ששמואל הספרי סיפר לששון גבאי שהוא מתכוון להפוך את "פולישוק" למחזה, גבאי בעיקר היסס. הוא אהב את הפוליטיקאי־צעצוע החביב הזה, שעושה צחוק מעצמו ומהפוליטיקה, אבל חשש שיהיה לא פשוט להתמודד עם ההצלחה הגדולה של הסדרה. "חששתי", הוא מודה. "ראיתי את 'יס פריים מיניסטר' בתיאטרון בלונדון ולא אהבתי את ההצגה. את הסדרה בטלוויזיה, לעומת זאת, מאוד אהבתי. חשבתי לעצמי, למה להכניס גול עצמי. אבל כשקראתי את המחזה, הבנתי לשמחתי שטעיתי".
ועדיין השאלה החשובה היא מה יגיד הקהל על ההצגה.
"זאת השאלה הכי מסקרנת. אבל יש לי תחושה טובה שאנחנו עומדים ברף של ההומור, ועוד יותר ברף של המסר על החברה הישראלית והפוליטיקה שלה. שמוליק הספרי הוא איש מוכשר מאוד, מעודכן, אחד שמריח את המציאות כאן כמו ססמוגרף. הקהל ימצא במחזה את החיבור לפוליטיקה העכשווית ויצחק. יש לאנשים כאן צורך לצחוק על הפוליטיקאים שלהם, לראות אותם בחולשות שלהם. זה הניצחון שלהם. לא שזה ישנה משהו; סאטירה, גם החריפה ביותר, לא משנה את המציאות, אבל היא בריאה נורא ונחוצה".
מה הפוליטיקאים אמרו כשהם ראו את עצמם בסדרה?
"גם הם אהבו אותה. בגלל שהם אגו־מנייאקים, הם מאושרים כשמדברים עליהם. אולי הם גם קצת זיהו בה את עצמם ואת המשחקים הפוליטיים שלהם, או את האויבים הפוליטיים שלהם. בוגי אהב אותה, וגם מירי רגב אמרה לי כשמונתה לשרה שאהבה את הסדרה".
השרים אהבו
"פולישוק", ששודרה במשך שלוש עונות בערוץ 2, עקבה אחרי רובי פולישוק, שהתמנה לתפקיד השר לקידום חברתי ולא בדיוק ידע לאיזה תהום הוא נפל. לא סתם הספרי בחר במילים "פוליטיקה" ו"שוק" כדי להרכיב מהן את שמו. הפוליטיקה הישראלית, גם זו שבמחזה, היא הרבה פעמים שוק אחד גדול, שבו הסלפי והאינטרסים באים על חשבון האידיאלים וטובת הציבור. הקאסט המקורי של הסדרה — חנה אזולאי־הספרי, שירי גדני, גיא לואל ודנה סמו — הצטרף לגבאי להצגה שתעלה בסוף השבוע בתיאטרון בית ליסין, מה שגורם לו הרגיש הכי בבית.
יש לפולישוק מקבילה ספציפית בפוליטיקה הישראלית?
"הרבה דומים לו. מסתבר שכנראה אף פוליטיקאי לא מונע מאידיאלים. זה מתחיל מאידיאלים, אבל ברגע שהוא נבחר, הוא שוכח הכל ועוסק רק בהישרדות ובהאדרת שמו. עם השנים אנחנו רואים הסלמה גדולה באיכות הפוליטיקאים. אתה רואה ושומע תופעות שאתה לא יודע אם לצחוק או לבכות מהן. שפת הדיבור היום נמוכה, גם צורת החשיבה. סך הכל הכנסת היא פרצופה של החברה הישראלית. אם הכנסת נראית ככה, גם החברה שלנו נראית ככה, לטס פייס איט".
אז אין עתיד?
"למזלנו, היו לנו לאורך ההיסטוריה כמה מנהיגים יוצאי דופן, אבל רוב הפוליטיקאים לא כאלה. יש מעט מנהיגים שמוכנים לקחת אחריות וסיכונים ושיש להם אומץ לב ציבורי כמו שהיה לרבין, בן־גוריון, בגין ופרס. רק מנהיג גדול יכול לשכנע את כולם שצריך להחזיר את סיני, שלא לדבר על בן־גוריון, שההחלטות שלו שינו את ההיסטוריה שלנו. כדי לחולל כאן שינוי ולסיים את הסכסוך עם השכנים שלנו, צריך אומץ לב ציבורי. לראש הממשלה הנוכחי יש קושי לקבל החלטות. הוא לא רוצה לאכזב את ציבור הבוחרים שלו".
