ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    עופר חיון והכלב מיקו. "אני רוצה להרגיש שאני ממלא את התפקיד של הבן בצורה הכי טובה, באופן שההורים שלי לא זכו בו עם ילדיהם האחרים"
    7 ימים • 24.05.2017
    נפש חיון
    מאחורי שמחת החיים שמפגין השחקן עופר חיון בסדרות "להיות איתה" ו"פולמון", מסתתר סיפור משפחתי לא פשוט: אחיו הבכור נפטר מסרטן בגיל צעיר, ואח נוסף לוקה בשיתוק מוחין. בראיון גלוי לב מספר חיון, ילד טוב אשדוד, למה בחר להישאר קרוב לאבא ולאמא, מה למד מרונית אלקבץ, ואיך בגיל 33 הוא סוף–סוף בשל לאהבה
    איתי סגל | צילומים: שרבן לופו

    עופר חיון עומד בפתח הדירה שלי, ולצידו, מכשכש בזנב, מיקו. ג'ק ראסל שהוא יותר מחברו הטוב ביותר של האדם. ערב לפני סימס לי חיון אם זה בסדר לבוא עם מיקו. "זה בסדר גם אם לא, סתם נראה לי נחמד שתכירו", כתב וצירף תמונה אינטימית של שניהם. לאורך השנים שוגרו לעברי בקשות מסוגים שונים – שסוכן יהיה נוכח בראיון, חלב נטול טעם, שאלות שלא יישאלו – אבל מרואיין שמבקש להתיישב עם הכלב שלו על ספת המראיין היא ודאי אחת המתוקות שבהן.

     

    חיון לוקח את מיקו לכל מקום. כלב בגודל של נעל קרוקס, אבל עם נוכחות של בולדוזר. נובח במקומות הנכונים, מנמנם כשלא נשקפת סכנה לפליטת פה. חיון אימץ אותו לפני חצי שנה, אבל כפי שיתברר בהמשך, יכול להיות שזה בכלל קרה להפך: שמיקו אימץ את חיון.

     

    כבר כמעט עשור שחיון בסביבה, מדלג בקלילות בין תפקידים גונבי הצגה. ראיתם אותו, ובכן, בכל מקום: "אופוריה", "ילדי ראש הממשלה", "בננות", "איביזה", "הלהקה האחרונה בלבנון", וכעת בשני התפקידים שמבססים את מעמדו כצ'ארמר האולטימטיבי: בטלנובלה "פולמון" ובסדרה של אסי עזר, "להיות איתה"'.

     

     

    עם רותם סלע ב"להיות איתה"
    עם רותם סלע ב"להיות איתה"

     

    רונית אלקבץ ואני

     

    הוא בן 33, נולד וגדל באשדוד, בן הזקונים של שני אנשי הוראה שפרשו לגמלאות. חיידק הבמה, הוא מספר, תקף אותו באופן הדרגתי. "כשראיתי שחקנים בטלוויזיה, זה נראה כמו משהו בלתי אפשרי. לא הייתי ילד שעושה הצגות בבית הספר. אם כבר, הופעתי בחדר עם עצמי. חשבתי, בשביל מה אני צריך את השטויות האלה? הייתי 'טו קול פור סקול' כזה".

     

    אחרי שירות צבאי בשלישות פיקוד העורף נסע לאילת, "לנקות את הראש אצל איזה חבר. ביום שהייתי אמור לחזור הביתה, פגשתי חבר מאשדוד, ספר. הוא שאל אותי מה התוכניות, ואמרתי לו שאולי אני אנסה להיבחן לצוות בידור. איזו חופפת שמעה אותנו ואמרה, 'אני מכירה את המנהל', עשתה לו טלפון ובתוך שעה היה לי אודישן. הלכתי, התקבלתי ונשארתי שם. הייתי בן 21 וחצי. ילד שרק בא להשתגע וליהנות עם מלא אנרגיות".

     

    נהנית שם? מבחוץ זה לפעמים קצת מביך.

     

    "תראה, אם אני מסתכל על זה עכשיו, זה נראה קצת מגוחך. אבל בזמנו זה היה ממש כיף. לא מזמן ביימתי באילת הופעה לצוות בידור. לגמרי סגירת מעגל. מאוד נהניתי, אבל גם לגמרי ראיתי את הפער בין מי שאני עכשיו למי שהייתי אז. אתה מסתכל על החבר'ה האלה ואומר לעצמך, ככה גם אני הייתי אז? כזה ילד? גם אבוד וגם לא יודע כלום מהחיים שלו? יש בזה סוג של קסם".

