"קלוט: משחק עלייה, באקה אל גרביה נגד פרדס חנה", יורה רז זהבי. "הקבוצה של באקה קראה באיזה מקומון שהשוער של פרדס חנה לא מפחד מכלום - חוץ מכלבים. מחצית, 0:1 לפרדס חנה. טאק, באקה שיחררו שני כלבי אמסטף בתוך המגרש. השוער נמלט! מהפחד, ברח. חיפשו חיפשו, החזירו אותו. בסוף נגמר 1:2 לבאקה. אחרי זה היה להם משחק נגד בית"ר חדרה. ויעקב לוי, היו"ר, אומר: 'הם יבואו לשחקנים שלי עם כלבי אמסטף? ליד גבעת אולגה יש עדר של כבשים!' כל השבוע ניסה לאלף אותם, אפילו הביא אותם למגרש. בסוף עשו הפרדת כוחות".
וזה עוד כלום. מה עם הכוכב של אור־עקיבא שעבר טיפול באבנים בכיס המרה וחזר לקבוצה - ביחד עם הסניטר שלו, שאותו החתים על חוזה? או מאמן הפועל מגדל־העמק, שהפעיל נערת פיתוי כדי לדעת מה חושבים עליו השחקנים שלו? ומענק הניצחון למאמן סנדלה גלבוע, אחרי הניצחון על כפר קרע: לול תרנגולות. קבלו עוד סיפור: ירוחם נגד ערד, אין שופט. "עד שהשחקנים מזהים ביציע את מרדכי אלגרבלי, פנסיונר של איגוד השופטים, בן 63, שיורד אל המגרש בעקבות ההפצרות".
ברוכים הבאים לעולמו המופלא של רז זהבי. האיש שלנו ושל הליגות הנמוכות, ומטה מכך. תמיד מחובר, תמיד יודע, תמיד מתלהב, והכל בסגנונו הבוטח והטיפוסי, בנוסח: "בחדרה מקווים שמומו ניסטל יתחתן סוף־סוף - מה שיתרום לשדרוג אישיותו כמאמן". זהבי, האיש שמעניק לפועל הקטן, האמיתי, של הכדורגל הישראלי, את 15 דקות התהילה. אפילו אם הוא רק אלונקאי. "ותקשיב: מדובר באחד האלונקאים האגדתיים באזור השרון. מגיע המשחק בשבת, שחקן נפצע, השופט קורא לו להיכנס. האלונקאי רץ פנימה ונעצר. כי הוא רואה שהשחקן וואחד שמן. אז הוא שולף לשופט תעודה, שאסור לו להרים יותר מ־60 קילו".
לא קל היה, אפוא, לשכנע את זהבי לנטוש את כל הטוב הזה, את חלקת אלוהים הקטנה שלו בערוץ הספורט ולהצטרף אל העונה החדשה של 'הישרדות'. "קיבלתי מההפקה את ההצעה להצטרף. ובחודש הראשון אמרתי לא", הוא מגלה, "סופר־לא! צחקתי להם בפנים. כי אני הבנאדם הכי מפונק שיש. 25 שנה עם אשתי איילה. והיא עושה בשבילי הכל. אני לא יודע מה יש בחשבון בנק. בחיים לא הייתי במכולת. אשתי מנהלת הכל. מפונק עד הסוף. איך יצאתי כזה? בוא נקרא לילד בשמו: המנטליות של הכדורגלן הישראלי הטיפוסי.
"ויש גם הקטע של האסתטיקה. רגיש לריחות. מתקלח אובססיבי. ומכור לאוכל, ברמות. הגעתי לאי 95 קילו. למה? כי אני רואה עד מאוחר בלילה את כל התוכניות בטלוויזיה, ומדבר בטלפון - והכל עם אוכל. הדיאטה היחידה שעשיתי זה דיאטת אשכוליות: אכלתי הכל, חוץ מאשכוליות.