יש דמיון בינך לפולישוק?
"פולישוק קטנוני, וגם אני יכול להיות כזה לפעמים. הייתי רוצה להיות יותר אצילי, עם יותר גדלות נפש. חלק מהמסע שלנו בעולם הוא לשפר את עצמנו כל הזמן כבני אדם, גם ביחסינו לאחרים. כולנו בני אדם, כולנו דומים, אף אחד לא יותר טוב מהאחר, גם בהשקפות הפוליטיות. אסור לנו לשכוח את החמלה, את האנושיות כלפי מי שזר ומי שחלש ממך, ואנחנו שוכחים את זה לא פעם.
התגובה האינסטינקטיבית של הרבה אנשים היא — העולם חרא, אז גם אני אהיה חרא. אני לא יכול לחשוב ככה. אולי זה נשמע פלצני, אבל אני מאמין שבני האדם טובים ביסודם. אמרתי את זה לסוחר במערכות נשק, והוא התחיל לצחוק, כאילו זאת הבדיחה הכי טובה ששמע. אבל זאת נקודת המבט שלי ואני מאמין בה".
זה לא עובר לך עם השנים?
"אומרים שאנשים בגילי מאבדים מהאופטימיות שלהם. לא אני, למרות שבשנים האחרונות היו כמה תקוות לשלום שנגוזו, והוא הולך ומתרחק. אם הייתי חי בגלגול אחר, הייתי בעד פציפיזם כלל־עולמי. אתה יכול להיות פציפיסט גם היום, אבל זה לעצום את העיניים. הבעיה היא לא רק אנחנו. אנחנו חלק ממערכת שלמה של כוחות שפועלים על שני הצדדים לשבש את הצ'אנס להסדר".
"הרבה אנשים כן קופחו"
גבאי הוא מהשחקנים האהובים והמוערכים בארץ בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע. יותר מעשרים שנה הוא משחק בתיאטרון בית ליסין, וזוכה לשבחי הביקורות ובפרסים, ביניהם שלושה פרסי אופיר על תפקידיו בקולנוע ופרסי שחקן השנה בתיאטרון. הוא חולק את חייו עם בת זוגו, סופרת הילדים דפנה חלף, אב לחמישה, שלושה מנישואיו הראשונים, וסב לארבעה נכדים.
בגיל שלוש עלה מבגדד עם משפחתו. "לא קופחתי, אבל אני כמובן חלק מהעדה הזאת ומודע למה שקורה מסביב", הוא אומר. "אני יודע שהרבה אנשים כן קופחו, שעל הרבה אחרים כן הסתכלו אחרת. ההורים שלי חוו משבר של מעבר מחברה לחברה. הם היו צריכים ללמוד את שפתה ואת הקודים שלה, אבל הם הסתגלו יפה. זה בא מאהבה ומרצון להסתגל, לקחת חלק אמיתי בחברה. הם אף פעם לא ראו בעצמם אאוטסיידרים. ככה כולנו חונכנו".
ועדיין שולפים כאן כל פעם את עניין השד העדתי.
"יש הרבה מקום לפעילות בנושא הזה. צריך לפתור שני דברים — למצוא מקומות עבודה באזורים החלשים, ולדאוג שם לחינוך מיטבי. הדברים האלה הוזנחו. מדברים כאן על פריפריה, אבל לא עושים כמעט כלום כדי שהפריפריה תפסיק להיות פריפריה ולא תסתכל כל הזמן בעיניים כלות למרכז".
גם האלימות המילולית מטרידה את גבאי. "נורא עצוב שאדם צריך לחשוב כמה פעמים לפני שהוא אומר את דעתו מחשש שיובלע לו, או שיסתכלו עליו לא טוב. הישראלים אף פעם לא ידעו לדבר. הם תמיד צועקים. בשנים האחרונות יש תרבות של נאצות, של גידופים, של שיימינג. ודאי גם בקרב הפוליטיקאים".
