שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    24 שעות • 21.05.2017
    מי אמר שוונציה שוקעת?
    הביאנלה בוונציה שהחלה החודש היא אירוע האמנות החשוב והנחשק בעולם, המושך אליו כבר עשרות שנים מיליארדרים שמגיעים כדי להתחכך ולפנטז על משהו חדש לאוסף. דנה גילרמן הסתובבה בין הביתנים המושקעים וחללי התצוגה (גם זה של דמיאן הירסט שעלות הקמתו כ־100 מיליון דולר) ומצאה נציגות ישראלית מרשימה: האמנים גל וינשטיין ובברלי ברקת, שהביאו הרבה כבוד לסצנת האמנות שלנו
    דנה גילרמן, ונציה

    אין הרבה אירועי תרבות בינלאומיים שמתקיימים כבר עשרות שנים ברציפות ומושכים אליהם את מיטב האמנים, הסקרנים והידוענים. כזו היא הביאנלה בוונציה, המתקיימת בעיר התעלות זו הפעם ה־57 ומהווה אבן שואבת לכל חובב אמנות באשר הוא. אני חייבת לציין שאת השיטוט עוצר הנשימה מלווה תמיד תחושה של תסכול: אין־סוף של תערוכות מצוינות, ומעט מדי זמן להספיק את הכל. הנה מסלול ההמלצות שלי.

     

    הפוליטי

     

    1. את התערוכה המרכזית השנה בארסנלה (חלל ששימש בעבר מחסן לנשק), ״Viva arte viva״, אצרה קריסטין מקל, אוצרת ראשית במרכז פומפידו והאוצרת הרביעית של הביאנלה. מקל בחרה 120 אמנים מכל העולם, מרביתם שייכים למה שנקרא "מיד קאריר", כלומר אמנים בגילאי 60-40. נדמה שהחיפוש אחר כוכבים צעירים פסק ויש הערכה מחודשת לגיל ולניסיון המצטבר.

     

    בראיונות מקדימים מקל הדגישה את העובדה שאין זו תערוכה פוליטית וכי תפקידה של האמנות להציג אלטרנטיבה לשיח הפוליטי. "התערוכה היא למען אמנים, עם אמנים ועל אמנים", אמרה. בחלק גדול מהעבודות בתערוכה יש דגש על מלאכת יד – מדיום שאומץ על ידי אמניות פמיניסטיות כתגובה לציור הגברי – יצירה עם קהילות שונות, מעורבות חברתית ויחסי אדם וטבע. נכון שיש בה משהו דידקטי, אבל לגמרי לא מעצבן. למשל, אחת מעבודות הווידיאו היפות בתערוכה, של Marcos Avila Forero, מציגה קבוצה של אפרו־אמריקאים בנהר בקולומביה, בדרך ששימשה בעבר מהגרים. חברי הקבוצה עומדים במים, מכים בהם בידיהם, ולאט־לאט נוצר ג׳ם־סשן מטורף ויפהפה באמצעות תיפוף במים.

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

     

    כמו השם, יש בתערוכה משהו שחוגג את האמנות, את החיים, ומרחיב את הלב. ההצהרה של מקל היא מעין הפוך על הפוך: דווקא ההתמקדות באמן, ולפיכך באדם, שמה את ההומאניות בחזית, ולטעמי אין הצהרה פוליטית גדולה מזו.

     

    2. יחד עם זאת, ואולי שלא במפתיע, רק 35 אחוז מהמציגים הם נשים (כמו בביאנלה הקודמת). את התיקון הפמיניסטי עושה הביתן השווייצרי, ובגדול. הוא זה שמגלם, לטעמי, את השינוי המשמעותי ביותר ביחס לדמויות נשיות בהיסטוריה של האמנות. במרכז התערוכה “Women of Venice” סרט דוקומנטרי שיצרו Teresa Hubbard ו־Alexander Birchler והוא מתמקד בדמותה של פלורה, המאהבת של ג׳קומטי (השווייצרי), שגם שימשה מודל לכמה מפסליו הידועים. הדובר המרכזי בסרט הוא בנה של פלורה, שסיימה את חייה אומללה ובחוסר כל. במהלך הסרט, שלא לגמרי ברור עד כמה הוא אותנטי, מוקרנות תמונות ישנות בשחור־לבן של צמד האוהבים, והבן אף מקריא משפטים מתוך יומנה, למשל: "בטח היה משהו לא בסדר בי כי אלברטו ג׳קומטי לא התעניין בנערות רגילות". לכל אורך הסרט קשה להימנע מהמחשבה שהבן המספר את סיפורה של האם, וכך מציל אותה מתהום הנשייה, הוא גם הבן הלא חוקי שלה ושל האמן הגדול. אלו לא רק חייה של פלורה אלא גם של הרבה מאוד נשים שלא ניתנה להן האפשרות להפוך לאמניות גדולות אלא מקסימום לשמש כמוזות עלומות שם למוריהם הנערצים.