     

    עם יובל שרף ואורי עטיה ב"פולמון". "ברחוב באים לתת לי חיבוק"
    עם יובל שרף ואורי עטיה ב"פולמון". "ברחוב באים לתת לי חיבוק"

     

     

    הוא נשאר בקסם ההוא עשרה חודשים. לאחר שעזב את אילת התחיל ללמוד משחק בבית הספר של אייל כהן. בשנה השנייה ללימודים קיבל תפקיד ראשי בסרט "ציון ואחיו", לצד רונית אלקבץ ז"ל. "זו הייתה חוויה מדהימה", הוא מספר בהתרגשות.

     

    תפקיד ראשון ועוד עם הדיווה של הקולנוע הישראלי. אני מכיר כמה שחקנים מנוסים יותר שהיו נלחצים.

     

    "יש בי משהו פנימי כזה, ווטאבר, שנורא שומר עליי. זו התרגשות חיובית. זה כמו שאתה רוצה להקים איזה סטארט־אפ, חולם על זה ויושב עם עצמך בחדר, ופתאום זה קורה והוא מצליח. זאת הרגשה מטורפת.

     

    "התיידדנו מאוד על הסט. רונית שיחקה את אמא שלי. ידעתי מי היא רונית לפני הצילומים, אבל לא כמו שאני יודע מי היא עכשיו. היה לנו הרבה זמן אחד על אחד בחדר השחקנים. היא סיפרה לי את כל הסיפור שלה, איך היא התחילה. אני זוכר שהייתה סצנה מאוד טעונה שחששתי ממנה, והיא הרגיעה אותי ואמרה לי, 'תקשיב, יש אותנו וזה אנחנו, וזו המציאות. אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר, פשוט צריכים להרפות'. כשאתה בפעם הראשונה על סט, אתה לא יודע מי נגד מי. בדיעבד, הרבה דברים שהיא אמרה לי אז אני מבין רק עכשיו".

     

    עם עפר שכטר ב"הלהקה האחרונה בלבנון"
    עם עפר שכטר ב"הלהקה האחרונה בלבנון"

     

     

    שמרתם על קשר אחרי הסרט?

     

    "קצת, כן. המוות שלה הפתיע אותי מאוד. זה גרם לי לחשוב על הזמן שעבדנו יחד. אני חושב על כל התקופה שעברנו בצילומים ומנסה לשחזר בדיוק מי הבן אדם. אני בעיקר אסיר תודה על ההזדמנות לשחק איתה. איפשהו, יש בכוחו של המקצוע הזה לשנות ולהשפיע. היא עשתה את זה בכל הכוח".

     

    האחים שלי ואני

     

    בקרוב יארוז את מיקו ויעזוב את אשדוד, עיר הולדתו, לטובת תל־אביב. עניין דרמטי, ככל שמתעמקים יותר ויותר בסיפור המשפחתי המורכב של חיון, הבן הצעיר שהפך בנסיבות טרגיות למבוגר האחראי בין אחיו. כשהיה בן שש, נפטר אחיו הבכור, רפאל, מסרטן. אחיו האמצעי, גדי, נולד עם שיתוק מוחין כתוצאה ממחסור בחמצן בלידה. כיום גדי בן 46, וחיון מבקר אותו מדי שבוע במוסד שהוא מתגורר בו ליד רחובות. "הוא חי איתנו בבית, אבל כשאחי חלה, ההורים שלי לא יכלו לטפל בגדי. הם הפנו את כל המאמצים לטפל ברפאל. גדי היה מגיע הביתה לחופשות ארוכות, בילינו איתו ימים שלמים, אבל לפני 15 שנה הוא הפך לסיעודי, וכבר לא היה אפשר להביא אותו אלינו, אז אנחנו באים אליו. גדי משותק, יושב על כיסא גלגלים, אבל יכול להזיז קצת את הידיים. הוא מתקשר ברמה של ילד בן שש. הוא לגמרי יודע מי אני והוא מאוד אוהב אותי. למרות שהוא גדול ממני ב־13 שנה, מאז שהייתי קטן, תמיד הייתי האח הגדול. אני הייתי מוביל. אני זוכר את עצמי בתור ילד משחק איתו במרוץ מכוניות דמיוני, כשאני הנהג והוא יושב מאחוריי. אני תמיד מוביל. זאת המציאות שגדלתי לתוכה".

