היחסים בין עם ישראל לקריוקי הם לא סטוץ ולא רומן. זו אהבת אמת שאינה תלויה בדבר (כלומר, חוץ מהמשטרה). כתופעה תרבותית, ההתנחלות של הקריוקי בלבבות חזקה יותר מהקאמבק של השירה בציבור בימי האינתיפאדה השנייה ומשמעותית לא פחות מהתפרצות הריאליטי המוזיקלי לפני כמעט 15 שנה. כל אחד רוצה להיות זמר, ובזכות הקריוקי כל אחד באמת נהיה כזה.

סטטיק ובן אל תבורי | ענת מוסברג

התוצאה היא שערבי קריוקי הפכו להיות הפלייליסט האמיתי של ישראל. מי שרוצה להבין מה האוזן הישראלית שומעת יכול ללכת להופעות ולחתונות ולפתוח גלגלצ — או לבקר במקומות בהם נשים, גברים וילדים לוקחים את המיקרופון ונותנים את כל הנשמה. שם, בחדרים הפרטיים, נקבעים גורלות של להיטים חדשים וקריירות קמות לתחייה. בין חגיגת יום הולדת ספונטנית לערב חברה שנקבע חודשיים מראש אפשר לנסות לגבש תובנות על מצבה של המוזיקה הישראלית בקיץ 2017, מאיפה באה ולאן היא הולכת.

סניף אילת של רשת פלאגאין הוא מקום מצוין להתחיל בו. עוד לא בן שנה, וכבר ניתן לומר שהוא שונה מאולמות קריוקי מקצועיים אחרים של הרשת וגם של מתחרותיה.

עם קהל שמורכב מתושבי העיר ותיירים מהארץ ומחו"ל, התנועה בין החדרים היא חוויה שונה. ניר, מנהל משמרת, מספר על תייר שביקש להוסיף למאגר שירים בגרוזינית, ועל אחרים שפשוט חולפים ליד השלט ומחליטים בו ברגע להיכנס, כלומר — קרוב יותר לרוח המקורית של תרבות הקריוקי. לאחרונה, מספרת מנהלת הסניף טל ישעיהו, התארחה כאן קבוצת נשים בנות 60־50 מקיבוץ גרופית הסמוך, "וראינו שהמיקרופונים לא בשימוש. נכנסנו לבדוק מה קרה — הן פשוט שמו את המיקרופון בצד ושרו בלעדיו".

הערב יש פה ארבע צעירות שזה בילוי ליל שישי שלהן, זוג נשוי שהחליט לבדוק על מה המהומה, משפחה שהתחשק לה לשיר, מסיבת יום הולדת של 30 איש שאורגנה מהרגע להרגע, ועוד.

רצינו לבדוק עם כמה מהנוכחים איך הקריוקי משקף את הטעם הישראלי, כמה הוא משפיע על אמנים שנמצאים ולא נמצאים בו וגם מדוע בבילוי העממי גלום פוטנציאל שתעשיית המוזיקה עדיין לא יודעת מה בדיוק לעשות איתו. יצאנו עם כמה תובנות (ובלי מיתרי קול).

השירים הכי מושמעים ברשת הפלאגאין מתחילת 2017:

ישראלי:

• האולטראס מארחים את איתי לוי: "מסיבה בחיפה"

• סטטיק ובן־אל תבורי: "סלסולים"

• עדן בן־זקן: "מלכת השושנים"

• משה פרץ ועומר אדם: "היא רק רוצה לרקוד"

• סטטיק ובן־אל תבורי: "כביש החוף"

• עומר אדם: "אחרי כל השנים"

• דודו אהרון: "שם טבעת עליה"

• פאר טסי ועדן בן־זקן: "כל העיר שלנו"

• דדי דדון: "מתוקה מהחיים"

• סטטיק ובן־אל תבורי: "ברבי"

לועזי:

