את שעת בוקר מוקדמת מדי מחוץ לאולפני וורנר בלוס־אנג'לס, אבל כיאה לעיר שבנתה את שמה הטוב על העמדת פנים, כולם מסביב מחויכים, נמרצים ומרוצים כמו בנאמבר הפותח של "לה לה לנד". תכף, אם לא אשמור על עצמי, מישהו עוד עלול לפצוח לידי בשיר פלוס ריקוד סטפס. אני מנסה להבין אם זה הבוטוקס שתקע לכולם את החיוך על פאוז, אבל למה להיות קטנוניים. אם אתה לא יכול לנצח אותם, אומר פתגם ידוע באל־איי שהמצאתי זה עתה, פשוט תנסה לזייף כמוהם.
מפיקה תזזיתית מכוונת את שיירת העיתונאים אל עמדת הקפה – שם קורקטי למזנון עשיר בקלוריות של כל מה שישבור לכם את הדיאטה: מתוקים, מלוחים, שומן טרנס. עיתונאי על בטן מלאה, יודע כל יחצן מתחיל, הוא עיתונאי נדיב יותר. היום מתקיימת כאן מסיבת העיתונאים הראשונה של "וונדר וומן". 76 שנה אחרי שנולדה בחוברות קומיקס, גיבורת־העל האייקונית מגיעה סוף־סוף אל המסך הגדול כדמות ראשית. הנה, גם וונדר וומן הגיעה סוף־סוף לגיל שאפשר להתחיל.
קשה לפספס את התכונה מסביב. בטח בקיץ הנוכחי, זה כנראה הסרט החשוב ביותר של אולפני וורנר ודי־סי קומיקס. הושקעו בו יותר מ־150 מיליון דולר וגויסו אליו כמה מהשמות המוכרים ביותר בהוליווד. זאק סניידר – שביים את "באטמן נגד סופרמן"– הפיק; פאטי ג'נקינס, ש"מונסטר" שלה זיכה את שרליז תרון באוסקר, ביימה; ולצד כוכבים כמו כריס פיין, רובין רייט ודני יוסטון, יש כאן מישהי שכולם נושאים אליה עיניים: קוראים לה גל גדות, ובפעם הקודמת שנפגשנו, לפני שנתיים, עוד לא השתרכה אחריה פמליה כל כך ענקית. אני מגולל את ההתכתבות האחרונה שלי עם גדות, אחרי שפורסם הראיון ההוא. כשכתבה: "תודה רבה", עניתי לה שאת הראיון הבא נעשה באל־איי. גדות סימסה מיד: "סגור". ובכן, מתברר שגדות היא לא רק גיבורת־על, אלא גם בחורה שעומדת במילה שלה.
אני עומד מחוץ לאולפן, מתחת לשמשיית וונדר וומן, מכרסם מאפינס בצורת וונדר וומן, מלקק סוכרייה על מקל בצורת החרב של וונדר וומן ומחכה, יחד עם עוד עשרות עיתונאים מכל העולם, לפגוש את גדות. מישהו, בכל זאת, צריך לברר איך מרגישה כרגע האישה הכי מפורסמת בהוליווד, שתמונה שלה בגודל כלבו מרוחה על כל טיימס סקוור.
התשובה מגיעה מוקדם מהצפוי. אחת מנשות יחסי הציבור מעדכנת אותי שגדות תתראיין בעמידה. הגב שלה, מתברר, לא עמד בעומס ומקשה עליה לבצע פעולה פשוטה כמו לשבת. מאז שבוע שעבר היא מקיימת את כל הראיונות החשובים שלה בעמידה. "אם היה לי זמן", היא תגיד לי יותר מאוחר כשנישאר לבד, "הייתי כבר מזמן הולכת לכירופרקט, אבל אתה רואה איפה אני נמצאת".
