רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אוולין הגואל | צילום: עידו לביא
    זמנים מודרנים  • 21.05.2017
    "הייתי צריכה להיוולד בתקופה אחרת: אישה הייתה אישה, סקסיות הייתה סקסיות, חיזור היה חיזור"
    אוולין הגואל, אייקון סטייל ישראלי ושחקנית מוערכת, חוזרת למסך בעונה החדשה של "שנות ה־80" ("רשת") ומרגישה בהתאמה קצת לא שייכת: אפליקציות ההיכרויות מרתיעות אותה, סיפורי האלימות המינית בחדשות מחרידים אותה, והיא מתגעגעת לימים תמימים ויפים יותר. קבלו את האישה הראשונה שמצאה ידידות אמיצה בטינדר
    תהל בלומנפלד ׀ צילום: עידו לביא ׀ סטיילינג: שרונה בונד מטרסו

    אוולין הגואל מתבאסת על אנשים שלא יודעים להעריך שטיח אדום. מבחינתה, העובדה שאנחנו חיים בארץ כפכפי האצבע היא לא תירוץ להגיע לטקס חלוקת פרסים מקומי כמו חורנים. "מבאס בטירוף הזלזול בטקסים שיש אצלנו", נושפת הגואל, אי של שלמות חיצונית במדינה נטולת סטייל. "נותנים לכם אפשרות לצאת מהשגרה האפורה שלכם. יום אחד תתלבשו, תתאפרו, תסדרו שיער. למה אתם לא סוחטים את היום הזה? למה אתם לא יונקים אותו כמו חלב אם? אין, אין לנו תרבות אופנה בארץ, זה מבאס. במיוחד הגברים, הנשים יותר נותנות מעצמן, אבל הגברים? זה מטריף אותי. גבר בכלל לא צריך להתאמץ, בשנייה הוא מוכן. זה לא כמו הנשים שצריכות רולים וחזייה ואיפור ומניקור. אתה עולה לקבל פרס עם סנדלים וג'ינס? תתאמץ, ומחר תחזור לנעלי טבע שלך. תהיה ארי פולמן לרגע".

     

    אהבת את הלוק שלו?

     

    "בטח. והוא גם גבר יפהפה. אז תסבלו עם חליפה שעה, מה יש? יאללה, קצת גלאם, שנהיה כמו כל המדינות. תראי איך מסתובבות שם נשים בשמונה בבוקר, עם אודם אדום ועקב וימות העולם. אם אני אסתובב ככה בתל־אביב, יגידו שהתחרפנתי".

     

    אז השעה כבר מזמן לא שמונה – הגואל (56, ונראית צעירה בעשור לפחות) היא לא ממש טיפוס של בוקר – אבל תל־אביב היא לגמרי תל־אביב. בכל זאת היא מתייצבת בלוק מתוקתק להפליא, שיער ואיפור עשויים בדיוק במידה, גופייה לבנה ומכנסיים שחורים, שנראים כאילו נתפרו במיוחד עבורה, אבל הם לא. הגואל היא מהנשים האלו, שניחנו בכשרון נדיר ללבוש פריט משוק בצלאל ולהעניק לו מגע של שיק. לא בכדי היא נחשבת לאחת הנשים שיותר יודעות להתלבש בתעשיית הבידור שלנו, ולצד התשבחות ממבקרי הקולנוע היא קוטפת תדיר גם מחמאות על יכולותיה בתחום האופנה.

     

    בסידרה "שנות השמונים" | צילום: אוהד רומנו
    בסידרה "שנות השמונים" | צילום: אוהד רומנו

     

    "אני לא מאמינה בלקנות בגד יקר", היא פוסקת. "מבחינתי הכסף יכול ללכת על דברים אחרים. אני אעדיף ב־2,000 שקל לקנות כרטיס טיסה. אני אוהבת לקחת בגד כאילו פשוט ולהרים אותו. אני אוהבת להגיד בממזריות: ניצחתי את השיטה. אני לובשת חולצה של 20 שקל והיא לא נראית ככה. יש לי תשוקה מטורפת לווינטג'. זה מגלם שני דברים שאני אוהבת: את הייחודיות, שאין עוד פריט כזה, וגם את הגעגוע לפעם. אני הכי מודרנית והכי תל־אביבית, אבל יש בי משהו כזה, אין מה לעשות, ה'פעם' עושה לי ערגה. הייתי צריכה להיוולד בתקופה אחרת. אישה הייתה אישה, סקסיות הייתה סקסיות, חיזור היה חיזור. עם כל המתירנות, פשוט איבדנו את זה היום".

