שבת 17 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: עופר מתן
    ממון • 25.05.2017
    בביתם במדבר
    הבדואים בנגב לא יודעים אם התקציב של 3 מיליארד שקל לשיפור מצבם בכלל יגיע, ולא מבינים למה בניית בתי ספר דורשת "תוכנית חומש" • כך או כך, שליש מהם - 80 אלף איש בכפרים הלא מוכרים - נותרו בחוץ • עופר מתן יצא לפגוש אותם, ישן בפחון, וגם בירר לאן בדיוק יגיע הכסף
    עופר מתן | צילומים: חיים הורנשטיין

    השמש עומדת לשקוע על המדבר, ובצד כביש 25, מול מושב נבטים מזרחית לבאר־שבע, עומד אמבולנס מד"א. הוא ניצב במרכזה של רחבת כורכר, ממנה יוצאים שני שבילים. הראשון, די נוח לנסיעה, מוביל לבית העלמין של הקיבוץ, כ־200 מטר מהכביש; השני, מלא מהמורות ומכוסה ענן אבק, מוביל לשורה של משאיות תובלה החונות לצד כמה בתים רעועים. ברוכים הבאים לכניסה הראשית והיחידה לכפר הבדואי הלא מוכר סוויווין.

     

    חאלד אלעאסם (41), אב ל־15, מנופף לשלום לנהג האמבולנס, וממשיך לביתו בסוויווין. מישהו בכפר צריך כנראה פינוי לבית חולים, הוא אומר, לכן מחכה אמבולנס על הכביש הראשי. "הם לא מוכנים להיכנס לכפר, אז כל פעם שמישהו אצלנו זקוק לבית חולים צריך למצוא רכב שייקח אותו לכביש 25", הוא מסביר. "לפעמים זה לוקח הרבה זמן, ופעם אחת זה היה מאוחר מדי. ילד קטן אצלנו נפצע כשרכב על האופניים, נפער לו חור בבטן, ועד שהספיקו להביא אותו לאמבולנס הוא מת".

    חאלד יורה סיפורים כאלה, שיגרמו לכל ישראלי שאינו בדואי להלם, בטון אגבי כמעט. ככה זה כשאתה גר בכפר בלי חשמל, מים זורמים או מטר של דרך סלולה. 

    5,000 איש גרים בכפר, שלדברי תושביו קיים מלפני קום המדינה. חאלד הוא דור רביעי כאן, ובניו, שעסוקים כעת במקלחות שדה עם דליים (המכל הראשי בכפר ממולא מדי שבוע ממכלית), מתכוונים להיות דור חמישי.

     

     
    חאלד אלאעסם, דור רביעי בכפר. "האמבולנסים לא נכנסים לכאן" | צילום: חיים הורנשטיין
    חאלד אלאעסם, דור רביעי בכפר. "האמבולנסים לא נכנסים לכאן" | צילום: חיים הורנשטיין

     

     

    המבנה של סוויווין עשוי להטעות. כמה מקבצי בתים נפרדים, כ־30 מבנים במקבץ, מרוחקים מאות מטרים זה מזה ונראים במבט ראשון כמו כפרים שונים, מהסוג שבו נתקלים חניכי קורסים בצה"ל בעת ניווט ותוהים מי חי פה. רוב הבתים עשויים בטון, עם תקרה מפח גלי, כשחלק מהמשפחות מחזיקות גם שיג - מבנה בטון גדול וריק שמאכלס את גברי הכפר בחתונות, ומשמש לעיתים גם לעריכת סולחות. רצפת הבטון החשוף בשיג של חאלד מכוסה מזרנים, כריות כבדות ושמיכות צמר מצוירות. כאן הוא מארח את כל אורחיו, אלא שמלבד האנשים שחאלד מזמין, איש לא מגיע לסוויווין. לא הדואר, לא משאית זבל, לא משאיות אספקה ובטח שלא ספרייה ניידת. הרכב היחיד שנכנס מדי פעם הוא ניידת של פקחי יחידת יואב של המשטרה, שמגיעים לבדוק אילו בתים חדשים נוספו לכפר. הפעם הבאה שהם יגיעו תהיה ללא התראה מוקדמת, ובמטרה להרוס אותם. אם במסגרת ההריסה, אחד השוטרים יטעה לחשוב שחאלד מנסה לדרוס אותו ויירה בו (כמו באום אל־חיראן בינואר), כנראה הציבור ישמע על זה, אבל כל עוד זה לא קורה, נראה שכמעט לאיש בישראל לא אכפת מה קורה בכפר סוויווין שבנגב.