אשת יחסי הציבור מובילה אותי לגדות דרך מתחם ענקי שנבנה בפנים במיוחד עבור קידום הסרט. מפלצת מרצ'נדייז עם מיליון תמונות – אני לא מגזים – של גדות. אני לא מבין גדול בשיגעון, אבל נדמה לי שבפעם הראשונה אני מתחיל להבין איך אנשים מאבדים את זה בהוליווד. אם השנתיים האחרונות לא הספיקו, השבוע האחרון בכלל נתן לגדות סיבה טובה להתעופף מאושר: אחרי שנתיים של טיזינג, הוקרן סוף־סוף הסרט בפני עיתונאים ומעריצים, ואף שטרם הוסר "אמברגו התקשורת", הורשו הצופים לפרסם את דעתם על ביצועיה של וונדר וומן. "סרט עם הומור ולב גדול", כתבה מבקרת אתר הקולנועindiewire ואילו עורך אתר collider שמח לדווח ש"'וונדר וומן' הוא כיף גדול, גל גדות פשוט פנטסטית והכימיה שלה עם כריס פיין ממגנטת". קורטני הווארד, מבקרת נוספת, הוסיפה: "זה סרט מרגש, חזק, אמיץ, פשוט נפלא ומעל הכל – מעצים". מייק ריאן, המבקר הבכיר של uproxx צייץ: "הסרט מזכיר את 'סופרמן' בימי כריסטופר ריב. גיבורת־על בלי ציניות, שזה מה שאנחנו צריכים עכשיו".
אני מתיישב מול העמדה שבה גדות מקבלת קהל ומתראיינת ומתבונן בה ארוכות. שפת גופה הנינוחה לא נותנת תשובה מפורשת לשאלה אם היא בכלל קולטת מה קורה סביבה. אם היא מבינה את עוצמת הטרלול סביבה. בפעם הקודמת שראיינתי אותה, גדות בדיוק התבשרה שקיבלה את התפקיד והייתה רגע לפני הצילומים ל"באטמן נגד סופרמן". שאלתי אותה אז אם היא מבינה את גודל ההישג והיא הנידה ראשה בשלילה. "אני לא חושבת שאפשר להבין את זה בזמן אמת. אני בדיליי על החיים שלי. תבוא לראיין אותי עוד שנה ואז אגיד לך אם הבנתי או לא".
אז באתי.
"אני עדיין מעבדת את החוויה הזאת", היא צוחקת. "אני מתחילה להבין. זה מצחיק כי מאז שליהקו אותי לתפקיד וונדר וומן היו לי כמעט שלוש שנים לתת לזה לשקוע. בגלל שזה היה פרויקט כל כך סגור, סודי, שעברנו מסרט לסרט – מ'באטמן נגד סופרמן', ל'וונדר וומן', ל'ליגת הצדק', אני מרגישה שרק מעכשיו צריך לתת לי זמן לעבד את הדברים. אני מניחה שבעוד שנתיים מהיום אני אבין מה עבר עליי. רק עכשיו אנחנו מתחילים לשתף את העולם בסרט הזה. עד עכשיו רק עבדנו עליו. עד עכשיו היה הפרומו. בישלנו את הדבר הזה, עבדנו עליו, ליטשנו אותו ומירקנו אותו בשביל הרגע הזה".
מתי צבטת את עצמך בפעם האחרונה ואמרת: "זה לא באמת קורה"?
"כל יום, כל בוקר. בימים האחרונים, עם הביקורות שפורסמו בשבוע שעבר, אני צובטת את עצמי הרבה. אין לי עדיין סימנים כחולים על היד, אבל קורה לי הרבה שאני תופסת את עצמי ואומרת: וואלה, זה אמיתי.
"זאת תחושה הזויה. אני לא באמת חושבת שאפשר לעכל את זה. אמרתי את זה לירון, בעלי: מצד אחד אני מרגישה שאני כאן, שאני נוכחת לגמרי, שאני מבינה מה קורה ובאמת מתרגשת כשמדברים על הסרט, אבל מצד שני אני בתחושת נאמב. כאילו, רגע, זה באמת קורה?"