     

    אלקבץ. "הרבה דברים שהיא אמרה לי, אני מבין רק עכשיו"
    אלקבץ. "הרבה דברים שהיא אמרה לי, אני מבין רק עכשיו"

     

     

    מציאות לא פשוטה לאח קטן.

     

    "אף פעם לא הייתה לי בעיה לספר את זה. כלומר, יכול להיות שיש לי חברים שיודעים את זה ויש חברים שלא, אבל זה מעולם לא היה עניין שהרגשתי שאני צריך להסתיר".

     

    תאר לי מפגש שלכם, כשאתה בא לבקר.

     

    "כל פעם שאני מגיע לבקר אותו אני מביא לו סנדוויץ' וסוללות לרדיו, כי הוא מאוד מחובר לרדיו. הוא תמיד יודע מה השעה בגלל זה. הוא יודע את מילות כל השירים ויודע את שמות כל הזמרים. הוא חולה על רשת גימל. אני יושב איתו קצת ושואל אותו כל מיני דברים, אבל הוא פחות תקשורתי מאז שהוא נהיה סיעודי. זה נורא השפיע עליו. המצב הפיזי הפך אותו לכבוי יותר מבעבר".

     

    חיון. "ההורים שלי כבר מגיל 21 רוצים שאתחתן, אבל אני עומד בלחץ הזה בכבוד רב כבר 12 שנה"
    חיון. "ההורים שלי כבר מגיל 21 רוצים שאתחתן, אבל אני עומד בלחץ הזה בכבוד רב כבר 12 שנה"

     

     

    היית צעיר מאוד כשאחיך הבכור נפטר. מה אתה זוכר מאז?

     

    "המחלה התגלתה אצל רפאל כשהוא קיבל צו גיוס והוא נפטר בגיל 20. יש לי מעט מאוד זיכרונות ממנו. תחשוב שמאז שהייתי בן שלוש, הוא היה בחדר שלו או בבתי חולים. אני זוכר שפעם אחת, כשהוא שמר עליי, הוא גילח את הראש, כנראה במסגרת הטיפולים הכימותרפיים. אני זוכר אותו מגלח את הראש ואת עצמי בוכה. זה זיכרון חזק מאוד, אבל אין לי את הטראומה הזאת של אח שנפטר, כי ההורים שלי לא נתנו לכאב הזה לחלחל לבית. הייתה לי ילדות מאושרת, בבית שמח עם מלא הומור, שבערב שבת שרים בו שירים. אני חייב המון תודה להורים שלי על הדבר הגדול הזה שהם עשו. גדלתי כילד עם שמחת חיים. זאת קלישאה, אבל זה אשכרה לבחור בחיים. אמא שלי אמרה לי לא מזמן: יכולתי לבחור אם להתמוטט או להתמודד, ובחרתי להתמודד".

     

    לא בחירה קלה.

     

    "זאת לא בחירה קלה בכלל. נראה לי שזו אפילו בחירה קשה יותר".

     

    גם אם הוא לא אומר את זה במפורש, ברור שנסיבות חייו עיצבו את בחירותיו. חיון מודה שהעובדה שלא עזב את אשדוד עד כה, למרות שאת רוב זמנו הוא מבלה בתל־אביב, נעוצה במחויבות העמוקה להוריו. "ברור שיש לזה חלק גדול בכך", הוא מתיישר על הספה. "נשארתי באשדוד כי אני מרגיש אחריות. נכון שהרבה מהבחירות שלנו אנחנו מבינים בדיעבד, אבל במקרה שלי זו הייתה החלטה מודעת. בסך הכל טוב לי שם, רק בשנה האחרונה פתאום בא לי לעבור.

     

    "אני גר עשר דקות מההורים שלי. כשאתה סוג של בן יחיד בבית, ועם כל מה שההורים שלי עברו, אנשים שבאמת נתנו את כל חייהם בשבילי, אני מבין שהאושר והשמחה שלהם קשורים בזה שאני קרוב אליהם. אני משקיע בהם זמן כמו שהם השקיעו בי. יש בזה איזשהו צורך, אבל גם רצון אמיתי. אני רוצה להעניק להם את הזמן איתי. נכון שתל־אביב רחוקה רק חצי שעה נסיעה מאשדוד, אבל לגור שם זה אחרת, כי אתה מתעסק בחיים שלך וכאילו קצת שוכח. יש לי חברים שמבקרים את ההורים שלהם פעם בשבועיים, בשבת, לאיזו ארוחה של שעה, וזהו. לי חשוב לראות את ההורים שלי יותר ולבלות איתם יותר ולכבד אותם".