     

    לכאן המיליארדים לא יגיעו

    חאלד ומשפחתו לא ייהנו משקל מתוכנית החומש הממשלתית להשקיע 3 מיליארד שקל במגזר הבדואי בנגב, אך באופן אבסורדי הם דווקא כן קהל היעד שלה. במסגרת התוכנית, שאושרה בפברואר, תשקיע הממשלה בשיפור חיי הבדואים בכמה תחומים - חינוך, תשתיות, תעסוקה, ושיפור תפקוד הרשויות המקומיות. התכנון והאחריות ליישום הם של הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, ששייכת למשרד החקלאות ופועלת בהוראות השר אורי אריאל.

    התוכנית מפרידה בין היישובים הבדואיים המוסדרים והלא מוכרים, ומתכננת להשקיע במוסדרים בלבד. הכוונה היא לשבע ערים ועיירות שהוקמו בשנות ה־60־70 בידי המדינה - רהט, כסייפה, לקייה, תל שבע, שגב שלום וערערה בנגב - שם חיים כ־120 אלף איש, ועוד 11 כפרים שהוכרו על ידה לפני 10־15 שנה, ובהם כ־40 אלף איש.

     

     

    רהט. מתנ"ס אחד, שלא מספיק לעיר של 60 אלף איש | צילום: חיים הורנשטיין
    רהט. מתנ"ס אחד, שלא מספיק לעיר של 60 אלף איש | צילום: חיים הורנשטיין

     

     

    אך לצד היישובים המוסדרים, יש בנגב 35 כפרים בדואיים לא מוכרים, שבהם המציאות דומה לזו שבסוויווין. 80 אלף איש חיים בהם. עבורם, ההזנחה המוחלטת היא בעיה משנית (למרות שיעורי אבטלה מבהילים של 30% אצל גברים וכמעט 90% אצל נשים) לעומת הסוגיה הכי מדממת כאן - מדיניות הריסת הבתים של הממשלה.

     

    כיוון שהמדינה משיכה להרוס בתים גם ב־11 הכפרים שכן הוכרו, רוב הבדואים מתייחסים אליהם ולכפרים הלא מוכרים כאל מקשה אחת. במועצת הכפרים הלא מוכרים, שם חאלד מתנדב, אומרים שמדי יום נהרסים בממוצע כ־3 בתים של בדואים בנגב. ב־2015 הרסה המדינה כ־1,200 בתים, ואשתקד 1,027. כ־60% ממי שחיים בהם הם ילדים ונוער. בעבר מיעוטם התגייס לצה"ל, אבל בשנים האחרונות, עם התגברות ההריסות, המגמה נעצרה. מתוך 5,600 בדואים שסיימו תיכון ביוני שעבר, 80 בלבד בחרו להתגייס, כמעט כולם תושבי עיירות הקבע.

     

    המטרה: מעבר ליישוב מוכר

    אז אם כל ה־3 מיליארד יושקעו בעיירות הקבע ובמעט הכפרים שהמדינה מכירה בהם, איך חאלד ומשפחתו הם חלק מקהל היעד? פה נכנס הקשר בין התוכנית לחוק פראוור, שהבעיר את הנגב ב־2013 וירד מהפרק. אז ביקשה הממשלה להסדיר את סוגיית הקרקעות בחברה הבדואית, וספציפית לטפל בכפרים הלא מוכרים - על ידי העברת תושביהם לעיירות הקבע, לצד הסדרה מוגבלת של חלקם. התוכנית הוקפאה אחרי שנתקלה בהתנגדות מצד הימין היהודי (שראה בה כניעה לבדואים), ומצד לאומנים פלסטינים בפוליטיקה הערבית בישראל (שראו בה ויתור על זכויות היסטוריות). 