"וקודם כל הקטע של ספורט. מכור לספורט. בדיוק הפועל חדרה עלתה ליגה. והילד שלי משחק בנערים. אין משחק שלו בשבת שאני לא רואה. מסכן המאמן של הילד, מסכים איתך. ובעבודה, אני מכור אובססיבי. לא נגעתי במכשיר טלפון בשעה האחרונה. תסתכל כמה הודעות: רק בווטסאפ, 903 הודעות חדשות. כי מהבוקר כל המאמנים והשחקנים והסיפורים וחדרי ההלבשה, הכל אליי, ואני מסתכל על הכל. ובוא נקרא לילד בשמו: אני היחיד בתקשורת שמתעסק בכדורגל, מליגת העל עד לקבוצה האחרונה בליגה התחתונה. אז בגלל כל הדברים האלה, צחקתי להישרדות בפנים. 'אין סיכוי'".
לא אמרו לך, "תגיע, תהיה הכוכב הראשי"? שאלת מי עוד מתחרה?
"אפילו לא רבע מילה. ובחיים לא הייתי שואל מי שם. כי לא מעניין אותי מי איתי! הרי לא נולדתי עם כפית זהב בפה. עברתי דברים, בג'ונגל של הפוליטיקה, בג'ונגל של הספורט. מה שמות של אחרים? יודע מי אני! ובחיים לא הייתי מבקש יתרון על מישהו. הציעו להצטרף, אמרתי לא. והטבע? אני לא יודע מה זה. לא בנג'י לא צלילות. יש לי מחלת ים. ואני רגיש לחול. חול! בחיים לא הייתי בים. ואני עוד מחדרה. גם לא בקטע של חיק הטבע. המשפחה ישנה בחיק הטבע? אתה מצמרר אותי כשאתה אומר את זה!"
אז הכסף עשה את זה? הייתה ידיעה שקיבלת הכי הרבה, 150 אלף שקל.
"לא יכול לגלות סכומים כמובן, אבל מה פתאום. כלום ושום דבר. החיים שלי כאלה מאושרים בכל המשבצות שאני עושה, גם ברמה הפיננסית, שלא הסתכלתי על זה. ומי כמוך לדעת שאני אמור להפסיד שלושה חודשים של עבודה, ואני בקו עלייה בערוץ הספורט, וברדיו, וברשת, ועוד קודם סירבתי לכל ההצעות של כל הריאליטי, כולל הצעות קסומות, ונקבו בסכומים, ואמרתי - לא. כי אני אפילו לא רואה ריאליטי. עד שבסוף קרא לי תומר תורג'מן, מנכ"ל ערוץ הספורט, ואמר: 'רז, לך על זה'. ומתומר אני מאוד מחזיק. והוא מדבר ככה, במשפטים קצובים. ירדתי לאוטו ואמרתי, רז, יאללה. ומפה - השאר היסטוריה".
* * *
הנה הוא שוב בארץ, שזוף ורזה מאי פעם. אחד מכוכבי העונה החדשה של הישרדות (ימי רביעי ושבת ב'רשת', ערוץ 2), שצולמה באיי הפיליפינים. ולקח לו זמן להסתגל.
מה הכי עשה לך הלם שם?
"הכל. אני מגיע, מסתכל ימינה ושמאלה, הולך לבד לים. ויצאה לי צעקה: מה אתה עושה כאן, חתיכת מפגר! הנה ההחלטה הכי גרועה שלקחת בחיים! ובוא, אני מסתכל מסביב, סוסים. ואני רואה את הבטן שלי. ומרגיש פעם ראשונה בחיים בושה. נבוך. מרגיש עצוב. על יד כל הסוסים האלה, אלון ששון, רז ניסים כהן, כל אחד גורילה, אני מרגיש עצוב.
"ואתה מנותק. 24/7, מצלמה עליך. מגיע לשם, שניים מהצלמים עובדים איתי בערוץ הספורט, עושים לי ככה, שלום עם הראש. הלו ניר, מה קורה? והוא מסמן לי ככה, כלום, אל תעז לפנות. קלוט: הצלמים עובדים בשמש, בלי משקפי שמש. למה? שלא תראה את עצמך. ובלי שעונים, שלא תדע איזה יום ומה השעה. ואתה מת. נקרע. אתה יודע שלבן שלך היה משחק, ואין לך מושג. חס וחלילה הוא נפצע ואתה לא יודע כלום.