• סיה: Cheap Thrills

• אד שירן: Shape of You

• בריטני ספירס: Baby One More Time

• קלין בנדיט מארחים את שון פול ואן־מארי: Rockabye

• די־ג'יי סנייק מארח את ג'סטין ביבר: Let Me Love You

• ג'סטין טימברלייק: Can't Stop the Feeling

• ברונו מארס: Uptown Funk

• בריטני ספירס: Toxic

• אבבא: Dancing Queen

• האיגלס: Hotel California

ענת מוסברג

תחי הדמוקרטיה

שרון, דניאלה, סתיו וספיר הן ארבע אילתיות שהגיעו לכאן בלי סיבה מיוחדת מלבד התשוקה לשיר. שרון מעידה כי היא באה לכאן כבר 8־7 פעמים מאז שנפתח הסניף ובכל ביקור היא דואגת להשאיר לצוות רשימת שירים שטרם צורפו למאגר. דניאלה, למשל, רצתה לשיר את הלהיט Despacito של לואיס פונסי ודדי יאנקי, בגרסה שבה משתתף גם ג'סטין ביבר ושוחררה באפריל. "אם השיר קליט", אומרת שרון, "כבר בפעם הבאה שאני אהיה בקריוקי אני ארצה לשיר אותו".

עומר אדם | ראובן שניידר

זה אחד הפרטים המעניינים בתיעוש של הקריוקי: לדברי ישעיהו לוקח כשלושה שבועות מרגע ששיר יוצא ועד שהוא מגיע בגרסת קריוקי. נדמה כי זהו פער שעתיד להימחק. כפי שסינגלים יצאו בעבר ברינגטונים, אין סיבה ששירים לא יראו אור בליווי גרסת קריוקי מתוקתקת ומלוטשת. "בסניף ברמת החייל כבר היה אמרגן שבא ושאל אם אפשר להשאיר פלייבק של שיר", מספרת ישעיהו.

אבל אם אף אחד לא מכיר אותו, למה שירצו לשיר אותו?

"הוא חשב שאם השיר יצליח בחוץ, יהיה לו ביקוש בקריוקי ורצה להיות מוכן".

בחדר אחר נמצאת משפחה מורחבת, ועל המיקרופון מופקד בן זוגה הגרמני של אחת הנשים. אלא שחוץ מהאפיזודה המשעשעת הזאת, כמעט כל הערב נע על הספקטרום של המוזיקה הישראלית. עשרות אלפים פוקדים את פארק הירקון בהופעות של ג'סטין ביבר ואירוסמית', אבל הדומיננטיות בקריוקי שייכת למוזיקה הישראלית: סטטיק ובן־אל ושלמה ארצי, משינה והפרויקט של רביבו, עדן בן־זקן וגם "ריקוד לאור ירח" של להקת טנגו. בחדר אחד זוג חברים שבאו לפרוק קצת התפרעו עם "אהוב יקר" של רונית שחר, ובחדר אחר הסלסולים מרימים את הגג.

התחושה היא שבניגוד למשתקף ממלחמות התרבות על מי משמיע את מי וכמה, הקריוקי הוא שוק חופשי אמיתי. כל אחד בוחר במי שהוא רוצה. לכן גם האפקט דומה לזה של "כוכב נולד" ודומותיה: כמו שהריאליטי השיב את הסאונד המקומי לפריים־טיים של ערוץ 2 אחרי שנים ארוכות בבוידעם, כעת הזיופים שלנו שומרים על הגחלת.

מבט על טבלת השירים הישראליים הפופולריים בפלאגאין מתחילת 2017 מגלה עד כמה הקריוקי הוא דופק שהתעשייה צריכה להתחשב בו. ראשית, זו קפסולה מזוקקת של כאן ועכשיו: אף שיר בעשירייה לא מחזיק בוותק של יותר משנה־שנה וחצי. שנית, הוא מאשש את הנטייה הסגנונית של המיינסטרים: כל העשירייה מורכבת מפופ מזרחי חופשי, צעיר ומאושר.

זאת, להבדיל מהרשימה הלועזית, שם אפשר למצוא שירים ותיקים בהרבה כמו "Hotel California" של האיגלז ו־"Dancing Queen" של אבבא. כמו כן, מפיקי המופע של בריטני ספירס בישראל ישמחו לגלות ששני שירים שלה, לא חדשים במיוחד, "Baby One More Time" ו"Toxic", נמצאים ברשימה.