כן. זה באמת קורה.
"ברמה האישית, בסופו של דבר אני חוזרת הביתה, עם גב תפוס, לשתי הבנות שלי ולבעלי. ואם מתמזל מזלי, בסוף היום נשאר לי גם זמן לכירופרקט. אתה מבין את היופי? אלה הניגודים של החיים שנותנים לך את הבאלאנס".
לא רוצה להלחיץ את הגב שלך, אבל העובדה שיוצא סרט שהוא במידה רבה כולו על הגב שלך לא מלחיצה?
"אני בכלל לא חושבת על זה".
אז אני הראשון שאומר לך את זה?
"כן! לגמרי!" היא צוחקת. "תודה באמת שבאת כל הדרך מהארץ כדי להגיד לי את זה. מילא היית מביא חומוס, אבל התקף חרדה?! ברצינות, אתה לא מלחיץ אותי. אני באמת לא חושבת על זה. סרטים זה משהו שבא והולך. עכשיו אנחנו סביב זה, אז ברור שזה כל כך גדול ועוצמתי, סביב הדמות הזאת, אבל האמת היא שאני רק מקווה שאנשים ילכו לסרט הזה ויאהבו אותו".
ובכל זאת, את הפנים של הסרט. כל המבטים נשואים אלייך.
"תגיד, אתה באמת רוצה לעשות לי בכוח התקף חרדה?"
אז מה, ראיתי יותר מדי "הפמליה"? הלחץ הזה שלפני בכורת סרט לא באמת קיים?
"לא ראיתי את כל 'הפמליה'. אבל תראה, כבר יצאו סרטים שהשתתפתי בהם, אמנם לא בסדר גודל כזה, כמו 'וונדר וומן', אבל הם היו גדולים והייתי חלק מהם. תמיד, לפני שכל סרט חדש יצא, אמרו לי: תראי, עכשיו הכל הולך להשתנות. ואז שוב, עכשיו! רגע, רגע, עכשיו הכל הולך להשתנות. זה תמיד אותו דבר בסוף".
בלי סמול טוק
סיפור עלייתה ועלייתה של גדות לצמרת הוא סיפור שלא מעייף לספר אף פעם: הילדה הטובה מראש־העין, שחשבה בכלל להיות עורכת דין, הפכה למלכת היופי של ישראל, מצאה את עצמה בתפקיד מרכזי בחבורת הטסטוסטרון של "מהיר ועצבני", חיפשה את מקומה בהוליווד, ואז, רגע לפני שהתייאשה, לוהקה לתפקיד וונדר וומן בפרויקט השאפתני של די־סי קומיקס. קודם לצד באטמן וסופרמן, כעת בסרט קיץ ענקי שאין בו שניית מסך אחת בלעדיה, ובהמשך השנה בסרט נוסף בסדרה לצד בן אפלק והנרי קאביל, "ליגת הצדק".
מי שלא רצה את גדות כנערת ג'יימס בונד, קיבל אותה בהפוכה. נכון לסוף השבוע הנוכחי, גל גדות היא לא רק האיט־גירל הכי מחוזרת בעולם, אלא גם השיעור הכי מעודד לכל ישראלי שרוצה לנסות את מזלו בביזנס הקשוח הזה: אל תקשיבו לעצות של אחרים, תקשיבו לעצמכם.
"גם בתחילת הדרך, כשאמרו לי שכדי להתקדם צריך לעשות כל מיני דברים – לפגוש אנשים, לבלות באירועים – תמיד עשיתי את זה בדרך שלי, שזה ללמוד את הטקסט, לעשות את האודישן הכי טוב שאפשר, וזהו. לא מסיבות, לא מנגולים ולא חנחונים. אין לי זמן לזה, ואני גם לא אוהבת לעשות סמול טוק. זה מתיש. בשנתיים האחרונות הייתי עסוקה רק בעבודה".
ובכל זאת, איזו התמודדות הביאה השנה האחרונה?
