שני 10 באוגוסט 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    המוסף לשבת • 25.05.2017
    המלחמה המשוכתבת
    בן–דרור ימיני

    יותר מכל דבר אחר הפכה מלחמת ששת הימים למלחמה משוכתבת. ים של פרסומים עוסקים במה שקרה אז. למצרים של גמאל עבד אל־נאצר, כך קובעים המשכתבים, בכלל לא הייתה יכולת להילחם בישראל, וממילא, לא הייתה לו שום כוונה. נכון שהוא השמיע איומים. נכון שהוא שלח עוד ועוד דיוויזיות לסיני. נכון שהוא סילק את משקיפי האו"ם. נכון שהוא שילהב את ההמונים במדינות ערביות. נכון שהמשטרים הערביים ציחצחו חרבות ונערכו למלחמה. נכון שהוא סגר את מצרי טיראן. נכון שישראל הייתה במצור מהצד הדרומי שלה. נכון שהדברים הללו היו הפרה חמורה של הדין הבינלאומי. נכון שזה היה "Casus belli" (עילה למלחמה). אבל כל אלה לא חשובים. משום שיש מגה־נרטיב שמחייב את כוחות הקדמה לפטור את הערבים מאחריות ולהפנות את האצבע המאשימה לישראל. וכאשר יש נרטיב, אז מי צריך עובדות. הרי היו לישראל, כך לפי המגה־נרטיב,  כוונות התפשטות. אז היא ניצלה את ההזדמנות. המלומדים למיניהם מעוותים את העובדות כדי להפוך את הערבים לקורבנות ואת ישראל לתוקפן.

     

    הייתי ילד. תלמיד בבית ספר יסודי. אני זוכר פחד. הרבה פחד. בבית שבו גרתי לא היו מקלטים. זה היה ברור שיהיו הפצצות. אז חפרנו שוחות בחצר. פה ושם מזכירים את קול הרע"ם מקהיר כדי להזכיר לנו את איומי ההשמדה. אבל למעשה, הם היו הרבה יותר רציניים. גם הליגה הערבית, גם כל מנהיגי המדינות השכנות, הודיעו באופן שאינו משתמע לשני פנים שהתוכנית היא השמדה. צריך לומר שוב: השמדה. דיבורי רהב? בהתייחס לעובדה שהעולם הערבי והמוסלמי עסק במעשי טבח עצמיים והדדיים ללא הפסקה, אז זה היה די ברור שמה שהם עושים לעצמם, ומאז זה רק נמשך, הם יעשו גם לישראל. כך שאפשר לחזור אלף ואחת פעמים על הטענות השחוקות. ואפשר להפנות אצבע מאשימה אל עבר ישראל על כך שהכיבוש, שמלאו לו 50 שנה, הורס אותנו ומשחית אותנו ומפלג אותנו וגורם לנו לשלוט חצי יובל על עם אחר. הביקורת על השליטה הישראלית תזכה לדיון נפרד. אבל דבר אחד צריך לזכור. האלטרנטיבה לניצחון הייתה השמדה. אז סליחה שניצחנו. משום שכיבוש ללא השמדה עדיף על השמדה ללא כיבוש.

     

    מדינות ערב לא השלימו לרגע עם קיומה של מדינת ישראל. בין 1949 ל־1967 לא היה כיבוש. אבל מדינה פלסטינית לא קמה. משום שמנהיגי העולם הערבי לא רצו מדינה נוספת. הם רצו את ישראל עצמה. הם לא הסתירו לרגע את הכוונות שלהם. השלב החדש התחיל בשנת 1964. על רקע סכסוך על מקורות המים, הכריזה הליגה הערבית שהתכנסה בקהיר: "השלמת ההכנות הצבאיות תוביל לחיסול הסופי של ישראל". עברו שנתיים וחאפז אל־אסד, שהיה אז שר ההגנה, ובהמשך נשיא סוריה, הכריז: "הכו ביישובי האויב, הפכו אותם לאבק, עליכם לסלול את הדרכים הערביות עם גולגולות של יהודים". ולמען הסר ספקות, הוא הוסיף: "אנו נחושים להספיג את האדמה הזו בדם שלכם, לזרוק אתכם לים". תשעה ימים לפני פרוץ המלחמה אמר נאצר, "המטרה הבסיסית שלנו היא חורבן מדינת ישראל". עברו עוד יומיים ונשיא עיראק, עבד א־רחמן עארף, הצטרף לאיומים: "המטרה שלנו ברורה: למחוק את ישראל מהמפה". יומיים לפני פרוץ המלחמה, אמר אחמד שוקיירי, מייסד ומנהיג אש"ף: "מי שישרוד יישאר בפלסטין. אבל לדעתי, אף אחד לא יישאר בחיים". כן, זו הייתה האווירה. וכי מישהו עדיין חושב ברצינות שאלה היו רק הצהרות? מישהו חושב שהם התכוונו לכיבוש נאור? מישהו חושב שלא היה מתבצע טבח המוני בדיוק כמו שמצרים ביצעה בתימן ובביאפרה?

