זָמית של עגבניות
לפני שבוע הבטחתי כאן שאכתוב על התרגום החדש של "כתבים מן העיזבון של מועדון הפיקוויקים" לצ'ארלס דיקנס. כשעשיתי זאת לא פיללתי שגיבוריו וגיבורותיו של הספר יתממשו במהירות כזאת לנגד עיניי, אבל כיוון שכך אירע, אני קורא אותו בהנאה כפולה. קודם כל ממלאכת התרגום, מפעל של ממש, מעשה ידיה של דפנה רוזנבליט, ידידותי ומדויק יותר מהתרגום הישן. ושנית - נעים לפגוש את הפיקוויקים ואת מחברם דווקא עתה, כי אין סופר שהיה מתאר יותר טוב מדיקנס את הפרובינציאליות שזכינו לצפות בה השבוע, ואין דמויות ספרותיות שמסוגלות לגלם את הדמויות האמיתיות, הנלעגות והפתטיות, של הציבוריות שלנו יותר טוב מגיבורי ספרו.
800 עמודים וארבעה גברים
הרומן שלי עם דיקנס התחיל רע והמשיך טוב. כשהייתי בן 11 נתן לי אבי את "דיוויד קופרפילד" שלו, בתרגום הישן של הוצאת "אמנות", והמליץ שאקרא אותו. קראתי, וכשהגעתי לקטע שבו הוכה הילד דיוויד באכזריות על ידי אביו החורג – סגרתי את הספר והודעתי לאבא שלי שאינני מסוגל לקרוא תיאורים כאלה.
"זה באמת פרק מזעזע", הוא הסכים, והציע: "דלג עליו והמשך הלאה".
לא המשכתי, ולמעשה, עד היום לא סיימתי את קריאת דיוויד קופרפילד, אבל אהבתי מאוד את "שתי ערים" של דיקנס, ואחריו הגעתי אל "כתבים מעיזבון בית הוועד הפיקוויקי", כך נקרא הספר בתרגום המליצי הישן של קרופניק ושל טביוב. כל כך נהניתי ממנו, כל כך צחקתי, כל כך רותקתי והתפעלתי... יותר מ־800 עמודים – נפח שמנוגד לכל עקרונותיי כקורא וככותב – של עונג, של ברק סגנוני, של כישרון סיפור והמצאה, הכרה דקה של טבע האדם והומור שאין דומה לו.
קשה להאמין, אבל דיקנס כתב את הספר הזה והוא רק בן 24. אבל כמי שבילדותו נשלח לעבוד ולפרנס את המשפחה, היה לו ניסיון חיים רב מזה של אנשים בני מאה. הספר הוא מין "פה ושם באנגליה הוויקטוריאנית" – מסעם הבדוי של חברי הקלוב הפיקוויקי: מר פיקוויק, מר סנודגראס, מר טאפמן ומר וינקל, ארבעה ג'נטלמנים בטלנים, רווקים, תמימים ורומנטיים, וחקירותיהם את ארצם ואת אנשיה. אין זה רומן כרוב הרומנים, אלא אוסף של אנקדוטות, סיפורים, תצפיות והרפתקאות שכתב סופר חד עט ועין.
ג'נטלמנים הולכי בטל כאלה, אגב, מופיעים בעוד ספרים שבאו מאנגליה. כאלה הם ג'רום, ג'ורג' והאריס ב"שלושה בסירה אחת" של ג'רום ק' ג'רום, וכאלה הם החפרפר, עכברוש המים, התחש והקרפד ב"הרוח בערבי הנחל" של קנת גרהם, גם לפו הדב יש מאפיינים כאלה. אני בטוח שהושפעו מהפיקוויקים של דיקנס השפעה טובה, אך הלכו עוד צעד קדימה, ובעלילותיהם אין מקום לנשים ולאהבה. במועדון הפיקוויקים, למרבה השמחה, יש גם כמה גברות, פלירטוטים, אהבות ואכזבות, ואף תביעה על הפרת הבטחת נישואים. מר פיקוויק עצמו נתבע שם על ידי בעלת הבית שלו, הגב' ברדל, ועורכי הדין הנכלוליים שלה, שהסתמכו על פתק שכתב לה, וביקש בו שתכין לו צלעות ברוטב עגבניות.