"בזמן שעבר בין 'באטמן נגד סופרמן' לתחילת הצילומים של 'וונדר וומן', הרגשתי באמת כמו ילדה מפוחדת שמסתכלת על האוורסט ואין לה מושג מה עושים. כאילו אני אומרת לעצמי, הם עוד מעט יקלטו את הבלוף. איך הם נותנים לי עכשיו את התפקיד הזה, על הכתפיים שלי?!"
ואיך מרגיעים את הקולות האלה?
"פשוט נתתי את כל כולי. שמתי את כל מה שאני מסוגלת לתת על הצלחת".
וזה ניכר. במאית הסרט פאטי ג'נקינס מפרגנת לגדות על כישוריה המקצועיים באותה מידה שהיא משבחת את כישוריה האנושיים. "גל היא הוונדר וומן המושלמת מהרבה בחינות. אני מאמינה שהרוח של השחקן שאתה בוחר לסרט היא הכי חשובה במכלול. אם השחקן לא מבין את רוח הפרויקט, זה לא יעבוד. היינו צריכים מישהי שתוכל לגלם את וונדר וומן על המסך הגדול, אבל קיבלנו מישהי שמגלמת אותה על המסך ומחוצה לו. קיבלנו מישהי שהאינסטינקטים שלה דומים לאלה של הדמות שהיא משחקת. היא באמת אדיבה ומכילה, אבל לא פראיירית. היא לא עדינה ושברירית. היא מבינה היטב מה קורה סביבה והיא גם מצחיקה ונעימה. היא הרגיעה אותי הרבה מאוד פעמים וידעה איך להתמודד איתי כשהגעתי לסט עצבנית".
אמזונה משוכללת
ואכן, "וונדר וומן" בכיכובה של גדות מצדיק את הסופרלטיבים שנקשרו בו. הוא מהנה, סוחף, מצחיק, וגדות מקיימת את ההבטחה העצומה שנתלתה בה, כשנשלפה מאלמוניותה היחסית היישר לליגת־העל של הוליווד. בלי ייסורי גיבורי־העל שהורגלנו בהם בשנים האחרונות, אבל עם הרבה סצנות אקשן משובחות, מצליחה גדות לברוא דמות חזקה, כריזמטית ומלאת חן. יש לחבר'ה בדי־סי קומיקס סיבות טובות להחזיר לעצמם את הצבע ללחיים. אחרי רצף של ביקורות איומות על "באטמן נגד סופרמן" ו"יחידת המתאבדים" – מסתמן שגדות לא רק הצליחה לשחק אותה עם תפקיד היסטרי, אלא גם לשבור את הקללה. עכשיו יוצרי הסרט מקווים שגם הקהל יחשוב ככה ויהפוך את "וונדר וומן" לא רק לגיבורת־העל הראשונה בעולם, אלא גם לשוברת קופות קולנועית.
אם כן, זה בדיוק הזמן לדיון קצר בנושא פמיניזם: האם הקהל הגברי, שגדל על סופרמן ושאר גיבורים בטייץ, מוכן לגיבורת־על אישה? האם הוא בכלל מוכן לתת לאישה להציל אותו? האם מה שלא הצליחה לעשות הילרי קלינטון לתקרת הזכוכית הפמיניסטית, תעשה גיבורת־על בחליפה מינימליסטית וחבל לאסו נוצץ?
גדות נרגשת מההזדמנות לנסח אמירה ברורה על נשיות חזקה, אבל אפילו היא קצת מתבלבלת כשאחד מכתבי הקולנוע הזרים שואל אותה אם היא מבינה שהיא עומדת להיות מודל לחיקוי עבור צעירים וצעירות רבים. "זה לא שאני רוצה להיות מודל לחיקוי", היא מגמגמת במבוכה, "אבל אם יש לי את האפשרות לעשות את זה, אני שמחה על ההזדמנות החשובה הזאת. אני חושבת שמטורף שהדמות הזאת נמצאת בסביבה כבר יותר מ־75 שנה ומעולם לא ראינו את הסיפור המקורי שלה על המסך הגדול. כשבנים מתבגרים, יש להם את סופרמן ובאטמן וספיידרמן ואת מי לא, להעריץ אותם. אבל עד היום לא הייתה לנו דמות נשית חזקה לשאת אליה עיניים. זה כל כך חשוב שסוף־סוף תהיה לנו דמות כזאת. ולא רק לבנות, אלא גם לבנים. כולם מדברים על יותר נשים בפוליטיקה. אתה לא יכול לקדם נשים בלי לחנך לזה.