"ואתה רעב. מת. צריך לקבל החלטות כשאתה רעב. כל החיים גדלנו על הקטע שאמרו קמבודיה, סומליה, מצב הרווחה - ואני לא ידעתי מה זה. פתאום אתה מרגיש שיש רעב בעולם! הרעב זה הדבר הכי קריטי שיש. זה מה זה מג'נן אותך. רצח. אני רגיל, לפני שידור, לטחון. ופה, הגוף נהיה אחר. בימים הראשונים, מתוך שינה, נתפס לי ההמסטרינג. ועם כל התשישות וחוסר שינה, לך תחפש את האוכל שלך בכוח. וכמובן לא מוצאים".
עם כמה אוכל הסתדרת?
"רבע כוס אורז ביום. ומים מהבאר, לך תרתיח אותם, ואני הרי לא יודע לעשות אש. ומים, זה תמי 4, כשאני יושב, שאשתי מגישה לי. אז לך אחרי הגשם השוטף להדליק אש. בוא אתמצת לך את זה למשפט הברזל: אני איש של קיץ. תן לי את השמש והאושר. אבל כשהתחיל לרדת גשם שמחתי, כי יכולתי לבכות בלי שישימו לב. פעם ראשונה בחיים שלי. כי זה הריאליטי הכי קשוח שאפשר. וכשאני שומע את אלה שאומרים, בטוח עזרו לכם, אני בז להם. בא לי לחנוק אותם. סבלתי!"
וכשהדמעות התייבשו, מספר זהבי, מצא את עצמו מתגונן מיידית על המשך הישרדותו באי. "אחרי יומיים כולם רצו להדיח אותי. למה? כנראה הם רואים טלוויזיה. רז זהבי מוכר, מדבר, חזק, פה גדול. בוא ניפטר ממנו!' אז ככה, כולם על המוח שלי. והכל זר ומוזר לי. גמור נפשית, אבל לא מראה את זה. ואין סיגריות. קצף יוצא לי מהפה. תקשיב, אני מעשן מגיל 17. רצוף. קופסה ביום. ופתאום זה גם גמילה בבת אחת! כולי צרבות ועצבים. מפורק מכל ההרקולסים מסביבי. וכל אחד מדבר איתי כבר, איך הוא לוקח את המיליון.
"אבל אני לא באתי עם אסטרטגיה. אני איש של אנדרדוג. תוך שנייה לקחתי אליי את האנדרדוגים. בספורט אומרים, 'רז זהבי פרץ דרך'. כי אני בקטע של להגיע מהאנדרדוג. תמיד הייתי אומר, לדבר על ערן זהבי או טל בן חיים - זה כולם מדברים. אבל כשאתה מדבר על שחקן מקריית־מלאכי או מאורתודוכסים יפו? בלילה המשפחה שלו מקליטה ומוציאה את זה, ומיליון הודעות, ובבוקר כותבים לך, איזה מלך. אתה נותן לאנדרדוג את הרגע שלו. לאנשים מבועיינה־נוג'ידאת. ופה לא יודעים שיש בכלל מקום כזה".
איך זה להיות שם גבר נשוי?
"יש שם את הבחורות הכי תותחיות, עוצמתיות, מהממות, אחת־אחת קלאסה. אבל כשהנישואים שלך חזקים הקו הוא מוחלט, מהשנייה הראשונה. מה היה קורה אם הייתי מגיע לשם גבר פנוי, רווק? השמיים הם הגבול. ויותר מזה".
שאלת את עצמך, מה יגידו עליי כשאחזור לארץ?
"בטח. ואני יודע שיהיו עליי ביקורות. בגלל שאני מושך אנטגוניזם. ואמרתי לעצמי, ברור לי שחצי מהמאמנים והשחקנים של הכדורגל הישראלי אומרים, 'הלוואי שהוא יישאר עד הסוף, רק שיהיה לנו שקט'. והחצי השני? יאללה, שיעוף מה שיותר מהר. ואנחנו נגמור אותו. כי כל פעם שהוא יגיד לנו בשידור משחק גרוע, נגיד לו: מי אתה שהיית ב'הישרדות', שיכול להטיף לנו מוסר? הייתי מפורק רק על זה. וכל שנייה שם עלול לצוץ לך משהו שמחסל את הקריירה. פעולה לא נכונה, התלהמות, חלילה אלימות - ונגמרתי! רובינזון קרוזו פראייר על ידי. הוא לפחות היה לו את עצמו, לבד. ופה יש אנשים שמנסים להוציא אותי מהכלים. שתזוז לי הקופסה".
