חברון, מעוז (זהבי) ולתמיד
עוז זהבי הציע שיהודי חברון יחיו תחת שלטון פלסטיני. נו, לפחות ככה הייתה לי נסיעה פחות משעממת
לסינים יש קללה: "שיהיו לך חיים מעניינים". לצוענים יש קללה לא פחות מרתקת: "שתקבל מה שאתה רוצה". לאחרונה, כשאני מתגלגל בדרכים הארוכות להופעות, אני מרגיש את שתי הקללות הללו על ראשי. החיים שלי מעניינים, קיבלתי את מה שאני רוצה, ועכשיו אני בפקק ליד יקנעם, מחכה למוות המתוק שייקח אותי. מזל שהיה לי את עוז זהבי השבוע, להעביר את הנסיעה בנעימים.
*
היה זה ביום ראשון כאשר צילצלתי לד' בעת שהייתי בדרכי לחלטורה בצפון הרחוק. ד' ביקש לדבר על כתבה שהייתה בחדשות 2, ובה עוז זהבי חזר לחברון כדי לקדם הצגה חדשה. בין היתר, עוז התרברב על כך שבזכותו נשאר בהצגה משפט שאומר שלא ברור איך עם, שסבל כל כך בשואה, הפך להיות בריון בעצמו. מה יש לומר, כבוד גדול על התעוזה, מר עוז זהבי. בחברון עצמה שיחזר זהבי אירוע שחווה כחייל, ובו מחבל רצח מול עיניו יהודי שהלך ברחוב עם ילדיו. זהבי סיפר בגילוי לב שלא תיפקד כפי שציפה מעצמו באירוע, ובהמשך הגיע למסקנה שאם יהודים רוצים לגור בחברון, שיעשו זאת תחת שליטה פלסטינית. זו תובנה מעניינת, בעיקר משום שהיא מגיעה מאדם שראה בעיניו וממטרים ספורים את הרצחנות הפלסטינית, ראה איך מחבל יורה באזרח לא חמוש, לוקח את נשמתו לעיני ילדיו הקטנים, סתם כך כי הוא יהודי.
זו כמובן זכותו המלאה של זהבי להיות איש שמאל, אבל הואיל והיה לי זמן לפתח שיחה בדרך הארוכה צפונה, הצלחתי להבין מה הפריע לי במסר של זהבי: זה דבר אחד להציע שיהודים לא יהיו בחברון, ודבר אחר, מטורלל בהרבה, להציע שהם פשוט יישארו שם, תחת שלטון פלסטיני. חברון היא עיר שהוציאה מתוכה אינספור צמאי דם שרצו עם סכין שלופה אל עבר ישראלים או נכנסו לבתיהם ושחטו את ילדיהם במיטתם. זה באמת הגיוני שהם יהיו מופקדים על ביטחונם של היהודים? ואם זו דעתו של זהבי, לא מתבקש שהכתב שמלווה אותו ינסה לברר איתו את ההיתכנות של הרעיון?
אני מבקש להדגיש שאני לא נכנס לשאלה המדינית הבסיסית של שמאל וימין. יש כנראה מי שחושב שחברון היא עיר אבותינו ועלינו להיות שם לעד, ויש מי שחושב שחייבים להטיס משם (ומכל רחבי הגדה) במהירות את היהודים, שרק יוצרים כאוס ומצוקה לפלסטינים. שתי העמדות הללו ראויות לבחינה מעמיקה. לטעמי יש גם עמדות ביניים המשלבות בין הקטבים (ממליץ בחום על "מלכוד 67", ספרו פורץ הדרך ומעיף הראש של ד"ר מיכה גודמן), אבל לא זה הנושא כעת, כי אם זה: צריך להיות מאוד מבולבל כדי לראות במו עיניך את הרצחנות הפלסטינית, ואז להציע לתת לאנשים שאחראים לה ומממנים אותה להיות אחראים לביטחון הישראלים.
