סיפור של אהבה ושנאה
אני ירושלמית כבר 44 שנים ועוד קצת. מרגע שהגחתי לאוויר העולם בהדסה עין כרם, מאז שניצלו חיי ב"ביקור חולים" שכבר איננו. כמו כל מערכת יחסים ארוכת שנים, גם יחסיי עם עיר הולדתי מורכבים. אני אוהבת אותה ושונאת אותה. היא המקום היחיד בעולם שאני מרגישה בו באמת בבית, והיא לא מפסיקה לצער, לאכזב, להכעיס ולעצבן אותי.
ירושלים שלי היא לנסוע בכביש המתפתל בין בריכת הסולטן לבין חומות העיר העתיקה ברגעים של ייאוש, מתוך ידיעה שהמראה היפה הזה בהכרח ישמח אותי. היא להסתובב בשוק מחנה יהודה בצהרי שישי, לקטר על העומס והמוני התיירים אבל לשוב הביתה בחיוך ועם ידיים עמוסות שקיות המכילות ירקות ופירות וגבינות וחלבה ולחם טוב. היא מוזיאון ישראל וגן החיות התנ"כי ובירה הרצל ומסעדת מנזה, שאנחנו מקפידות לאכול בה לעיתים קרובות גם כי האוכל טעים נורא אבל גם כי היא פתוחה בשישי־שבת, ועסקים כאלה בעיר הזאת צריך לחזק.
ירושלים שלי היא לשמוח מכל גילוי פרוזאי של נורמליות, קיומו של תא פעיל של נוער מרצ למשל, ולהסתכן בתיוג של "סמולנית אוהבת ערבים", כאילו שלשאוף לדו־קיום עם השכנים זה רע. היא לשמוע סירנות בזו אחר זו ולהבין שהיה פיגוע עוד לפני שמתחילות ההתרעות בטלפון הנייד. והיא לאחל לאיברהים, שמנקה אצלנו את מדרגות הבניין, חג שמח ברמדאן ולהתנצל בפעם האלף שאני לא יודעת ערבית. היא לבטל תור מיוחל לרופאה כי הנשיא האמריקאי מגיע לביקור וברור שהעיר תהיה חסומה, ולהיזהר לא לעבור את הגבול הבלתי קיים לכאורה בין הברים בשוק לבין השכונות החרדיות שמעבר לפינה, שבהן נשים בגופיות קיציות נתפסות כטומאה.
ירושלים שלי היא המקום בו נולדו שלוש בנותיי, ולהבדיל – המקום שבו קבור אהוב נעוריי. היא המקום שבו אני סובלת מהקור בחורף, מגעגועים אינסופיים לים, והמקום שאליו אני חוזרת בהקלה אחרי בילוי תל־אביבי מיוזע בקיץ. היא המקום שבו שום דבר אינו מובן מאליו – לא מצעד הגאווה ולא נסיעה אקראית ברכבת הקלה, לא חופש הביטוי ולא הזכות לחיות לפי בחירה.
ירושלים שלי היא קללות גזעניות מחרידות באצטדיון הכדורגל העירוני המרשים, וחינוך לסובלנות ולשלום בתיכון שבו לומדות בנותיי. היא להתרגש מיום החג שלה, אבל לדעת שהעיר שלכאורה חוברה לה יחדיו אינה באמת מאוחדת. היא הכבאים משועאפט שחילצו אותי ממעלית הבניין שנתקעה, אך עלולים ליפול קורבן להתנכלות אם ייצאו לבלות בחלק המערבי שלה. כי גם אם פיזית אין בליבה חומה, ברור לכל שהחיים שלי ושל שכניי אינם דומים בכלום לחייהם של מי שנמצאים במרחק מאות מטרים מאיתנו, בצד האחר, המזרחי, שלה.
ירושלים שלי היא העיר הקשה, היפה, התובענית, המסוכסכת, המשוסעת, הקורסת תחת משקל כנפי ההיסטוריה ושיגיונות ההווה והעתיד של חלק מאוהביה. היא העיר שהשלום מתקיים רק בשמה, זו שמקודשת לשלוש הדתות אבל המאבק עליה עקוב מדם. היא העיר שעליה חלמו הסבתות והסבים שלי בסוריה ובפולין, וזו שבה אוויר ההרים אמנם צלול אבל האווירה עכורה. היא המקום שממנו אני אוהבת לברוח, ואליו אני רוב הזמן אוהבת גם לחזור. √