    אבל הממשלה לא זנחה את רצונה להעביר את תושבי הכפרים הלא מוכרים לעיירות, ותוכנית החומש אמורה לסייע בכך. "היא הכרחית כדי להניע את הבדואים למקום טוב יותר", מסביר השר אריאל ל"ממון". "כל הרשויות הבדואיות הן באשכול סוציו־אקונומי 1 (הכי נמוך, ע"מ), ועלינו לדחוף אותן למעלה, גם אנושית וגם כדי שהם ישתלבו בעבודה, באוניברסיטאות ובכל החיים בישראל".

     

    איך ה־3 מיליארד האלה ישרתו את הרצון שלכם להעביר את הבדואים מהכפרים הלא מוכרים לעיירות המוסדרות?

    "אנחנו רוצים שהיישובים המוסדרים יהיו אטרקטיביים מספיק, ואז תושבי הכפרים הלא מוכרים ירצו לעבור לשם. אולי את הזקנים זה לא ירשים, אבל אני מאמין שאת הצעירים כן, ושאם העיירות יהיו אטרקטיביות, הצעירים מהכפרים יעברו אליהן".

     

    לדעת רבים במגזר, הצהרה זו מעידה שתוכנית החומש תפקידה לשמש "גזר" לפני הגעת ה"מקל". לא בטוח שאריאל קורא נכון את הלך הרוח במגזר, ושפיתוח כלכלי של עיירות כמו רהט וחורה יביא צעירים מכפרים לא מוכרים לעזוב את בתיהם. ב־2013 הפגינו אותם צעירים נגד תוכנית פראוור כשהם מניפים דגלי פלסטין, ורבים מהם מגדירים את עצמם קודם כל כפלסטינים, ורואים בעימות מול הממשלה עימות לאומי ולא אזרחי. 

    "בית ספר זה פריבילגיה?"

     

    רבים במגזר גם מסרבים לראות בתוכנית הזו "גזר". "הממשלה מייצרת נרטיב כאילו בניית בריכה או בית ספר ביישוב בדואי זו פריבילגיה. אני משתגע מזה", אומר עטייה אלאעסם, ראש מועצת הכפרים הלא מוכרים. "כשבונים בית ספר בדימונה זו לא 'תוכנית חומש', זה פשוט הממשלה שעושה את תפקידה". גם ח"כ ג'ומעה אזברגה מהרשימה המשותפת, תושב לקייה, אומר: "העובדה שהממשלה קוראת לצעדים כבניית כיתות ותשתיות 'תוכנית חומש', זו הטעיה שמעידה איך היא רואה את הבדואים במדינה".

     

     

    השיג (מבנה אירוח) של חאלד
    השיג (מבנה אירוח) של חאלד

     

    הכסף שאמור לזרום למגזר הבדואי בנגב תוך 5 שנים כולל כ־1.3 מיליארד שקל שהיו חלק מהכספים שהממשלה החליטה להשקיע במגזר הערבי בהחלטה 922; כ־1.5 מיליארד תוספת תקציב שהאוצר מעביר, מחוץ למסגרת תקציב 2017; וכ־200 מיליון שאמורים להגיע ממשרדי הממשלה השונים במסגרת התקציב. את כתיבת התוכנית ניהל יריב מן, מנהל אגף פיתוח כלכלי וחברתי של החברה הבדואית בנגב במשרד החקלאות. מן אינו חלק מהרשות לפיתוח המגזר, שבראשה עומד יאיר מעיין. נראה שהשר אריאל בחר בו להיות הפרונט של התוכנית, כי הבין שמעיין נתפס כנציג הגוף שדוחף להריסת הבתים, והוא סדין אדום לרבים במגזר בנגב. גם העובדה שמעיין הוא תושב ההתנחלות נוקדים, ונחשב מקורבו של שר הביטחון ליברמן, בטח לא מוסיפה לו נקודות.

     

    מן נראה כבעל מוטיבציה, שמונע מרצון ליצור שינוי אמיתי בחיי הבדואים. הוא השקיע רבות בשכנוע האוצר לתת כסף לתוכנית, ומסמן רגע אחד שבו הבין שהאוצר בעניין. זה היה ביום שבו לקח את ראש אגף תקציבים, אמיר לוי, לסיור בכפר המוכר א־סייד, ובכניסה אליו האוטובוס שלהם שקע בבוץ בגלל מערכת הניקוז והביוב הרעועה.