"כשרק ניגשנו לתסריט חשבנו, טוב, כולם מפחדים מהמילה פמיניזם. זה מושג שמעורר הרבה אמוציות ואנטגוניזם. אני רואה חברות שלי שאומרות: אני שוביניסטית. מה זאת אומרת שוביניסטית, סתומה?! אנחנו פה כי היו פמיניסטיות לפנינו שנלחמו עבורנו, שנוכל לעבוד ולהצביע ולקחת גלולות. אני חושבת שיש הרבה חוסר הבנה בנוגע למה זה בדיוק להיות פמיניסטית. פמיניזם זה החופש להיות מי שאת רוצה להיות, שווה לכל אדם אחר. וזה מה שוונדר וומן מייצגת בסרט. נורא פחדנו להראות אותה כדמות שמסרסת גברים, או כמישהי שהיא נורא קרה בגלל שהיא נורא חזקה. זה בדיוק הפוך. היא כל כך חזקה בגלל שהיא כל כך חמה. המחאה שלה היא לא המחאה הזו של מי שצועקת: אני אישה, מותר לי להצביע, אלא היא פשוט נכנסת לישיבה של דיפלומטים ושואלת – בתמימות, אבל גם בתבונה רבה – סליחה, אני לא מבינה, למה אני לא יכולה להיות פה? רצינו להראות עד כמה היא באמת לא מבינה את הבעיה".
אז גברים סומכים על נשים שיצילו אותם?
"את זה אתה צריך לשאול גברים".
הרבה הכנות נדרשה גדות לעשות לטובת התפקיד הזה. היא קראה, לדבריה, שני ארגזים מלאים של חוברות קומיקס וספרים על וונדר וומן. הצילומים לסרט נמשכו חצי שנה, וקדמו להם חמישה חודשי אימונים אינטנסיביים מסביב לשעון – חדר כושר, אמנויות לחימה ורכיבה על סוסים – אבל גדות היא לא הטיפוס המתלונן. גם כשמעריצי קומיקס בכל העולם התלוננו על גודל החזה, גדות סירבה להתרגש. "אנשים כעסו מאוד על הציצים שלי. הם כנראה לא ציצים של וונדר וומן", סיפרה לא מזמן בראיון. "וונדר וומן היא אמזונה, אמור להיות לי רק שד אחד, אז יש להם מזל שהם מקבלים שני שדיים קטנים".
בכלל, גדות מסרבת לעשות עניין מהביקורת ומהקשיים שליוו את דרכה לפני הצילומים ובמהלכם. "גם כשהיה קשה, עשינו את זה. הרי בסוף לא הלכתי לעבוד במכרה פחם. הלכתי לעבוד בדבר שמאוד ריגש אותי. זאת הייתה הרפתקה נהדרת והייתה לי את כל התמיכה מהאנשים שחשובים לי – בעלי והמשפחה והאנשים שעבדתי איתם".
התרגשות כפולה
בשנתיים האחרונות היא על קו תל־אביב־אל־איי. היא נשואה לירון ורסנו, איש עסקים, ויש להם שתי בנות – אלמה ומאיה. למעשה, הלידה של וונדר וומן בבתי הקולנוע מגיעה סמוך ללידת בתה הקטנה, לפני חודשיים. "זה כמו שתי לידות! ממש! בגלל זה נשבר לי הגב. אתה יודע מה זה ללדת את וונדר וומן?" צוחקת גדות. "זאת לגמרי התרגשות כפולה. אני בשיא ההתרגשות מהקטנטונת שלי ובשיא ההתרגשות מהסרט. בימים אלה אני מאוד נרגשת. אני באובר־עוררות של התרגשויות".
