שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צביקה טישלר
    24 שעות • 27.05.2017
    "כואב הלב, אני סוגר וכל הגוף רועד"
    בגיל 50 השף שאול בן אדרת עשה חשבון נפש עם עצמו רגע לפני שיתמוטט מהלחצים של המקצוע. התוצאה: הוא החליט לסגור אחרי 25 שנה את מסעדת קימל הוותיקה והמפורסמת — המסעדה שפרצה לו את הדרך לפסגה. בראיון ל"ידיעות אחרונות", השף שהפך ליקיר הסלבס מדבר על הצעד המפתיע, נזכר בלקוחות הקבועים, משמעון פרס ועד בר רפאלי, ומגלה איך הצליח להוריד 20 קילו ("אני אוכל תפוחים ומדמיין שזה סטייקים")
    אמיר קמינר

    לפני שנתיים חגג השף שאול בן־אדרת יום הולדת 50 וערך חשבון נפש. השף, שמככב בתוכניות טלוויזיה ומחזיק ארבע מסעדות — שלוש בתל־אביב: "קימל", "התרנגול הכחול" ו"מיסטר אנד מיסיס לי", ואחת בגלבוע — הבין שזה הזמן לשינוי. "זה לא היה עניין של משבר גיל קלאסי", מספר בן־אדרת. "פשוט בדקתי מה עשיתי בחיי ומה לא עשיתי. הגעתי למסקנה שאני עובד בטורים מטורפים. מסעדנות זה המון התעסקות, דאגות, לפתור עניינים ומשברים כל הזמן, ומאחר שאני ריכוזי, דאגן ופדנט, אז אני צריך לשחרר, להוריד הילוך, לעשות איזה ברייק, קצת לנוח, טיפה שקט נפשי. מה גם שאני עובד כבר מגיל 12 – כנער עבדתי בקופות בבתי קולנוע ובמשרדי כרטיסים בתל־אביב".

     

    בניסיון להגיע לרוגע ולחיים פחות לחוצים החליט בן־אדרת לסגור דווקא את המסעדה הכי ותיקה שלו, "קימל", שפועלת כ־25 שנה. "הבחירה הייתה מאוד קשה, 'קימל' עדיין עובדת טוב ומצליחה".

     

    אז למה דווקא היא?

     

    "פשוט בכל המסעדות האחרות שלי השקעתי מיליונים. וכך, למרות שקימל רווחית בחרתי לסגור אותה. זה לא קשור לגל הסגירות הנוכחי של מסעדות, שמתקשות להתמודד עם המצב הכלכלי. אי אפשר להשוות בין מסעדה ששרדה 25 שנה לבין מסעדות אחרות. מבחינתי, כסף זה לא הכל בחיים. כסף לא מעניין אותי. אם יהיה לי עוד מיליון שקל אני לא אהיה יותר מאושר".

     

    ולמרות שהגיע לתובנה הזאת, בן־אדרת התקשה לעשות את המהלך הדרמטי ודחה אותו. "המסעדה הייתה מלאה, ואמרתי לעצמי: 'לא חבל?' כי קימל זה מקום שכולם אכלו בו — מסלבריטאים ועד ראשי ממשלה. שמעון פרס ז"ל מאוד אהב לאכול אצלנו, אבל העוזרות האישיות שהסתובבו איתו שמרו עליו והקפידו שהוא לא יפריז, אז הן הזמינו לו דג וסלט. פרס אהב גם פירות ים, אבל הוא התבייש להזמין בגלל חוקי הכשרות, אז תמיד מישהי לידו הזמינה מנה כזאת, והוא היה גונב ממנה. גם פאולה עבדול ביקרה בקימל ואכלה ארוחת טעימות. היא כתבה לי מכתב מתלהב וביקשה ממני שאבוא לבשל אצלה. אגם רודברג, כמה שהיא ציפלונה, מרביצה אצלי סטייקים".