אגב פוליטיקאים, לא מעט אמנים הביעו חשש מצנזורה תרבותית.
"זה יכול לקרות, אבל זה עוד לא קרה, אז למה לשחק בנדמה לי. המחזאות הפוליטית כבר לא כל כך קיימת בשנים האחרונות בלי שום קשר לצנזורה. באיזשהו מקום נמאס לאנשים להתעסק בסכסוך הישראלי־פלסטיני. הייתה תקופה שגם הקולנוע התעסק בזה, אבל הפסיקו לכתוב מחזות ותסריטים כאלה. זה נראה קצת כמו לטחון מים".
מה עם מלחמת התרבות שמנהלת מירי רגב?
"לא אכנס לזה, אבל אני לא יכול להגיד שבשנים האחרונות יש קיפוח של התרבות המזרחית. היום יש יותר ביטוי לתרבות המזרחית — למוזיקה, לשירה, ועדיין אין מספיק מחזות. זה לא מקרה שהמחזאות של יוצאי המזרח לא התפתחה. הם באו לחברה שלא דיברה את השפה שלהם. השפה הערבית הייתה שפת אויב. אנחנו צריכים להכיר יותר את הספרות של האזור. ברגע שהסכסוך ייפתר, גם השאר ישתנה".
זה לא הגיל
בסוף נובמבר ימלאו לגבאי 70. "אני עדיין מתעקש על 69", הוא מחייך. "התאווה הזאת, הרצון הזה לעשות, שלא ישמע אותי השטן, לא נגמרים לי. יש עוד כל כך הרבה דברים שאני רוצה וחולם לעשות. יש בזה משהו תמים, ילדותי, אפילו אינפנטילי. כרגע אני גם נמצא בחזרות למופע 'איוב', בבימוי יוסי יזרעאלי, שמבוסס על ספר איוב, ויועלה בפסטיבל ישראל.
"מזלי שפר עליי, ואני טוב במה שאני עושה ומבוקש. אני עובד אפילו יותר מאשר בתקופות אחרות. אני רוצה להאמין שרוצים אותי לא בגלל שיש לי עיניים כחולות, שיער בלונדיני ואף סולד, אלא בגלל שאני שחקן טוב", הוא צוחק. "ברור שאני מודע לגיל שלי, במיוחד שאיבדתי חברים בדרך. והרשימה לא קטנה: שבתאי קונורטי, ספי ריבלין, ועכשיו מיכה לבינסון. אני חושב על מיכה ולא מאמין שזה קרה".
מבין חמשת ילדיו של גבאי, רק אחד בחר במשחק. נועה מעצבת גראפית, תמר חיה בלונדון ופעילה בארגון פילנתרופי שנלחם ברעב העולמי, עירד גר בקיבוץ צרעה ומלמד טאי צ'י, אורי נגן קונטרבס ואדם, חייל בסדיר, שיחק בתפקיד קטן בסדרה "פולישוק" ולוהק לסרטו החדש של שבי גביזון. "אדם יותר פתוח ורב־גוני ממני", הוא מספר. "לדעתי הוא גם רוצה לכתוב ולביים. הוא שחקן מוכשר, אני אומר את זה לא בגלל שאני אבא שלו".
הוא מתייעץ איתך?
"בכלל לא. קודם כל הוא מסתיר את זה שהוא הבן שלי. כשהוא הולך לאודישנים הוא לא אומר את שם המשפחה. נורא קשה לי לייעץ לו. הוא לא רוצה להקשיב, אולי כדי שלא יגידו שאני מייעץ לו, או שהוא לא רוצה את הבלבולי מוח שלי. הוא יודע שאם ידבר איתי אני יכול לטחון לו את השכל".
איזה מין סבא אתה?
"הם גרים רחוק ממני, אבל אני דואג לפגוש אותם לפחות פעם בשבועיים. אני לא סבא קלאסי שלוקח לגן ומחזיר אותם, אבל אני נותן להם המון אהבה. יש לי גם אורח חיים אחר. כמו שאימא שלי הייתה אומרת בעיראקית עסיסית: 'יש לך מקצוע משונה'". •
ההצגה הראשונה של "פולישוק" עולה מחר במוזיאון ארץ ישראל בשעה 03:12
