תמיד באדיבות. תמיד משרה שלווה ומרגיע ש'הכל יהיה בסדר'. בעבודה הוא דיבר תמיד על אשתו והילדים. הוא היה סופר־מקצועי והיה דמות מרכזית בכל מקום שאליו הגיע. הוא יצר לעצמו המון מעגלים של חברים, והעדות הכי טובה, לצערי, הייתה ההלוויה שלו. בהתראה של שלוש־ארבע שעות הגיעו מאות אנשים מכל רחבי הארץ". •