*
הבהרה: אין סיכוי שהייתי מקדיש לזהבי שיחה כה ארוכה, אילולא היה ד', החבר שעימו שוחחתי, מעוניין בכך. בכל סיטואציה אחרת, הייתי אומר לחברי שיניח לי עם עוז זהבי ושיגיד מה לדעתו כדאי לעשות עם ג'רלס, הסקורר של קבוצתנו האהובה הפועל ירושלים, שאוהב להחזיק את הכדור יותר משאם אוהבת את ילדיה. אבל כשאתה בנהיגה ארוכה, אתה עבד נרצע של רצונות האיש שאליו צילצלת. בראשית השיחה, אגב, שאלתי לשלומו. ד' אמר שבסדר. ומה חוץ מזה, תהיתי. אחלה, הוא השיב בקוצר רוח ומיד הוסיף: תשמע, חנוך, אני שומע שאתה בנסיעה, אני מבין שקצת משעמם לך וזה מובן לגמרי. אבל אני באמצע עבודה פה, אז תשמע, למה שלא תצלצל למישהו אחר? היה משהו יפה בהצעתו של ד'. הוא קלט שאני לא שואל לשלומו מסקרנות בלבד, אלא יותר כי אני מחפש בידור, והחל להציע חלופות: למה שלא תתקשר לש', אמר, או לא'. תשמע, ד', אמרתי לו, אני אעזוב אותך לנפשך כרגע ואצלצל למישהו אחר, אבל חשוב שתבין: אני כעת בנסיעה שיכולה להימשך ארבע שעות. אתה לא באמת תוכל להתחמק ממני לאורך זמן. כולם יצטרכו לתת פה עבודה היום. אתה רוצה לעבור אחורה בתור? סבבה. אצלצל קודם לחבר'ה אחרים. אבל במוקדם או במאוחר גם תורך יגיע. אנחנו עוד נדבר היום, יקירי.
*
כשאתה בנסיעה ואתה נופל על מישהו כדי להעביר את הנהיגה בשיחה, אתה מש"ק התרבות של השיחה הזו. לאורך כל השיחה, בשונה משיחה רגילה שמתנהלת במצב שוויוני, אתה צריך להשאיר את העסק חי. להביא נושאים. לדאוג לקצב ולעניין. מטבע הדברים, כשאתה זה שזקוק לשיחה כי אתה זה שתקוע בנהיגה כעת, השיחה תעסוק לא מעט בחייו של החבר שאליו צילצלת ובנושאים המעניינים אותו. אין ספק כי זו הזדמנות מיוחדת עבורו לאכול לך את הראש על כל תזוזה בחייו, כל עדכון חסר טעם בעבודתו. אתה רק יושב בצד השני של הקו, אי שם בפקק בכביש 6, ומאזין, שמח על כך שהשיחה נמשכת.
זה דבר מדהים, הפער שיש בין חוסר הסבלנות שאנחנו מגלים בשיחת רגילות, לבין השיחות שמתנהלות כשאנחנו בנהיגה. לפתע אנחנו קשובים כמו כומר בפני מאמיניו, רגועים יותר מבודהה, אומרים "אההה" ו"אני מבין" יותר מפסיכולוגית קלינית. לפעמים קורה שאתה כל כך קשוב לצד השני, עד שהוא מתחיל לחשוף בפניך דברים שעשרות שנות חברות הוא לא פתח. אלא שאז, ברגע המכריע, בדיוק כשהוא אומר לך, "שמע, הגיע הזמן שאודה בפני עצמי שאני נמשך מאוד גם ל..." אתה מגיע ליעד ומאבד בו עניין. ביי, אחי, אדבר איתך.
*
אם כן, לסיכום, עוז זהבי יקירי, ברצוני להודות לך שבזכות כתבת יחסי הציבור שעשית בחברון להצגתך החדשה, העברתי חצי שעה בנסיעה הארוכה צפונה, וכדי להשיב לך טובה, אעוץ לך עצה קטנה, אולי תמצא בה ערך: חברי ד' הסב את תשומת ליבי לכך שבכתבה ציינת כי בעבר דעותיך היו לא מגובשות, אבל היום יש לך כבר משנה סדורה. ואני אומר: אם זו משנה סדורה, אולי עדיף לשוב לעמדות לא מגובשות? ובנימה עוד יותר אישית, לאחר שאת שלב יחסי הציבור המסורתי (השלב שבו האמן מתבקש לדבר בראיון על סיוטים שיש לו מהשירות הצבאי) עברת בהצלחה, אני מאחל לך שתצליח גם בהצגה עצמה. שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