ייתכן שפערי השפה גורמים לבליינים לחוש יותר ביטחון בביצוע שירים בשפת אמם. בנוסף, בקריוקי תמיד ישנו יתרון למקצבים מרימים, גם אם הזמרות והזמרים שמבצעים אותם מציבים סטנדרט ווקאלי בלתי אפשרי. "הרדיו לא תמיד משמיע את העם, אבל בקריוקי אתה יודע באמת איפה הוא נמצא", אומר בחור צעיר שמסרב בכל תוקף ששמו יוזכר בעיתון ובכל משפט שני מסביר לי שהכל זה מהקדוש ברוך הוא.

בחדר בו הוא מבלה נמצאים למעלה מ־20 איש, והפלייבק מתנגן בווליום היסטרי. עד כה רצו שם שירים של אייל גולן, עופר לוי, פאר טסי, זוהר ארגוב ונסרין קדרי. "יש שירים שלא כל אחד יכול לבצע, בגלל הסולם", מסביר הבחור.

אז אולי השלב הבא יהיה טרנד של שירים בסולם יותר נמוך, שאנשים לא יתביישו לעשות אותם בקריוקי.

"הזמר אף פעם לא צריך להתאים את עצמו לקהל. אם זה להיט טוב, זה יבוא גם לקריוקי".

מאיפה אתה יודע מה הולך בקריוקי?

"אתר קריוקי טי־וי, אחי".

עדן בן זקן | ענת מוסברג

האומץ בא עם הזמן

"הקריוקי תרם למוזיקה הישראלית", אומרת דיאנה, אילתית שמבלה בפלאגאין עם משפחתה. "אני הרבה יותר אוהבת לועזי אבל בגלל הקריוקי אני שרה שירים בעברית, גם כאלה שאני לא אוהבת". "אנחנו שרים רק מה שאנחנו מתחברים אליו ואוהבים", אומר מנגד חן, שבא לראשונה עם רעייתו מרגלית בהחלטה ספונטנית, "אבל אם יש שיר שיחפרו עליו ברדיו, יש מצב שאני אשיר אותו גם בקריוקי".

ואם נניח תראו מצעד קבוע של להיטי קריוקי, כמו שיש טבלאות רבי מכר של ספרים, זה יכול לגרום לכם להתעניין יותר בשיר מסוים?

חן: "יש מצב שכן".

מרגלית: "יכול להיות. בכל מקרה, כשאני שומעת שיר חדש, אני צריכה זמן עד שאני מקבלת אומץ לשיר אותו בקריוקי".

הקירות העבים של חדרי הפלאגאין סופגים לא רק את מבקר המוזיקה שהחליט להתעלל ב"אל תדאג" של אביב גפן (אפילו צווחת ה"פולנייההההה!!!" יצאה לי בקרפדית מדוברת) אלא גם אמוציונליות שחסרה ליחסים בין הקהל למוזיקה הישראלית. קריוקי, במובן העמוק שלו, גורם לאנשים להרגיש שייכות למוזיקה הישראלית. הם שואפים אותה לריאות ונושפים אותה החוצה בדמות פזמון מנצח וגם בתור דאחקה קורעת מצחוק. או כמו שתיארה זאת שרון, מהחדר הראשון שלנו להערב: "אתה מפשל ונהנה מזה".

וכמו בכל צומת שבו תרבות פוגשת רגש, יהיה מי שידע איך להפוך את זה לכסף. תחילה היו אלה המערכות החובבניות שיצרו אופציה ביתית זולה ואינספור סכסוכי שכנים, וכעת רשתות מציעות חוויה מלוטשת שבה הקריוקי הוא אופציה בדיוק כמו ללכת לסרט בקומפלקס או להופעה בהיכל. לא במקרה גם הטלוויזיה מנסה לתפוס נתח, למשל דרך "קארפול קריוקי".

בעתיד הלא מאוד רחוק הקריוקי יצטרך להשתלב בצורה מסודרת יותר בתעשיית המוזיקה: אמנים יפתיעו מעריצים בחדרים, שיתופי פעולה מסחריים יירקמו בין חברות תקליטים לרשתות קריוקי, ישוחררו גרסאות פלייבק מיוחדות — רעיונות לא חסרים. הקריוקי חיוני מדי לקשר בין הישראלים למוזיקה שלהם מכדי להשאירו כמצב סביל ולא פעיל.

וכעת אסיים, אם תסלחו לי. "לחץ" של ברי סחרוף לא יבצע את עצמו. •