     

    כדי להבין שאלה לא היו רק הצהרות סרק, כדאי לציין שבפגישה שהתקיימה לאחר המלחמה בין שגריר ישראל בלונדון, אהרון רמז, לבין שר החוץ הבריטי, ג'ורג' בראון, סיפר רמז שישראל תפסה מסמכים של הצבא הירדני עם פקודות מבצעיות מ־25 ו־26 במאי, כשבועיים לפני המלחמה, שכללו הוראות להשמיד גם את האוכלוסייה האזרחית ביישובים שייכבשו. הם האמינו אז שזה אכן הולך לקרות. זה לא ברור, אמר אז רמז, אם חוסיין היה מודע לפקודות הללו, אבל הן היו דומות מאוד לפקודות השמדה שהוצאו על ידי הצבא המצרי. הדברים מופיעים הן בספרו של מייקל אורן על מלחמת ששת הימים, הן בספרה של מרים ג'ויס על יחסי חוסיין עם ארה"ב ובריטניה, והן בספרו של ד"ר משה אלעד ("סוגיות הליבה בסכסוך הישראלי־פלסטיני"). תחילה הכחיש חוסיין על הסף את הטענות על פקודות ההשמדה, אך לאחר מכן סייג את תשובתו והוסיף: "ככל שאני יודע". יורשה לי להודות שלמרות המקורות השונים שדיווחו על השיחה בין רמז לבראון, תהיתי בנוגע לאמיתות קיומו של המסמך המקורי. האומנם? שאלתי את אורן. בוודאי, הוא ענה לי. ראיתי את הפקודה המקורית בערבית, והיא שוכנת בארכיון המודיעין.    

     

    הימים נקפו. האיומים התגברו. עוד ועוד כוחות הוזרמו לסיני. עוד מדינות ערביות הצטרפו לקואליציית המלחמה. זה לא ברור שנאצר אכן רצה מלחמה, כתב אורן בספרו. אבל הוא ומדינות ערב עשו כל מה שאפשר כדי לדרדר את המצב. התיאבון של נאצר הלך וגדל, ומיד לאחר סגירת המצרים הוא הצהיר: "אם עלה בידינו להחזיר את התנאים ששררו לפני 1956 (מצרי טיראן סגורים), האל לבטח יהיה בעזרנו וידחק בנו להחזיר את המצב שהיה ב־1948". יצחק רבין ז"ל, שכיהן באותם ימים כרמטכ"ל, אמר לממשלה שזו "תהיה מלחמה קשה... יהיו אבדות רבות". הוא העריך שמדובר ב־50 אלף בני אדם. ואורן, שקרא כמעט כל מסמך שנחשף, סיכם את הדברים כאשר כתב: "התיעוד מראה כי ישראל רצתה בכל מאודה למנוע מלחמה, וכי עד לערב פרוץ הקרבות ניסתה בכל דרך אפשרית לעצור אותה - אפילו במחיר אסטרטגי וכלכלי כבד למדינה". אלה העובדות. אבל שכתוב ההיסטוריה מנצח.

    הוויכוח הפוליטי בתוך ישראל ובזירה הבינלאומית בנוגע לשליטה הישראלית בשטחים גרם לכך שעמדות פוליטיות שיבשו את המחקר העובדתי. הוויכוח הפוליטי חשוב. הוא בוודאי לגיטימי. אבל אין שום צורך לשכתב את ההיסטוריה כדי להצדיק עמדה פוליטית. זה אמור להיות הפוך. עובדות צריכות להשפיע על עמדות פוליטיות.

    גם הדיון האקדמי, התקשורתי והפוליטי על שלטון ישראל בשטחים גרם לשיבוש דומה, ואולי אף יותר גדול. ועל כך בפרק הבא, בשבוע הבא. ¿

     

    bdyemini@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 25.05.17 , 18:41