     

    המיליארדים לא יועברו למועצות המקומיות של הבדואים ישירות, אלא לפי ביצוע: המועצות יגישו תוכניות למשרד הממשלה הרלוונטי (חינוך, תחבורה וכו'), ועם אישורן הכסף יועבר לפי קצב התקדמות העבודות. ועדת היגוי של רשות הפיתוח תמשיך לפקח על הפרויקטים השונים גם אחרי הקמתם.

     

    אחד הנושאים שמן ואנשיו סימנו כקושי פוטנציאלי, הוא שיעור גביית הארנונה הנמוך ביישובים בדואיים, שכן הרשויות שלהם צריכות הכנסות למימון האחזקה והתפעול של בתי ספר, מבני ציבור ותשתיות נוספות שייבנו בשטחן. התוכנית מתנה העברת כספים לרשויות הללו בכך שיעמדו ביעדי גביית הארנונה שלהן. רהט למשל מחויבת לרף של 85% גבייה, וראש העירייה, טלאל קרנאווי, מתגאה בכך שהוא עומד בו כבר 3 שנים.

     

    התחום בו יושקע הכי הרבה כסף במסגרת התוכנית הוא חינוך - 1.15 מיליארד שקל. הוא כולל בנייה של כ־1,500 כיתות, וכן 50 מיליון שקל להכשרת מורים, 112 מיליון לשיפור הישגי התלמידים, 118 מיליון למתנ"סים וחוגים, ו־110 מיליון לעידוד וטיפוח השכלה גבוהה.

     

    אין כמעט ארנונה מעסקים

    עוד כ־800 מיליון יושקעו ברשויות המקומיות עצמן, כדי לשפר את האכיפה והשירות לתושבים. ההכנסות מארנונה פשוט לא מספיקות - לא רק בגלל אי־עמידה בגבייה, אלא כי לרובן אין כמעט הכנסות ארנונה מעסקים ומסחר, שם נמצא הכסף הגדול. זו בעיה שקיימת לא רק ביישובים בדואיים אלא גם בבת־ים, למשל, מה שידחף כנראה לאיחודה עם תל־אביב, כדי שגם בה ייהנו מהארנונה של מרכזי הקניות, המסחר והקריה שבשטחה. במגזר הבדואי טוענים שגם לרשויות המקומיות "שלהם" מגיע ליהנות מהארנונה של בסיסים גדולים, כמו בסיס חיל האוויר בנבטים, או של מחצבות ואזורי תעשייה, כמו אזור התעשייה רותם (מזרחית לדימונה), כשכיום כספי הארנונה שמשלמים גופים אלה הולכים רק למועצות היהודיות באזור.

     

    עוד תחום שיקבל השקעות הוא קידום תעסוקה במגזר. יוקמו 10 אזורי תעשייה, 340 מיליון שקל יוקצו להנגשה, 100 מיליון להכשרת בדואים בתחומים שונים, 40 מיליון לעסקים קטנים, ו־30 מיליון שקל בונוסים למפעלים שיעברו לנגב ויעסיקו בדואים.

    בראש תחום התשתיות מתוכנן שיווק של 25 אלף מגרשים בעיירות המוכרות. לתושבי הכפרים הלא מוכרים, ישווקו מגרשים של כרבע דונם, שבהם יוכלו לבנות את בתיהם בעצמם, ומגרשים גדולים יותר, עד 800 מ"ר, לבוני בתים עם כמה קומות ודירות. 100 מיליון יוקצו למבני ציבור וספורט, ועוד 215 מיליון לתשתיות תחבורה.

     

     

    עו"ד אינסאף אבו שארב, מנהלת מרכז זכויות הבדואיות בעמותת "איתך־מעכי"
    עו"ד אינסאף אבו שארב, מנהלת מרכז זכויות הבדואיות בעמותת "איתך־מעכי"

     

    "איך לא מאמינים לנו?"