בתרגום הישן נוסח הפתק הוא "מרת ברדל היקרה! קציצות בזָמית של עגבניות, פיקוויק שלך", ועם כל החיבה שאני רוחש לתרגום הזה, עולות כאן כמה בעיות. דיקנס כתב chops, ולא קציצות. ומה שחשוב יותר לנושא התביעה - הוא לא כתב "פיקוויק שלך" אלא "Yours, Pickwick" – הפחות אינטימי. אשר ל"זָמית של עגבניות" – זו אכן עברית חיננית, אבל איש לא יבין אותה היום.
ולריזם
"מועדון הפיקוויקים" תרם לאנושות גם שני מונחים. האחד רפואי: "הסינדרום הפיקוויקי", שמתאר אנשים שמנים מאוד שנשימתם איטית ורדודה והם נוטים להירדמויות – כזה הוא אחד מגיבורי הספר, המשרת ג'ו (יוסף, בתרגום הישן) שדופק בדלתו של מישהו, וכשזה פותח הוא מוצא אותו עומד וישן.
המונח השני הוא "ולריזם", על שם משרתו המאוד צבעוני של מר פיקוויק, סמואל ולר, ותבנית הדיבור המשעשעת שלו: פנייה אל בן שיחו, ואחריה המילים "כמו שאמר" וציטוט דמיוני. למשל: "אל תכריחני לנקוט אלימות, כמו שאמר הסועד לצדפה שסירבה להיפתח". או: "לזה אני קורא הוספת חטא על פשע, כמו שאמר התוכי שנלקח מארץ מולדתו ואזי גם הכריחו אותו לדבר אנגלית" – (אני מצטט מהזיכרון).
עוד ולריזם הוא: "Very sorry to 'casion any personal inconwenience, ma'am, as the house-breaker said to the old lady when he put her on the fire".
(טעויות הכתיב מופיעות במקור, כי כך כתב דיקנס את הדיאלקט הקרוי "קוקני"). המשפט הזה תורגם בתרגום הישן ל"צר לי מאוד כי עליי להפריעך ולהטריחך קצת, גברתי, כמו שאמר אותו הבא במחתרת אל הליידי הזקנה בהניחו אותה על האש". התרגום החדש נהיר ופשוט יותר: "מצטער מאוד, גברת, על הטִרדה שאני גורם, כמו שאמר הפורץ לזקנה כששם אותה על האח".
ברור שלשים על האח ולהניח על האש הם דברים שונים לגמרי (כמו שאמר היהודי לחוקריו במרתפי האינקוויזיציה, אם תרשו גם לי לנסות את כוחי), אבל המילים היותר מעניינות הן "הפורץ" בתרגום החדש, לעומת "הבא במחתרת" בתרגום הישן. "הבא במחתרת" הוא צירוף מילים שמעטים יבינו היום. קרופניק וטביוב, שתירגמו את הספר ב־1922, יכלו להניח שרוב קוראיהם מכירים את הפסוק: "אם במחתרת יימצא הגנב והוכה ומת, אין לו דמים" ואת דין "הבא במחתרת", ויבינו שמדובר בפורץ. אבל דפנה רוזנבליט, ב־2017, יכולה להניח שרוב קוראיה לא מכירים את הפסוק הזה, ואם הם מכירים – רוב הסיכויים שהם לא מבטלים את תלמודם בקריאת רומנים.
אם כך ואם כך, בוולריזם אפשר להשתמש גם היום: "קיבלנו תקציב לסיוד הקירות, כמו שאמר שלמה המלך למלכת שבא אחרי שסיימו עוד ארוחה של אייל, צבי ויחמור, סיגרים, ברבורים אבוסים ושמפניה". ¿