     

    בן־אדרת מגלה שהוא מקפיד לדרוש תשלום גם ממפורסמים. "אצלי כולם משלמים", הוא מכריז. "אני יכול לעשות הנחה, ומפנק את כל השולחנות, לא רק את המפורסמים — שולח כוס מרגריטה או קינוח, אבל אין אצלי בחינם. אסור לתת ארוחות בחינם. זה לא עובד וזה לא נכון. גם בר רפאלי משלמת. מובן שאני מפנק אותה במידה והיא מבסוטית. בר, כבר כשהייתה נערה, עשתה את הפגישות הראשונות שלה ב'קימל'. יש בינינו קשר נהדר. פשוט התחברנו. עכשיו היא חוגגת במסעדות האחרות שלי חלק מהשמחות שלה. היא בחורה מצליחה, שעושה הרבה כבוד למדינה. בר היא אחלה ולא תופסת תחת. נורא כיפית".

     

    מה היא אוהבת לנשנש?

     

    "בר אוהבת לאכול סלטים, דגים וגם בשר".

     

    אורית אשתי היא הכוח שלי

     

    אבל עכשיו המסך יורד. אחרי שנתיים של התחבטויות, התלבטויות והיסוסים החליט בן־אדרת שזה הזמן לעשות את המעשה, "ושאם אסגור את 'קימל' יהיה לי יותר זמן לעצמי, לעשות דברים אחרים. כדי להגיע לשקט נפשי צריך לוותר על משהו. יש גבול לכמה בן אדם יכול לעשות. ואני מוותר מעמדה של כוח, לא מחולשה".

     

    אז איך אתה מרגיש בימים אלה?

     

    "כואב הלב. אני מדבר איתך על הסגירה וכל הגוף רועד. אני סוגר בלב כבד. בכל זאת, זה מפעל חיים, זה לא צחוק. אורית אשתי אומרת: 'אתה מטורף, איך אתה סוגר?'. אבל החיים רצים, וצריך לעשות החלטות. כשפתחתי את קימל עוד לא התחתנו אפילו. אורית עבדה במשרד אדריכלים ופתחנו את המסעדה, ומאז הספקנו להתחתן ולעשות ארבעה ילדים. הילדים נולדו לתוך מסעדנות והם לא מכירים משהו אחר — הם באים למסעדות ועוזרים. אפילו נכנסים למטבחים. הם מאוד אוהבים את המקצוע".

     

    אתה ואורית זה פאוור קאפל אמיתי.

     

    "אשתי עוזרת לי ביחסי הציבור והיא אלופה בזה. היא טורבו. אישה מצחיקה ומלאת שמחת חיים. לקוחות באים למסעדות בגללה ורוצים להיות חברים שלה".

     

    לא רק דמעות מציפות את בן־אדרת בגלל הסגירה של "קימל". גם הזיכרונות לא מרפים. "בגיל 28, אחרי שהייתי בעלי 'צצה', דיסקוטק מצליח ברמת־השרון, החלטתי להקים מסעדה", הוא משחזר. "ב־1993 היו מעט מסעדות שף בתל־אביב — 'כפות תמרים', 'תפוח זהב' ו'קרן'. בחרנו חלל בבניין מקסים לשימור ליד כלבו שלום — בעבר היו שם חנות בגדים ומחסן. בניתי את המקום יחד עם אבא שלי, אספנו קרשים וכל מיני ג'אנק שמצאנו ברחוב. השקעתי 40 אלף דולר. היום הסכום הזה מספיק לקרמיקה בשירותים. כיום, במסעדה הכי פשוטה אתה צריך להשקיע 3 מיליון שקל.

     

    "היו לי הרבה אמביציה, רצון ואמונה. אני נורא מאמין בעצמי, למרות שלא למדתי אף פעם בישול. בחרתי לפתוח מסעדה כפרית צרפתית, למרות שלא ביקרתי עד אז בצרפת. עד היום יש קסם למקום. לא שינינו דבר מאז הפתיחה — אותם קירות, אותו עיצוב, אותן מנות. 60 אחוז מהתפריט הראשוני של קימל לא השתנה, ובין מנות הדגל שעדיין מככבות: מרק בצל צרפתי, מניפת פילה בקר וכבד אווז ברוטב פירות יער, פטה כבדי עוף בקלבדוס ולשון בסלסה עגבניות".

     

    אלה לא מנות קצת מיושנות?