     

    תסבירי.

     

    "את היום יכולה להיכנס לטינדר ולהביא בן זוג. ניסיתי את זה פעם אחת והייתי בשוק ממה שקורה שם. יש פה ושם גברים טובים, אבל ברגע שמתחילים לדבר, אחרי שתי דקות זה קאט דה בולשיט, מתי סקס. זה הדהים אותי, הקלות הבלתי נסבלת של החשיפה הגופנית והנפשית".

     

    נפגשת עם מישהו שהכרת שם?

     

    "כן, עם גבר אחד".

     

    לא פחדת, בתור אישה מפורסמת?

     

    "מה, בגלל שאני מוכרת אני לא אחיה? אני רוצה לראות מה זה. אז נפגשתי עם בחור מקסים, שעד היום אנחנו מדברים, מוזיקאי. לא התפתח שום דבר מעבר לשיחה. הוא אדם איכותי, אבל שם הפסקתי. ברגע שהבנתי שכולם מחפשים אותו דבר, הפסקתי. כולנו רוצים להיות נאהבים ורצויים, זה טבע האדם, אבל צריך זמן, קצת זמן, זה לא יכול לקרות במהירות האור. זה נורא בעיניי. 'נעים מאוד', ועוד בלחיצת היד הבגדים כבר החוצה. זה כמו להתהפך בכביש מהיר. זה שכולם בטינדר לא אומר שגם אני צריכה, כי ככה משיגים היום גברים. הבנתי שאני לא יכולה ללכת עם הקדמה הזאת. אני לא טרנדית. אני קצת מיושנת ואני עדיין אוהבת את הגברים שמחזרים ושמכבדים את הנשיות, ולא רואים בך אובייקט מיני".

     

    אז איפה מוצאים אותם?

     

    "כשמתבגרים זו בעיה, כי הבוגרים כבר תפוסים והצעירים לא מושכים אותי. אני רוצה גבר עם קילומטראז' והיסטוריה, ילד צעיר לא עושה לי את זה. אולי כי אני בעצמי ילדה ומשהו בי לא התבגר, ואז חיבור שלי עם מישהו צעיר לא מפרה אותי".

     

    אז התייאשת מגברים?

     

    "אני לא מחפשת. משהו בתוכי רוצה ומוכן לאהבה, אבל זה חייב להיות גבר שאני באמת ארגיש שהוא ההתאמה שלי. שיאתגר אותי, שירים אותי".

     

    ויש עוד בעיה: בעלה השני של הגואל היה השחקן עמוס לביא ז"ל, מהגברים השווים והנחשקים בתולדות המדינה. "אני לא משווה אף אחד לאף אחד", היא מסתייגת. "אני לא יכולה להגיד, 'אם הוא לא עמוס, אז אני לא אלך איתו'. היו לי גברים שונים ומשונים, אבל לכולם היה מאפיין משותף אחד וזו הכריזמה. אני לא יכולה להיות עם גבר בלי כריזמה".

     

    בדרך כלל לכריזמה יש מחיר.

     

    "נכון. ככה זה עם אש ויצרים. בגברים כריזמטיים יש סכנה. מי אמר שהכל דבש? זה רק סדרה כזו. אין מושלם. וטוב שכך. יש משהו במושלמות שקצת משעמם".