    זו שעת צהריים בעיר חורה, שבכניסה אליה נערכה לפני כ־4 שנים ההפגנה הכי גדולה ואלימה של הבדואים נגד תוכנית פראוור. גם היום הכניסה הומה, אך הפעם לא בשל מפגינים וסוסי משטרה, אלא בגלל דחפורים ופועלים שמשפרים את תשתית הכבישים בכניסה לעיר.

     

    לדברי השר אריאל, העבודות האלה הן דוגמה לרצינות התוכנית ויישומה. "פשוט לא רציני לא לתת אמון בתוכנית החומש", הוא טוען. "נכון, היה חוסר אמון של הבדואים בממשלה שנים, אבל היום, מי שבא לחורה ורואה בכניסה לעיר עבודות פיתוח ועדיין לא מאמין לנו, זה לא רציני". במגזר יש שיאמרו שמדובר בחוסר מודעות, וכי לטעון ש"לא רציני לא להאמין לך", בשבוע שבו המשטרה החלה לבדוק חשד לפיו אתה ואנשיך העברתם כספים שיועדו לפריפריה לגרעינים תורניים במרכז הארץ, מעיד על יהירות.

     

    במרכז העיר, מול בניין המועצה, בניין ספרייה חדיש עם מדשאה מוריקה בכניסה. כאן התכנס לאחרונה פורום אשכול הנגב המזרחי - נציגי רשויות יהודיות ובדואיות מאזור מזרח הנגב, שמקיימים שיח משותף. גולת הכותרת במפגש הייתה הצגה של תוכנית החומש על ידי מן, מי שכתב אותה. בהצגת הנתונים, המספרים והמטרות, בלט סעיף בתוכנית שהפך להיות מעין סמל שלה: הבריכה ברהט. מסתבר שבכל היישובים הבדואיים בנגב אין ולו בריכה אחת, בעוד כל יישוב יהודי באזור מתהדר באחת כזו. באזור יש סטיגמה גזענית כאילו בדואים, שמורכבים משבטים וחמולות נפרדות, "לא מסוגלים לנהל בריכה", כשהחשש הוא שמי יקבל על עצמו את הניהול יעשה סלקציה, ולא יכניס בני שבטים ומשפחות שאינם לרוחו. מן מרגיע ומבהיר: ברהט תקום בריכה, שתעבוד נהדר לרווחת תושבי כל האזור.

     

    אלא שבפני החזון עומד מכשול לא־אנושי. בתוך היישובים המוסדרים, כמו רהט, קרקעות רבות נמצאות בסטטוס משפטי שלא מאפשר בנייה עליהן. אלו קרקעות שיש עליהן טענת בעלות, כלומר בדואים מסוימים טוענים שהן שלהם, אך אין בכוחם להוכיח זאת עם מסמכים שהממשלה מכירה בהם. לדברי קרנאווי, ראש עיריית רהט, "אמרתי לאורי אריאל שייתכן שהרבה מה־3 מיליארד יחזרו לאוצר, כי כל סעיפי התוכנית שכרוכים בקרקעות, כמו הבריכה או סלילת כבישים, לא יוכל לקרות כל עוד המדינה לא תגיע להבנות עם הטוענים לבעלות עליהן. אני למשל תקוע עם כביש גישה מרהט לכביש 6 שאני מת לסלול כבר שנים, אך אמור לעבור על קרקע שיש עליה טענת בעלות. ורוב הקרקעות הפנויות בתחום השיפוט של רהט הן כאלה".

     

    נשמע שפנייתו לאריאל נשאה פרי. לאחרונה דווח כי השר מגבש הצעת חוק, במקום תוכנית פראוור, שתסדיר את הבעלות על הקרקעות של הבדואים. החוק יתמקד בקרקעות שיש עליהן טענות בעלות אך הטוען לא גר בהן בפועל, כמו זו שמפריעה לקרנאווי לסלול גישה לכביש 6, ולהשיג עימו הסכם פיצוי. אריאל מדגיש כי גם החוק הזה לא יכיר בכפרים הלא מוכרים, וכי תושביהם עדיין אמורים לעבור לעיירות המוסדרות, לקבל שם רבע דונם ולבנות עליו את ביתם.