     

    אין בזה משהו מכביד?

     

    "זה מי שאני. יש לי אחריות. לטפל בסידורים, לבקר את אחי, לדאוג שההורים שלי יהיו מאושרים ושהכל יהיה בשליטה. לפעמים זה מכביד. קשה לי להשתמש במילה עם קונוטציה שלילית, אבל אי־אפשר להתעלם מהעובדה שזה המצב. יש לי תפקיד מסוים במשוואה הזאת, ולפעמים זה לא פשוט.

     

    "יכול להיות שזה נובע מהרצון שלי לפצות את ההורים על הדברים הקשים שהם עברו. אני רוצה שהם יהיו גאים בי. אני רוצה לשמח אותם בדברים שאני עושה. אני רוצה להרגיש שאני ממלא את התפקיד של הבן שלהם בצורה הכי טובה, באופן שהם לא זכו בו עם ילדיהם האחרים".

     

    זה לא תפקיד גדול מאוד בכל קנה מידה?

     

    "זה תפקיד גדול, אבל זה תפקיד שאני לוקח על עצמי. יכול להיות שאני צריך להוריד ממני אחריות. ככל שאתה מתבגר, אתה מבין שאתה צריך לחיות את החיים שלך ולא יכול לקחת על עצמך יותר מדי. זה דיאלוג שאני מנהל עם עצמי".

     

    איזו עצה אתה יכול לתת לאחים במצבך?

     

    "לקבל את מה שיש באהבה ולהעריך את זה. זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו כבני אדם".

     

    אשתי לעתיד ואני

     

    חיון יעבור בקרוב לתל־אביב ויגלה שהדבר היחיד שיותר מסובך מלמצוא דירה במרכז העיר זה למצוא דייט נורמלי. את הרומנים המשמעותיים בחייו הוא מנהל כרגע על המסך – ב"פולמון", שעד לאחרונה שודרה בהוט בידור ישראלי (וכעת זמינה ב־HOT VOD), וב"להיות איתה" (ימי שלישי, 22:00, קשת, ערוץ 2). בתפקיד שלו כאסף, אחיו השובב, שחלם להיות זמר, של עמוס (אביב אלוש), נדרש ללמוד ספרדית כדי לתקשר עם בת הזוג הספרדייה ששידך לו אסי עזר על המסך. חיון מודה שהחיים הרומנטיים על המסך קלים לו יותר מאלה שבמציאות. "הכל ברור וידוע מראש. כתוב לך כל מה שאתה צריך לעשות. אני יודע בדיוק מתי אני הולך לריב איתה, אני יודע בדיוק מתי אני הולך להשלים איתה, אני יודע בדיוק מתי לנשק אותה. כל האקסיות שלי תמיד אמרו שאני חושב יותר מדי ושאני פשוט צריך לזרום, אבל אני מאמין שזה השתנה. אני בן אדם הרבה יותר זורם וקליל מבעבר". 

     

    הוא מגלה, בביישנות האופיינית לו, שלא חשב שיהיה רווק בגיל 33. "נכון, ראיתי את עצמי מקים משפחה בגיל יותר צעיר, אבל מה לעשות שלא מצאתי עדיין את האחת. יש פער בין מה שאתה רוצה למה שאתה מרגיש. מצד שני, הדברים שאני מבין היום הם לא הדברים שהבנתי כשהייתי צעיר יותר. אבל אני חושב שעכשיו אני במקום הנכון. מוכן לאחריות. הרבה מהחברים שלי כבר נשואים עם ילדים. כשהייתי צעיר יותר זה יצר אצלי סוג של לחץ, אבל אחרי שהגל הזה עבר הבנתי שזה שלי ושאני צריך להיות מוכן.

     

    "בדיעבד אני מבין שלא הייתי מוכן. עכשיו אני מרגיש בשל לקשר משמעותי ורציני עם אופק לחתונה. די, מיציתי את כל השאר. נכון, היתרון ברווקות הוא החופש — אתה הולך וחוזר מתי שבא לך — אבל היתרונות בקשר זוגי עדיין הרבה יותר גדולים. זוגיות זה הדבר האמיתי, העמוק והממלא ביותר. פעם שאלו אותי, 'מה היית מכין לבת הזוג שלך לאכול?' ועניתי שאני לא יודע לבשל ומקסימום אכין לה לחם עם שוקולד. אם היו שואלים אותי עכשיו, הייתי עונה שאני כבר שוקל לקחת קורס בבישול".