     

    "למה זה מנות מיושנות?", מתרגז בן־אדרת. "מה זה מיושן אצלך? הבעיה בישראל שאצלנו הכל רץ. האוכל מיושן? אם אשבץ אותן מנות ב'התרנגול הכחול' יגידו שהן חדשניות. מדובר במנות טעימות, ואנשים מתים עליהן. כשאתה נוסע לספרד, לצרפת ולאיטליה, אתה חוזר לאותן מסעדות אחרי שביקרת בהן לפני עשר שנים ומקבל אותה מנה, אותו מלצר, אותו שולחן ואותה מפה. למה אנשים חוזרים למסעדה? בגלל זיכרונות, טעמים שנשארו להם בראש. לקימל יש הרבה לקוחות קבועים, הכוח שלי זה הקליינטים שהפכו לחברים".

     

    אתה לא חושב שהמנות שלך לפעמים מוגזמות מדי?

     

    "שיהיו קצת מוגזמות — אנחנו ישראלים וזה מתאים לנו. ועובדה שזה עובד, ואנשים חוזרים ואומרים תודה. זה כיף גדול לשמוע לקוח מרוצה שמודה לך".

     

    מיק ג'אגר רקד כמו מטורף

     

    בן־אדרת, יקיר מדורי הרכילויות, מרבה להאכיל סלבריטאים ישראלים ובינלאומיים, בעיקר במסעדותיו השוכנות במגדלי יו. אפילו מיק ג'אגר וחבריו ל"רולינג סטונס" הגיעו לחגוג אצלו אחרי ההופעה בארץ. "מיק הגיע באחת בלילה ורקד כמו מטורף. אם אני זוכר נכון הוא אכל רק אוכל צמחוני. אני לא מעיק על הסלבריטאים, וכשצריך אני שומר את הסודות שלהם. המסעדות שלי תמיד מלאות ושמחות, הן כמו לונה פארק".

     

    איך היחסים שלך עם המבקרים?

     

    "טובים ולא טובים. יש כאלה שמפרגנים ויש כאלה שלא. למרות שלפעמים הביקורות היו מעליבות ולא נעימות, תמיד הודיתי למבקרים. ידעתי ללמוד מהביקורות ולקרוא בין השורות. אין לי בעיה שיתנו הערות, רק שלא יהיו רעים ושיקפידו לתת ימי חסד למסעדה חדשה לפני שבאים לכתוב ביקורת. חשוב גם שהמבקרים יבואו ליותר מביקור אחד ורק אז יגבשו את הדעה שלהם".

     

    אתה מתכנן אירועים מיוחדים לרגל הסגירה?

     

    "שום דבר. אני לא בנוי לחגיגות. מי שרוצה לבוא בחודש הקרוב — מוזמן בשמחה. ברמה האישית, כתבתי מכתב ארוך לעובדים שבו אני חולק איתם זיכרונות ותחושות. מי שירצה להמשיך לעבוד איתי, אשלב אותו במסעדות האחרות שלי".

     

    חוץ מלנוח, מה אתה רוצה לעשות בזמן שיתפנה?

     

    "אני מתכונן לצלם ארבע תוכניות טלוויזיה באיטליה, אליה אני גם מוציא טיולים קולינריים. אמשיך לעבוד עם משרד החוץ ועם שגרירות ישראל בצרפת ולעשות ערבים מיוחדים. בספטמבר אני הולך להשתתף בפרויקט שיימשך שלושה ימים, שישלב אוכל ומוזיקה. יש לי גם פנטזיות על מסעדה בחו"ל. אני מאמין שזה יקרה יום אחד".

     

    במסגרת חשבון הנפש והשינוי בחייו בן־אדרת השיל לאחרונה עשרים ק"ג ממשקלו. "הגעתי כבר למשקל של 116 ק"ג ולא יכולתי להשיג מכנסיים או לגרוב גרביים. לא יכולתי להתכופף בגלל הכרס. לפני חצי שנה החלטתי לעשות דיאטה. מאז אני לא שם באוכל הפרטי שלי מלח, אני אוכל הרבה חריף קטלני ומלא תפוחים — שישה פינק ליידי ביום. כשאני נוגס בתפוח אני מדמיין שזה סטייק אנטרקוט. המטרה שלי היא להוריד את הכמויות בחצי. אני מת על טחינה, אבל היא משמינה, אז ויתרתי עליה. הורדתי גם את האלכוהול. "הייתי חייב לעצור ולסתום את הפה, ואכן רזיתי, אבל אני יותר עצוב", הוא צוחק, "כי אוכל זה חשקים, זה מצב רוח".

     

     


    פרסום ראשון: 27.05.17 , 20:04