סינדרום ירושלים

רחובות ירושלים לא מתרגשים מביקורים ממלכתיים. הם ראו כבר יוונים, רומאים, מוסלמים, צלבניםם. עכשיו ראו גם נשיא מוזר מארצות־הברית.

אתמול בשעות הערב היו הרחובות סביב שכונות טלביה וקטמון ריקים. הווייז פתר לירושלמים את מצוקת התעבורה, הקדמה משפיעה גם על עיר עתיקה כמו ירושלים. רחובות חסומים זוהו, והנהגים נשלחו לדרכים חלופיות.

למרבה הצער, לא נמצאה עדיין האפליקציה שתפתור לישראל את מצוקת הביקור. את האי־ודאות שמביא איתו טראמפ מאחורי החיוכים. את סימני השאלה בסכסוך הישראלי־פלסטיני.

רגע לפני הביקור בישראל שינה טראמפ את מאזן הכוחות במזרח התיכון. ריקוד החרבות שלו עם משפחת המלוכה הסעודית יישכח במהירות, אבל ההסכמים שחתם תקפים לשנים ארוכות, הרבה אחרי סיום כהונתו.

האינטרס המשותף של המדינות הסוניות וישראל נגד איראן לא יכול להסתיר את העובדה שערב־הסעודית היא מקור להפצת האיסלאם הרדיקלי בעשורים האחרונים. ממוצע הגילים של המלך ויורשיו נושק לגבורות ומהווה מקור לחוסר יציבות, וישראל לא יכולה לקבל את היוזמה הערבית.

מה שעוד אמור להדאיג אותנו הוא מה שיתרחש החל ממחר. הפער בין טראמפ לבין ישראל הוא במרחב האינטרסים. לישראל יש אינטרס לעסוק באיראן ובהסכם הבעייתי שחתם איתה הנשיא אובמה. לטראמפ יש אינטרס להביא לעסקה בין הישראלים לפלסטינים. כמו נשיאים אחרים גם טראמפ לוקה בסינדרום ירושלים: מחשבות תנ"כיות על שלום עולמי, או מחשבות גדלות על פרס נובל, וזאת כשבבית, באמריקה, ממתינות לו החקירות.

בנוגע להסכם עם איראן הוא לא ישנה דבר. בנוגע לפלסטינים, נדמה שהוא שומע את נתניהו וכבר מדמיין את הטקס בבית הלבן או באוסלו.

אנחנו כבר דור שלם לא אומרים את האמת. אי־אפשר לחתום על הסכם שלום עם הפלסטינים — צריך למצוא דרכים אחרות, מתווים אחרים. וכשלא אומרים את האמת ומדברים על הזדמנות היסטורית זה מייצר תקווה. "זה קשה, אמר טראמפ, "אבל יש לי הרגשה שנגיע לשם".

"זה קשה", היה נתניהו אמור לענות, "ולכן כדאי שנייצר מסלולים אחרים".

זה לא מה שקרה אתמול. מדינת ישראל כולה התמסרה לסלפי עם טראמפ. זה נחמד, זה מצחיק, אבל זה לא קובע כלום.