     

    היבט נוסף שמן דיבר עליו בפני הפורום בחורה, הוא שיתוף הבדואים עצמם בכתיבת תוכנית החומש. נציגי ממשלה כמו יאיר מעיין מתגאים כי "לראשונה קיימנו הליך של עבודה משותפת עם ראשי המועצות ומנהלי מחלקות במועצות. הם נתנו את הדגשים שלהם, מה חשוב יותר ומה פחות, והתקיימו גם מפגשים עם הציבור, למשל ברהט".

     

    ראש מועצת הכפרים הלא מוכרים עטייה אלאעסם. לא שותפו בכתיבת התוכנית
    ראש מועצת הכפרים הלא מוכרים עטייה אלאעסם. לא שותפו בכתיבת התוכנית

     

    תן דוגמה למשהו ששונה בתוכנית בעקבות דעתו של נציג בדואי.

    מעיין: "ראשי המועצות אמרו לנו שעדיף לשים כסף על בניית כיתות מאשר על עזרה פדגוגית, שזה יותר חשוב כרגע, והקשבנו להם".

    קרנאווי מאשר את הדברים, ואומר שאכן הייתה בכתיבת התוכנית עבודה משותפת עם רשויות בדואיות. מי שלא שותפו כלל הם נציגי הכפרים הלא מוכרים, שמעברם לעיירות מוסדרות הוא חלק בלתי נפרד מחזונו של אריאל. נכון שהם מתנגדים למעבר, אבל לא סביר שהשארתם מחוץ לדיון תגביר את רצונם לוותר על אדמתם.

     

    ומה לגבי עמותות שפועלות עם ולמען הבדואים בנגב? נראה שכאן שיתוף הפעולה היה חלקי עד סמלי. דוגמה לפספוס הוא הנושא של עידוד תעסוקת נשים בדואיות. התוכנית מפנה כספים להכשרת בדואים לתחומים שונים והגברת הנגישות (כמו הסעות). אך לדברי עו"ד אינסאף אבו שארב, מנהלת מרכז זכויות הבדואיות בעמותת איתך־מעכי שמתמחה בתחום התעסוקה, לא הובא בחשבון המצב המורכב של נשים במגזר. "בדואיות רבות נשלחות על ידי שירות התעסוקה לעבודות בחממה חקלאית, ניקיון או טיפול בזקנים, כי רובן אנלפבתיות", היא אומרת. "הטעות פה היא שלא מתחשבים בעובדה שרובן חד־הוריות בגלל תופעת הפוליגמיה, מה שאומר שהן צריכות לחזור מוקדם הביתה, ולא יכולות להתחייב למשרה של 8:00־16:00. לדעתי, עדיף היה להשקיע בפיתוח יוזמות עסקיות שהן יכולות לעשות בבית, כמו אריגה או חקלאות זעירה, ולא לשלוח אותן למשרות שאין סיכוי שיצליחו להחזיק בהן בגלל הילדים. ואם מעודדים פתיחת מפעלים, צריך לפתוח אותם בתוך היישובים הבדואיים ולא באזורי תעשייה מרוחקים, אז ההגעה הופכת את המשרה ללא אפשרית לאישה בדואית. דבר שלישי שהייתי ממליצה לו התייעצו איתי זה להשקיע כסף בצהרונים ומסגרות לילדים, מה שיאפשר לנשים בדואיות לצאת לעבוד עד שעות אחה"צ".

     

    כיתות בקראוונים

    כל בוקר סביב 7:10 מתייצבים ילדיו של חאלד אלאעסם בחזית מבנה השיג, ומחכים עם כמה מכלבי המשפחה לענן האבק המתקרב. הוא גדל בהדרגה, וכשהוא מתפוגג, נגלה בתוכו האוטובוס הכתום שלוקח אותם לבית הספר היסודי. כל מהמורה בדרך מורגשת, ותוך 20 דקות קופצניות, מגיע האוטובוס לבית הספר אלאעסם, בכפר אבו תלול. אף שאבו תלול הוכר כבר בתחילת שנות האלפיים, לא נראים סימנים לכך. רחבת הכניסה עשויה כורכר, הכיתות במבנים יבילים, וברקע טרטור מנועים של כמה משאיות תובלה, שחונות בחזית ביה"ס ויוצאות לדרכן.