הצליחו? הרבה אנשים חזרו מחוסלים מהתוכנית.
"תקשיב. אני שולל על הסף שאפשר לטרלל אותי או להוציא אותי קוקו. קלוט: ברביעי בלילה חזרנו. ביום שישי כבר הייתי שלוש שעות, אולפן של הליגה הלאומית. מה שלוקח לאחרים בהישרדות חודש חופש. כי אנשים משתנים. אבל אני ישר בשגרה. כי אני יודע מי אני. לא גדלתי במשפחה עשירה. והכל בעשר אצבעות. אני קורא לזה ככה: תמיד תישאר על הרגליים - ויאללה כדורגל!"
זהבי חושף קעקוע טרי. "תסתכל: 'איילה־רז'. ואשתי עשתה באותו מקום. זה היה חשוב. איך שחזרתי אמרתי לה, בואי נעשה את הקעקוע. כי עכשיו אני אוהב אותה יותר. ותשמע: זו הייתה החוויה הכי עוצמתית שעברתי בחיים, חוץ מהנישואים ולידת הילדים שלי. איך אמר עזאם? מודה, מודה, מודה שקיבלתי את ההחלטה ללכת. ומשפט הברזל: חזרתי רז זהבי אחר לגמרי. רך ומפויס. יהיו לי חברים משם לכל החיים. וזו הולכת להיות העונה הכי מטורפת שהייתה אי פעם בתולדות הטלוויזיה הישראלית. אני חתום על זה. ותצלצל אליי בסוף העונה!"
* * *
זהבי, 45, הוא יליד חדרה, משפחה רוסית־פולנית, אמא מאור־עקיבא, אבא חדרתי שורשי. רז הוא הבכור בשלושה אחים. הוא היה תלמיד סביר, והתבלט כשוער כדורגל מצוין. "אריה לוקר נחשב לאחד ממנהלי התיכון הטובים בארץ. ובמבחן מגן שלי בתושב"ע הוא עבר ליד החלון, שחס וחלילה לא אכשל, והשתעל ככה, הממממ, תשובה 5". זהבי הגיע עד לנבחרת הנוער של שלמה שרף, ואחר כך שיחק במדי הפועל חדרה בליגה הארצית, עד שפציעה טורדנית עצרה את הקריירה.
זה, והשריטה של עיתונות הספורט. זהבי חולה, קשה, עד היום, והוא לא רוצה שזה יעבור לו. אחרי הצבא החליט להשתלב בתקשורת המקומית בכל מחיר. ארב לעורכת המקומון בקולנוע וקיבל טור, 'רז יורה'.
משם התקדם לתפקידים בכירים יותר בעיתונות וברדיו המקומי. "עד שבשנת 98' פונה אליי ישראל סדן, אז מפקד מג"ב שהשתחרר, שאקח את הקמפיין התקשורתי שלו. ככה, ילד בן 26". סדן זוכה בבחירות בחדרה, מה שמוביל לעבודה ארוכת שנים של זהבי לצידו. "נחשבתי לאחד מיועצי התקשורת והדוברים הטובים בארץ. ברמה של לבנות סיפורים. הבאתי דברים מבריקים בדימוי התקשורתי, שאין דבר כזה. אתה יודע שהבכירים בעירייה בחיים לא התראיינו? אני הייתי כותב הכל", הוא יורה. "ורוצה לשמוע משהו מרגש? את העורכת שלי מהמקומון הכנסתי לעירייה. כסגנית שלי. ככה אני, באש ובמים. ועוד שמרתי עליה, אחרי שהלכתי, שתישאר בתפקיד".
סדן, למי ששכח, הואשם והורשע ב־2005 במתן שוחד, ונשלח למאסר בפועל בן שמונה חודשים. "ותקלוט: בתקופה של סדן, חצי שנה האזנות סתר, פשיטה של יאח"ה, עוצרים חצי עירייה. אבל עבדך הנאמן - שום דבר", מספר זהבי. "עד שבאתי לראש יאח"ה: 'בואנה, בעיר תופסים ממני. אני מס' 2־3 בהיררכיה. לפחות שהחבר'ה שלך ייכנסו למשרד שלי ויגידו, גם הוא בקטע!' הקצין לקח אותי לצד ואמר: 'תקשיב, אסור לי להגיד את זה. אבל תמשיך להיות מי שאתה. אנחנו יושבים על העירייה חצי שנה בהאזנות ולא נתקלתי במישהו כמוך'. נו, יותר מזה?"