     

    מאז שהגיעה למקצוע באיחור אופנתי של כמה וכמה שנים, אוולין הגואל נחשבת לאחת השחקניות העסוקות והמגוונות בתעשייה. היא משתחלת באותה טבעיות לתפקידים מאתגרים בתיאטרון (בימים אלה היא מגלמת דתייה ואם לשמונה בשלאגר "סליחות" של תיאטרון באר־שבע) לצד תפקידים בלתי נשכחים בקולנוע, והיא בכלל פרצה לחיינו בטלנובלה "פיק אפ", שבה גילמה את ברוריה פסקל, הפרסרית הבלתי נלאית.

     

    כסף וכבוד

     

    היא חוזרת למסך הקטן בעונה השלישית של "שנות ה־80" (ימי חמישי ברשת, ערוץ 2. ב־25.5 פרק בכורה כפול בשעה 21:00) בתפקיד ליליאן, אמו של שלום אסייג הצעיר, שגם משחק בסדרה בעצמו בתפקיד האב פרוספר, בעלה של ליליאן. "עם ישראל מאוד אוהב את הסדרה הזאת, כי זה מדבר על געגוע, על 'היו זמנים'", מאפיינת הגואל. "היום הכל ישראלי, אבל פעם היה ברור מי פרסי, מי מרוקאי, מי גרוזיני. כל אחד דיבר את השפה שלו. קשת הצבעים הזאת הביאה מסורות ומנהגים, ובזה הסדרה בעצם עוסקת. לשלום הייתה ילדות מאוד צבעונית. מי שהייתה לו טלוויזיה נחשב מתקדם. אנשים היו הרבה ברחוב וקצת בבית. כל ההווי החברתי היה ברחוב. היום איבדנו את זה קצת".

     

    מה עם חוסר היציבות הכלכלית של המקצוע? זה משהו שמתרגלים אליו?

     

    "תראי, גם בתיאטרון באר שבע אני פרילנסרית, לא שכירה. לשכירה יש פלוסים ומינוסים. יש ביטחון שלא משנה מה, אתה עובד. אבל אז אין לי את החופש לעשות גם קולנוע וגם טלוויזיה. להיות פרילאנסרית זה להיות מחויבת, אבל אני לא רק שלכם".

     

    מה עשית לפני שהיית שחקנית?

     

    "אספתי חומרים. סתם. עבדתי ב'מסבאה', מועדון ארץ ישראלי שהיה להיט. זמרים עלו ושרו שרי ארץ ישראל והמקום היה הומה אדם. התחתי שם כמלצרית ובסוף ניהלתי את המקום. הכסף היה מדהים, אהבתי את הלילה. עד היום אני אוהבת".

     

    תעשיית הקולנוע פינקה את הגואל בשני פרסי אופיר (שחקנית המשנה בסרט "שבעה" ושחקנית ראשית ב"אחותי היפה"), "ועם האוכל בא התיאבון. זה לא שאם לא יבחרו, אני אחשוב שאני לא טובה. אבל כשהם ממליכים אותך, יש גאווה, הכרה. זה רגיש אצלי במיוחד, כי התחלתי מאוחר. אז כל מה שמצליח לי זה הישג. שחקנית בת 22 שרק התחילה תגיד, 'לא נורא, בפעם הבאה'. אצלי כל תפקיד נראה לי כמו התפקיד האחרון. לא בגלל הגיל, אלא בגלל שהמקצוע לא מובן מאליו. ואז אני גם נותנת הכל. כי אולי לא תהיה עוד הזדמנות. אני יודעת שאני לא יכולה לדעת מה יקרה. לכן כל האנרגיה שלי וכל האוויר מושקע שם".

     

    ב"שבעה", שביימו האחים רונית אלקבץ ז"ל ושלומי אלקבץ ב־2008, היא גם הפכה לחברתה הטובה של הבמאית המוערכת. הקשר המיוחד בא אל קיצו הטראגי עם מותה בטרם עת של אלקבץ. "מי שלא זכה להכיר את רונית באמת הפסיד", אומרת הגואל. "ברגע שהיא התחברה אלייך, פיסה ממנה נשארה בך. זה לא חברות של לשבת יום־יום בבתי קפה, אלא משהו בנשמה שלה ניתן לך במתנה ואת לוקחת איתך לחיים. המוות שלה זה הסתלקות קשה. אני מסתכלת למעלה ואומרת: 'מה, אתה רציני? עשית טעות רצינית'".