     

    3. בביתן הניו־זילנדי מוצגת עבודת אנימציה מהפנטת של ליסה ריהאנה, שמוצגת כסרט נע על מסך פנורמי שאורכו 25 מטרים. הסרט מאופיין בצבעוניות ילדותית ובתנועות אנימציה שמזכירות סדרות ילדים ולחילופין - משחקי מחשב. אך אל תטעו: זהו תיאור המפגש בין הכובשים האירופאים לילידים פולינזים ואבוריג׳ינים, ועד מהרה תחושת ההיקסמות מתחלפת בהבנה שלפנינו תיעוד של השמדת עמים ותרבויות, קולוניאליזם, טרור ואימה. באותם נושאים מתעסקת גם טרייסי מופט בביתן האוסטרלי, שם היא מתארת באמצעות וידיאו היסטורי מפוברק וסדרת תצלומים מבוימים את ההשמדה והנישול של הילידים האוסטרלים.

     

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    המגלומני

     

    1. גם דמיאן הירסט עסוק בלכבוש מחדש את עולם האמנות. בדרך הוא גם כובש את האוקיינוס ההודי ומפר את איזון החיים שבו, אבל למה שזה יפריע לו. ה"גבר־גבר" של עולם האמנות, אין מה לעשות, נותן פה את אחת ההופעות הטובות של חייו. הרבה כבר הספידו את האמן הבריטי החכם, לא מעט יודעי־כל כבר קישקשו בביאנלה על טביעתו, וגם הם נאלמו דום. ההערכות על עלות התערוכה "אוצרות מטביעת הבלתי־ייאמן", שמוצגת בשני חללי תצוגה, נעות בין 50 מיליון ל־100 מיליון דולר, ואלו הגיעו מהונו של האמן, שכבר מזמן הפך את פירמידת המעמדות על פיה ושם את עצמו למעלה־למעלה, מעל הגלריות, האספנים ושוק האמנות. תחילתה של התערוכה לפני עשור, כשהשקיע במצולות האוקיינוס ההודי אובייקטים ופסלים שיצר, שבמהלך השנים כוסו בשכבות שונות של טחב וצמחייה ושינו את פני השטח שלהם, וסופה בתצוגה מונומנטלית שנראית שילוב בין מוזיאון היסטורי וארכיאולוגי לחנות מזכרות מוזיאליות ודיסנילנד. בעולם הזה שברא כל שכיות החמדה של התרבות והרפליקות שלהן – מפסל של מדוזה ועד זה של מיקי מאוס – מקבלות מעמד שווה.

     

    2. גרנדיוזיות פואטית מסוג אחר לגמרי, שגם בה נמצא מוטיב הטביעה, נמצאת בביתן הגיאורגי. במרכזו בית כפר ישן מעץ, מרוהט, אותנטי לחלוטין, שבתוכו יורד גשם ללא הפסקה. האמן Vajiko Chachkhiani רכש את הבית, שהיה נטוש, באחד מכפרי גיאורגיה התעשייתיים והאפרפרים והעביר אותו לוונציה כפי שהוא. לצופים אין אפשרות להיכנס, אלא רק להציץ לתוכו. תחושת התלישות, הגשם שיורד בפנים במקום בחוץ והבדידות השורה בו – מיטת היחיד, המטבח הקטן, מיעוט הכלים – כל אלו הם מראה מקום של חיים לא קלים, או כפי שאומר האמן: "אני מתעניין בחיי האנשים הממוצעים שהם אינם נראים ובכל זאת יש להם חלק חשוב בהיסטוריה וכמובן בטראומה ששורשיה במלחמות ובמלחמות האזרחים, בשינויים הדרמטיים הפוליטיים והכלכליים של העבר הקרוב. אני אוהב גשם, שמסמן גם מוות וגם חיים". אין ספק שכמויות המים הנאגרות במבנה הישן ישפיעו עם הזמן על מראה העבודה ויהפכו "מטאפורה לאופן שבו חוויות טראומטיות משנות את החיים הפנימיים של האדם", כפי שאומר האמן.

     

     

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    הישראלי

     

    1. עופר זקס, שגריר ישראל באיטליה, ביקר בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה, בתערוכה של גל וינשטיין "Sun stand still". כשנעמד בקצהו של ענן העשן היפהפה והצבעוני, שסופו נראה כטיל העומד לנחות ישר על "עמק יזרעאל בחשיכה" – מיצב רצפה אפל שהשתרע מתחתיו עשוי קפה, סוכר וחומרים נוספים – אמר במעט פליאה: "האווירה היא מאוד סופנית". ואכן, קשה שלא לחוש דיכאון נוכח המצב ובקטסטרופה שכבר התרחשה, או שעומדת להתרחש, במקום הזה, שנקודת המוצא שלו היא הנס התנ״כי שעשה יהושע בן־נון, שאיפשר לו לנצח במלחמה נגד מלך כנען לפני שהחשיכה תרד. זו גם העבודה המרכזית בתערוכה – ציור ענק עשוי סוגים שונים של צמר צבעוני ובו שמש מעל נוף אפל של עמק איילון. התשוקה של האדם לעצור את הזמן, זו שווינשטיין מתייחס אליה ביצירתו, היא פנטזיה בלתי אפשרית. אין מנוס מלראות את הביתן, שאצרה תמי כץ־פריימן, כאלגוריה פיוטית אך גם מייאשת למצבה של ישראל. עם הזמן חומרי המיצב, הרטיבות שבמקום והחומרים האורגניים המבעבעים בו, ימשיכו בתהליכי שינוי וכליה, והסירחון של הקפה השחור יקשה על המבקרים, עד לסיומה של הביאנלה בסוף נובמבר.