איך לא ידעת?
"כנראה ידעו שאסור להכניס אותי לחדר בדברים אפלים. דברים התרחשו מאחורי הגב שלי. והייתי מזועזע מזה. במיוחד כשנחשבתי לאחד עם מוטות שליטה. 16 שעות ביממה אתה עם בנאדם, ואתה אומר, אינעל דינק, איזה דברים הוא עוד עשה כשלא ראיתי? קח סיפור קטן. אני חוזר ערב אחד מאילת ורואה בדרך ידיעה קטנה, איש מש"ס בדרך לקואליציה של סדן. מתקשר אליו. לפני עשרה ימים בישיבת מועצה, הילדים של הש"סניק הזה צועקים, הלוואי שסדן יישרף באש הגיהינום'. וסדן עונה לי, 'רז, עזוב. אל תיכנס לזה. סמוך עלינו'. מה מתברר לימים? הש"סניק בא עם מכונת הקלטה, סדן רשם לו הבטחות. אחח, אם הייתי יודע! באותו רגע בחדר, טאק, נותן לו עם הסטופקס בברך!"
ראש העיר הנכנס, חיים אביטן, שיכנע את זהבי לדבריו להישאר. עד שאביטן עצמו נעצר בחשדות שונים. התיק נגדו נסגר, אבל עבור זהבי זה היה כבר יותר מדי. ב־2008 עזב את התחום כולו, לצמיתות. "והיו הצעות, מפה עד אמריקה. נחשבתי תותח בתחום הזה. הייתי מעורב בייעוץ אסטרטגי לעוד ראשי עירייה. תמיד בכיף ובחברות. משה כחלון למשל. אתה יודע מי הראשון שהתווה לו את הדרך האסטרטגית והתקשורתית? אני. במפגשים שבועיים, כל יום שלישי בשיפודיית דובי. אף אחד לא ידע מי זה כחלון אז. ואפילו בניתי לו אייטמים בתקשורת הארצית!" הוא מספר. "בוא, עכשיו ב'הישרדות', מדברים על מעיין אדם, שהייתה דוברת שנה וחצי של שרת התרבות. שנה וחצי והיא כבר לא יכולה להחזיק! הלו, אני הייתי במשך שנים ארוכות יועץ תקשורת ודובר של מפקד משמר הגבול. איפה זה, ואיפה מי שהייתה הדוברת של דוברת צה"ל? בחייאת". כשלעצמו נותר תומך בכחלון, אבל לא יתקרב לתחום. "כי הסיפור בחדרה השאיר אותי גמור".
* * *
בפגישה אישית קל להבין מדוע מקים לעצמו זהבי הרבה מבקרים. בזכות הפה הגדול והאישיות התזזיתית, שהם כמובן גם סוד קסמו, נורא כיף לשבת איתו, אין רגע דל. וגם הצלחתו המקצועית. תעקמו את האף כן או לא, האיש פשוט הלך מלמטה, מחדרי המכונות המיוזעים של הכדורגל הישראלי, ובנה עבורנו ועבורו עולם שלם של סיפורים קטנים - ובעצם אומר, סיפור טוב הוא תמיד סיפור טוב. הוא שידר ומשדר ברדיו המקומי, הקים את האתר 'דאבל פאס' המסקר את הליגות הנמוכות, מפרשן כבר שמונה שנים את המגזר הערבי בתוכנית 'ריאדה עלא אלח'אמסה', ועושה את דרכו הלאה, אל הליגות הבכירות, כדמות ססגונית במיוחד בערוץ הספורט. מי שכבר זכה בדמות אותה מגלם שלום מיכאלשווילי בתוכנית 'בובה של לילה', שם קוד: אליצור כוסילמלם.
למה אומרים שאתה קצת מצ'זבט?