ביקום החדש שבו משייטת גדות אין מקום לספונטניות. היא מגלה שכבר הייתה בחודש החמישי כשצילמה את "ליגת הצדק". "זה היה מתוכנן. רציתי להיכנס להיריון הרבה זמן. לא יכולתי בגלל הפרויקטים. ידעתי שהסרט הזה ייצא ואני אצטרך לקדם אותו, אז היה בלתי אפשרי לעשות את זה בזמן הזה. תיכננו את זה במרווחים הנכונים, לא הייתה לנו יותר מדי ברירה, אבל היה לנו יותר מזל משכל".
דיברת בראיון הקודם שלנו על רגשות האשמה שלך כלפי כמה שאת רואה את אלמה. זה משהו שמתרכך עם הילדה השנייה?
"רגשות האשמה קיימים, אבל מצד שני – אלמה גדלה, והנה, הכל בסדר. במידה מסוימת, עם ילד שני זה נהיה יותר קל. אתה כבר מבין מה משמעותי ומה פחות. זה בעיקר כיף. ובכלל, בילד השני אתה הרבה יותר קוּל. אף פעם לא הייתי היסטרית, אבל אפילו ביחס לעצמי, אני הרבה יותר רגועה מהסיבוב הראשון. כבר לא נלחצת מכל ציוץ. בתינוק השני, זו לא אותה חוויה כמו עם הראשון, שהכל קורה רק סביבו. בילד השני אתה חייב לדאוג לבכור, כי הוא זה שעובר את הטלטלה. התינוק עוד לא מבין לאן הוא הגיע. הרבה מההתמודדות עם הילדה השנייה היא לתת תמיכה ואהבה לילדה הבכורה, אבל זה שווה את זה".
אלמה מבינה מה קורה סביבה?
"מה קורה סביבה?"
אמא שלה היא וונדר וומן.
"היא די אדישה לזה, ואנחנו די מקפידים לשמור על זה ככה. אני לא חושבת שזה חשוב או משנה לה כל כך, אם הסרט יוצא עכשיו או איזה טררם קורה סביבי. אז כן, היא יודעת שהסרט יוצא לקולנוע, והיא מבינה שאני מאוד מתרגשת ובגלל זה היא יודעת שאני עכשיו פחות בבית ויותר עובדת. אבל היא רק בת חמש, כך שהיא לא מבינה את המשמעויות, ואת זה אני רוצה להשאיר ככה. זה בריא יותר. השגרה שלה יותר חשובה לי".
אז יום יבוא והיא תגלה שאמא שלה הסתירה ממנה שהיא וונדר וומן?
"היא יודעת שאני וונדר וומן. אני לא מסתירה את זה. היא בילתה איתי הרבה על סט הצילומים. גם ב'באטמן נגד סופרמן', גם ב'וונדר וומן' ואפילו ב'ליגת הצדק'. אבל היא לגמרי אדישה לזה. מבחינתה זו העבודה של אמא".
העבודה של אמא לוקחת אותה עכשיו מסביב לעולם. לא תמיד פשוט עבור ילדה קטנה.
"היא מאוד אוהבת את זה. בגדול, אלה החיים שהיא נולדה לתוכם, זה מה שהיא מכירה. זה לא חדש לה. ירון ואני תמיד אומרים שאנחנו כמו קרקס נודד. אבל אנחנו נודדים ביחד. והמשפחה זה איפה שאנחנו, ואנחנו דואגים לעבוד יחד. ירון ואני עובדים עכשיו יחד, מפיקים ומפתחים דברים יחד, וזה אתגר מרגש. אני מרגישה שמה שאנחנו עושים הוא כל כך יוניק, ואנחנו המשתנה הקבוע. הסטים משתנים, הבתים משתנים, השפה, אבל אנחנו שם ביחד. אני באמת מרגישה שההצלחה גם שלו. עכשיו, כשהסירו את האמברגו ופורסמו ביקורות, הייתי עם ירון בבית, שתינו יין והוא היה שותף להתרגשות. הסתכלתי על שנינו מהצד וזה היה כל כך ניצחון משותף. הפרויקט הזה לקח הרבה מכולנו, ברמה המשפחתית, הזוגית והאינדיבידואלית. כולנו התגייסנו לדבר הזה ביחד".