     

    2. באחד הארמונות היפים בוונציה, הפלאצ׳ו גרימני, מוצגת תערוכה של ישראלית נוספת, בברלי ברקת, שנדמה כי התרחקה קילומטרים רבים מבירתה של ישראל כדי לשמור על אנונימיות, והצליחה. לדעתי רק אני, מתוך כל אנשי הצוות שהסתובבו במקום, זיהיתי את ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, מסתובב עם טי שירט וג׳ינס, נטול גינונים רשמיים, ומציג את עצמו כ"בעלה של האמנית".

     

    את התערוכה המרשימה, "Evocative Surfaces", המשתרעת על פני קומה שלמה ובה תקרות עם ציורים ועיטורים רנסנסיים מקוריים, אצרה סלי הפטל־נווה. בחלל המרכזי הציבה ברקת – תלויים מהתקרה ועד לרצפה - ציורים צבעוניים מופשטים, אקספרסיביים מאוד וגדולי ממדים, על גבי מצע שקוף מפי־וי־סי, שמנהלים דיאלוג עם האור היפהפה שמציף את החדר ועם הארכיטקטורה שלו. בחלל אחר ניצבת בודדה עבודה אורכית עצומה ובה נוף מופשט קורן אור, המזכיר מעין סיפור של בריאה. לי זה הזכיר מעין נוף קמאי של ירושלים, וספציפית - הנוף המרהיב והטעון של גיא בן־הינום.

     

    בשאר החדרים מוצג מבחר ציורים מסדרות שונות שציירה בעשור האחרון. חדר אחד מוקדש לרישומים סגפניים בהשפעת הקליגרפיה, שהוצגו ב־2014 במוזיאון האמנות בקיוטו, יפן, ואף זיכו אותה בפרס האוצרים. בשאר החדרים מוצגות סדרות שמתכתבות עם תולדות האמנות המערבית, ובמיוחד עם הציור האמריקאי המופשט, בחלקן אפשר לאתר חלקי גוף אנושי, נופים וחיות. קשה להיאחז בדימוי זה או אחר, אך יש בהן – במיוחד בסדרת רישומי השחור־לבן (שהוצגה בעבר בבית האמנים בתל־אביב)  – תחושה גופנית מאוד, אפילו מינית. ברקת, שהחלה את דרכה כציירת פיגורטיבית בסטודיו לציור של ישראל הרשברג, מציגה ציורים מופשטים, אך נקודת המוצא שלה היא תפיסה מסורתית של ציור מודל. רבים מציוריה מתבססים על רישומים מקדימים של סוסים ורישומי מודל של רקדן עירום שרוקד אצלה בסטודיו הירושלמי. באחד החדרים יש ניסיון לשחזר את הסטודיו של האמנית כדי להמחיש את תהליכי עבודתה ובו מוצג גם ווידיאו שבו רואים את ברקת בפעולה. מפתיע לגלות כמה הרבה כוח מפעילה האישה הקטנה הזו במלאכת הציור.

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

     

     

    קיטש פואטי

     

    האמן מיכלאנג׳לו פיסטולטו, גם הוא בין זקן המציגים, מציג בכנסיית סן־ג׳ורג׳ו מאג׳ורה תערוכה יפהפייה, One and One Makes Three. נושא התערוכה הוא קריאה להידברות ולאחווה בין תרבויות ואנשים. אמנם זה נשמע מעט שטחי, אך יופיה של התערוכה מחפה גם על זה. במרכז הכנסייה מעמיד האמן מיצב מראות נפלא שיוצר מעגל ובו אנשים יכולים להסתובב ולראות את עצמם וזה את זה. מאחורי המראות מופיע הכיתוב "אהוב את השונה" בשפות שונות, ביניהן עברית. במסדרון ארוך מוצגות עבודות חדשות ובהן דיוקנאות של מהגרים קובנים – נשים, ילדים, מנקה מדרכות – על גבי מראות ענק. כל מי שחולף משתקף אף הוא כאחד מהם. בשטח אזור התפילה: מיצב מראות ובו משתקפים ומתמזגים זה בזה אלמנטים מארבע הדתות זה מול זה: שטיח תפילה, פסל של בודהה, לוחות הברית ומושב תפילה נוצרי – ממש אחרית הימים. פיסטולטו הופך את הכנסייה למרחב קולקטיבי שבו יש מקום לכולם, ואולי יגיע היום שבו אחת ואחת יהיו שלוש.

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     


    פרסום ראשון: 21.05.17 , 19:53