"שטויות. שיוכיחו לי. אנשים זורקים את זה בגלל שהסיפורים קיצוניים. אומרים, לא יכול להיות. אבל אני לא מוציא בחיים סיפור בלי לבדוק, לקבל שמות, אישורים, הקלטות. קח סיפור בין רמות מנשה לשמשון תל־אביב. רצו להעביר שם שחקן. מצלצלים אליי ומספרים, 'אתה לא מאמין, הם רצו בתמורה חמישה כדורי רגל. ענינו: מקסימום חמישה כדורי טניס'. אתה צוחק, כן? אז אני הלכתי וקיבלתי הקלטה של השיחה הזו".
כמה אתה מעורבב? והאם נראה לך הגיוני שבעלי אינטרסים, נגיד סוכני שחקנים או מאמנים של ההתאחדות, ישתתפו בתוכניות הספורט האלה?
"אין לי חברים. יקום האחד שיגיד שאני חייב לו משהו. אין. אנשים אחרים? יש במה לכולם, יש מגוון דעות, והצופה ישפוט. זה לא דוקר לי בעין בכלל. להפך. מפרגן לכולם. ומסתכל רק על עצמי".
כמה אופירה אסייג, המתחרה שלכם בערוץ הספורט, השפיעה על תרבות הספורט בארץ?
"מצדיע לה. בחורה שהגיעה מדימונה, הציבה לעצמה מטרה, פילסה את הדרך, הגיעה לטופ. רק מילים חמות. ואני לא יכול להיות צבוע. כי גם הז'אנר שלי מעורר אנטגוניזם. אז אני מעריך אנשים כמו אופירה".
בלי קשר, בתקשורת הספורט החדשה, הרכילאית, יש סיפורים על איך לוקחים תמונת פפראצי של חברה של שחקן במעמד מביך, ותמורת אי־פרסום מבקשים ממנו שיתחיל להדליף.
"מכיר את זה, ומכיר מקרים הרבה יותר קשים. בוא, כל אחד בוחר את הדרך שלו".
משהו השתנה בנורמות? סיפור כמו נערות הליווי היה יוצא היום במלואו?
"עם כל השמות, חד וחלק. היום אין אלוהים. תשמע, בקטע של תקשורת הספורט, אנחנו שנות אור קדימה. גם בקטע של המינהלת. אבל בקטע של הכדורגלן הישראלי? כלום. אני ואתה יכולים להמשיך לחלום שבימי חיינו נגיע למונדיאל. למה? בגלל המתקנים. מירי רגב מדברת על 250 מתקנים חדשים? שתזמין אותי לחנוכת העשרה הראשונים. ובגלל המאמנים. אין, אתה לא מאמין איזו שפה. והילד שלך, שהוא מוכשר, יבוא אחרי שלוש־ארבע שנים ויגיד בצדק: אבא, אני לא הולך".
בעיית הגזענות כלפי ערבים. עד כמה היא גרועה בליגות הנמוכות, שאנחנו לא מכירים?
"תיגנב: הקיטוב הרבה יותר קיצוני בין קבוצות ערביות. הקטע של יהודי־ערבי זה בית"ר וסכנין, העימות המתוקשר, לא הרבה יותר מזה. בין ערבים? ברמות שאתה לא מבין. אני חי את זה ב'ריאדה' כבר שמונה שנים, אנשים במגזר סוחבים שנאות של 40 שנה".
ואלימות בכדורגל?
"מה, בכדורסל אדם בירושלים לא איבד אצבע מחזיז? ושחורציאניטיס, מכבי תל־אביב כדורסל, לא הסתער על היציע? ואין מכות בין מחנות אוהדים? ורק לפני חודש, אלימות בכדורעף? זה בכל מקום, והאלימות היא קטע של החברה. אני חושב שהמינהלת דווקא מטפלת יפה באלימות בכדורגל הישראלי. עצה אחת: לאסור על רעולי פנים לשהות בתוך האצטדיון".
זה מתחת לזרקור. מה קורה בליגות הנמוכות?
"אלימות כל הזמן. הנה, לפני שבועיים. משחק נוער בליגה הרביעית, צעירי כפר כנא נגד כפר מנדא. והשחקנים הרביצו לשופט - כשהאמא שלו יושבת ביציע! אתה קולט? אז אני אומר, לסגור את הקבוצה! כי העונשים לא מספיק מרתיעים. תסגרו קבוצה. נו, ומתי הפעם האחרונה שעשו את זה? 2011, הפועל בני כבאביר. באמת יש מקום כזה!"