תישארו באל־איי עכשיו?
"נכון לעכשיו אנחנו כאן. יש בית גם כאן וגם בארץ".
לא רוצה להתחייב על מעבר?
"ישראל היא תמיד הבית שלי, אבל יש לי גם חיי משפחה, וכרגע יש לנו יותר מה לעשות פה. אני מאוד מתגעגעת למשפחה ולחברים שלי. קשה לי המרחק, אבל בתקופה כל כך עמוסה, כשהכל קורה כל כך מהר, לפחות הגעגועים לא מעיקים עליי, אבל בטח שיש געגוע".
ניפגש באוסקר?
כמו בחודש האחרון, גם יום הראיונות הזה התחיל מוקדם מאוד בשביל גדות, שש בבוקר לכל המאוחר, ולאף אחד אין הערכה – או אומץ - לומר מתי הוא יסתיים. טירונות סיירת של ראיונות, צילומים, איפור, שיער ויכולת מרשימה לענות על שאלות במשך 14 שעות בעמידה! ברציפות, על אותן השאלות, פחות או יותר: "איך התכוננת לתפקיד?" "מה ידעת על וונדר וומן לפני?" ו"מה את לובשת? זה נראה מהמם". כל אדם אחר במצבה היה נראה עכשיו כמו תאונת עבודה, אבל גדות נראית תמיד, מה חדש, כאילו היום שלה רק התחיל. אדיבה לכל עיתונאי שניגש להחמיא. אסירת תודה בלי קורטוב של ציניות. למרות האיסור המפורש לצילומים עם השחקנים, אני מנסה את מזלי. היחצנית של גדות, שעומדת עם סטופר ליד, לא מבסוטה מהניסיון שלי לעשות אורן חזן ודונלד טראמפ, אבל גדות מיד מתמסרת.
למעשה, יוצרי קולנוע ישראלים איבדו את הצ'אנס שלהם לעבוד איתך?
"מה פתאום. אם התפקיד יהיה טוב, אני אשמח. שואלים אותי עכשיו הרבה אם ארצה לעשות תפקידים בארץ, ואני תמיד אומרת: בטח. נורא מוזר שבארץ עשיתי בקושי שלושה תפקידים לפני שהתחלתי לעבוד כאן. זה לא דומה לשום דבר אחר, כשאתה יכול לשחק בשפה שלך. למה, אתה כותב סרט מעניין?"
כן, אבל עכשיו כשאת כוכבת בינלאומית, ממיינים עבורך תסריטים. איזה סיכוי יש לי?
"נכון, אבל עם תסריט טוב, יש על מה לדבר".
אמרת בעבר שאמא שלך דאגה לומר כשרק התחלת להתפרסם: "שלא יעלה לך לראש. זאת רק עבודה". אני קולט שאת מקפידה על זה.
"בטוח. אסור שיעלה לראש, ובעיקר: מה יעלה לראש?"
ראית אותך על כל טיימס סקוור?
"אז מה? אבל אחרי שהסרט יירד, יהיה תלוי שם מישהו אחר. אז אני נהנית מזה כל עוד אני יכולה – עד כמה שאני יכולה – ויאללה נקסט. חושבים כבר על הדבר הבא".
בפעם הקודמת סיכמנו שניפגש באל־איי. אפשר לסגור שאת הראיון הבא שלנו נעשה באוסקר?
"וואו. הלוואי. אני לא יודעת, אבל זה יכול להיות נחמד". •