     

    עצב וזיכרון

     

    היא אמא לג'ואי (32, בנו של בעלה הראשון, שהלך לעולמו) ולאלה (בת 17.5, בתו של לביא), שלומדת ברימון, ואוי ואבוי אם תגידו להגואל שהיא הולכת בדרכה. "היא הולכת בדרכה שלה. יש לה קול מדהים. יש את הרגע הזה שמה שהבאת לעולם עולה עלייך ולא רואה אותך ממטר. וזאת אלה. לאלה אין אבא מגיל צעיר, ובגלל זה העומקים שלה בשירה הם ענקיים. פעם אמרו לי שחוויות החיים והכאב שחוויתי זה הכישרון. אני לא אומרת שאדם שלא עבר כאב לא מוכשר, אבל יש משהו באדם שעבר דרך. את ג'ואי לא ממש גידלתי, לא הייתי שם תמיד, לכן אלה היא פרויקט חיי, זה משהו אחר. אז הייתי בת 23, היום אני בת 56, זה שתי נשים שונות".

     

    אלה בקשר עם ילדיו האחרים של עמוס?

     

    "ברור. הם חבורה מלוכדת, הם אחים מדהימים אחד לשני, נפגשים המון. כשהיו קטנים גם הנשים היו בתמונה, אבל היום הם גדולים. בפסח אנחנו נפגשים בחג השני כל שנה. זה מה שהיינו עושים עם עמוס כשהיה בחיים, וכשהוא נפטר המשכנו את המנהג. יושבים, צוחקים, נזכרים בו, נעצבים".

     

    כאם לבת 17.5 היא מזועזעת עמוקות מפרשת אונס הנערה בת ה־17 שמסעירה בשבועות האחרונים את המדינה. "פנו אליי ואמרו שמנסים לגייס לנערה כספים וכמובן שאמרתי כן. מאוד חורה לי שבמקרים כאלה לא מאמצים את המשפט של פעם, שזה עין תחת עין, שן תחת שן. חורה לי שאנחנו לא הולכים עם התורה. פעם גנבת? חתכו לך יד. אנסת? נחתך האיבר. רצחת? תמות. שתופעל התורה".

     

    את מאמינה גם בחינוך של פעם?

     

    "אני אמא שנותנת המון ספייס, אבל כן. גדלתי בבית מסורתי בשכונה ששמרו בו על הבנות ודאגו שהבנות לא ייצאו לרחוב עד מאוחר. אישה היא דבר יפהפה, אבל מסוכן. אנחנו בסכנה לפגיעה תמידית. אפשר להגיד 'אני לא יוצאת', אבל צריך להיות ערנית. מסתובבים אנשים מסוכנים ברחובות". *

     

     

    עצות הסטיילינג של אוולין הגואל

    תלבשי מה שמתאים לך. אל תהיי מגוחכת ותלבשי בגד אם הוא יפה, אלא רק אם הוא יושב עלייך כמו שצריך.

     

     אל תלבשי שורטס אם עברת את גיל 20.

     

     וגם לא חצאית מיני. ואם כבר מיני, אז רק בשמלת וינטג' מטורפת.

     

     תחברי את הבגדים לאופי שלך: אני אדם מאוד צבעוני, אז אני מערבבת צבעים.

     

    גם ללבוש שחור לבן זה בסדר, אבל אל תפחדי להעז.

     

     תמיד תלבשי בד שנוח לך. הקיץ שלנו לא קל, אז תבחרי בגדים שלא נדבקים לגוף וגם לא מתקמטים מהר.

     

     לא חייבים לקנות יקר כדי להיראות טוב. גם H&M ו־ZARA עושים אופנה יפה במחיר שווה לכל כיס. 

     

    Thelb@yediot.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 21.05.17 , 20:11