     

    באותו זמן, עומד סלימאן אל עביד בחזית בית הספר היסודי אבנסינא שברהט, שהוא מנהל ב־20 השנים האחרונות, וצופה ב־1,097 תלמידיו נכנסים לכיתות. בהיעדר תקציב לשומר בכניסה, הוא עצמו מפקח שהכל בסדר. מסדרונות המבנה נראים כמו כל בית ספר יסודי בישראל - לוחות מודעות עם ציורים, פוסטרים עם הסברים על גוף האדם, ותמונות של התלמידים מטקסים שונים. ילדי כיתה ב' ספונים סביב השולחנות בעיצומו של שיעור עברית. בהוראת שר החינוך, נפתלי בנט, הוקדמו לימודי העברית במגזר הבדואי, וכעת הם מתחילים בגיל הגן ומסתיימים בסוף י"ב. נושא השיעור היום הוא בעלי חיים, והתלמידים מתנסים בביטוי המילה "אריה" ובתיאור תכונותיו הפיזיות. "כמו בתל־אביב גם פה לומדים את כל מקצועות הליבה", מספר המנהל אל עביד, "רק שבמקום תנ"ך לומדים איסלאם, ובהיסטוריה לומדים את ההיסטוריה האיסלמית־ערבית של המקום הזה, ולא היהודית. אחד האתגרים, זה איך לדבר עם התלמידים על נושא הריסות הבתים במגזר שלנו. מסבירים את החוק היבש, שאומר שבנייה לא חוקית לא מותרת, ובמקביל מסבירים שלבדואים בכפרים הלא מוכרים אין ברירה והם חייבים לבנות. אנחנו מנסים להוביל את התלמידים לראות תמונה מאוזנת, אף שזה לא קל. ילד או מורה שראו את הבית שלהם או של קרובם נהרס מתקשים להישאר מאוזנים".

    אל עביד מצהיר שבכל הקשור לצורכי בית הספר, הקמת כיתות נוספות נמצאת בראש סדר העדיפויות, כי כשליש מהכיתות שלו הן קראוונים צפופים. אז הוא מסמן את נושא התשתיות, בעיקר מערכת הניקוז בחצר, שקורסת כל חורף ויוצרת שלוליות ענק. נושא שלישי הוא היעדר מסגרות חוץ בית ספריות. "יש מתנ"ס אחד בכל רהט, שלא מספיק לעיר של 60 אלף איש", הוא אומר. "יש לנו חוג כדורסל וחוג רובוטיקה, שמורים מבית הספר מפעילים, וזהו בעצם. אין בעיר תנועת נוער, ולא מסגרות לילדים דיסלקטים או מחוננים".

     

     

    ראש עיריית רהט, טלאל קרנאווי. "לביבי פשוט לא אכפת מהבדואים"
    ראש עיריית רהט, טלאל קרנאווי. "לביבי פשוט לא אכפת מהבדואים"

     

    10 דקות נסיעה מבית הספר אבנסינא, נמצא אזור התעשייה עידן הנגב, שם אמורה לקום מכללה לסטודנטים הבדואים באזור. ראש עיריית רהט מספר שמדי יום נוסעים לאוניברסיטאות הפלסטיניות בגדה כ־1,300 בדואים שלא התקבלו לאוניברסיטת בן־גוריון. לדבריו, קריטי שהמועצה להשכלה גבוהה תכיר במכללה שתקום כמוסד אקדמי שרשאי להעניק תארים, אך הבקשה הזו לא נענית. "אמרתי לנתניהו אישית שאם הוא ובנט לא יכירו במכללה, סטודנטים שלנו ימשיכו לנסוע לחברון כל יום וחבל. הוא אמר, 'אוי, זה באמת נורא', אבל לא עושה עם זה כלום. הזמנו את נתניהו אלינו לרהט כמה פעמים, והוא פשוט מסרב לבוא. אין לי בעיה להגיד לך, שבזמן שאורי אריאל, על אף חילוקי הדעות בינינו, באמת חש שיש בעיה במגזר וצריך להשקיע בנו - לביבי פשוט לא אכפת מהבדואים".

     

     

     


    פרסום ראשון: 25.05.17 , 17:14