     

    ההורים שלך לוחצים?

     

    "ההורים שלי כבר מגיל 21 רוצים שאתחתן, אבל אני עומד בלחץ הזה בכבוד רב כבר 12 שנה".

     

    יש לו תואר בניהול ותקשורת, כי הוא לא פוסל פלאן־בי וגם כי היה צריך להרגיע את ההורים. "בשבילם משחק זה לא דבר רציני. כשבאתי לאמא שלי ואמרתי לה בחשש שנראה לי שאלך ללמוד משחק, היא קצת נבהלה. אבל ההורים שלי נורא תומכים בי".

     

    אז הם השתכנעו שמשחק זו עבודה לגיטימית?

     

    "לא", הוא צוחק. "הם עדיין לא חושבים שמשחק זה קריירה, אבל עכשיו הם מציעים לי להתפתח לנישות אחרות בתוך התחום הזה. הם חושבים, למשל, שאני צריך לעבור להנחיה וגם לעשות הצגות חנוכה. הם רק רוצים שאהיה מאושר".

     

    אסי עזר ואני

     

    כבן לזוג מורים, גם חיון מפלס את דרכו בתחום ההוראה. לצד פריחתו המקצועית, בשנים האחרונות הוא מלמד משחק באשדוד. מה שהתחיל כפרויקט התנדבותי עם נוער בסיכון הפך עם השנים לעוגן משמעותי בחייו. "ברגע שניסיתי וגיליתי שיש לי את היכולת להעביר תכנים שמעניינים אותי ושיש תוצאות, זה סיפוק שאי־אפשר לתאר. רותי דייכס, שלמדתי אצלה משחק והיא חלק מאוד משמעותי בחיים שלי, מלמדת בשיעורים שלה קבלה של האחר. כשעושים חימום לפני השיעור, אומרים תודה על מה שיש. הבאתי את זה לשיעורים שאני מלמד, וכולם הסתכלו עליי, כאילו 'מאיפה באת עם השיט הרוחני הזה'. לאט־לאט, כשאני מטמיע, אני פותח אותם לדבר הזה, להאמין בו וליישם אותו בחיים שלהם".

     

    למרות שהוא כבר שנים בביזנס, הוא מודה ש"להיות איתה" הייתה הפריצה האמיתית שלו. הדרך לתפקיד, הוא נזכר, לא הייתה פשוטה. "האודישנים נפתחו למספר מצומצם של שחקנים. היה לי אודישן מעולה. יצאתי בהרגשה מעולה. באודישן השני פגשתי את אסי, והוא התחיל לספר לי על אסף. לגמרי הרגשתי שהתפקיד שלי. המשכתי לעוד שלושה אודישנים. זה היה תהליך ארוך שהתפרש על פני כמה חודשים. מסוג האודישנים שאתה מרגיש את התפקיד בעצמות. תחשוב, תפקיד בסדר גודל כזה, בפריים־טיים, היה בשבילי דבר גדול. כשהייתי בדרך לצימר בצפון עם בת זוג, אסי התקשר. עצרתי את הרכב והוא אמר לי: 'אהבנו אותך, מתים עליך, חושבים שיש לך עתיד, אבל לא קיבלת את התפקיד'. זאת הייתה אכזבה מטורפת. בוא נגיד שהיה לא משהו בצימר. פתחו את האודישנים מחדש, והרבה שחקנים, חברים שלי, התקשרו וסיפרו לי שזימנו אותם לאודישן. בחנו הרבה שחקנים, אבל יום אחד, בערך חודש אחרי שהסתיימה תקופת האבל על התפקיד, קיבלתי שוב טלפון מאסי. הוא הודיע לי שהתפקיד שלי".

     

    לא חשבת שהוא עובד עליך?

     

    "זה היה הזוי. לא האמנתי שהוא יכול להיות עד כדי כך אכזרי".

     

    ואז, ברגע אחד, כל המדינה מכירה אותך?

     

    "כן, זה נורא הביך אותי בהתחלה. אתה לא יודע איך להתמודד עם אנשים. יכולתי לעבור פה, ואנשים היו חוצים את הכביש ובאים לתת לי חיבוק, הרגישו שאני חלק מהמשפחה שלהם וקראו לי. לוקח זמן להבין איך צריך להתמודד עם זה. זה היה קצת מביך".

     

    אני מניח שמתרגלים לזה.

     

    "אני חושב שכבר התרגלתי". •

     

    itaisegal@hotmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 24.05.17 , 12:06