שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שמי זרחין
    7 לילות • 28.05.2017
    קנאת סופרים
    האיש מאחורי הסרטים 'הכוכבים של שלומי', 'אביבה אהובתי' ו'העולם מצחיק' הפך לסופר מצליח, עם 'עד שיום אחד' שמכר יותר ממאה אלף עותקים. עכשיו שמי זרחין מוציא ספר חדש ומספר למה סופרים אחרים לא מפרגנים לו, איך כמעט איבד את הרגליים בטירונות בשלג ומדוע גידול שהתגלה בבטנו כמעט גרם לו לוותר על הקולנוע
    נבו זיו | צילום: יונתן בלום

    בפורים של שנת 80' שמי זרחין נשאר שבת. "זה היה בטירונות, ושלחו אותי ועוד חייל לשמור על שלושה־ארבעה מבנים ארעיים במקום שומם לחלוטין על גבעה באזור בית־אל. אף אחד לא היה שם, לא תושבים, לא גדר, לא שביל, לא כלום, ומאיזושהי סיבה לא היו נשקים אז שלחו אותנו לשמור עם מקלות של מטאטא. הייתי בחולצה ומעיל דק והתחילה סופת שלג. אשכרה סופת שלג. והג'יפ מוריד אותנו שם, בלי אוכל ובלי מים, והכמה שעות שהיינו אמורים להיות שם הפכו ליותר מיומיים. אין אף אחד בסביבה, לא היה לאן לברוח, והכל שלג מסביב. ביום השני זה ששמר יחד איתי פשוט נעלם".

     

    ואתה?

     

    "שקוע בשלג, והתחילו לקפוא לי הרגליים. המשכתי לצעוד בתוך השלג כי זו המשימה שלי, היענות תמימה של ילד מטומטם בן 18 וחצי. בהתחלה זה כאבים בלתי נסבלים, ובאיזשהו שלב הכאבים נעלמים ופתאום אני קולט שהקור גונב ממני את הרגליים, ואני בעצם נפרד מהן. התחלתי לקלוט שאני בסכנת מוות. הפסקתי להרגיש את הרגליים, זחלתי כבר. ברגע מסוים הצלחתי להיכנס דרך חלון לאחד המבנים ואלוהים יודע איך - היה שם איזה רהיט וגפרורים, ומשהו שנראה כמו תנור והבערתי אש. הצלחתי להוציא את הרגליים מהנעליים פחות או יותר, וחתיכות עור, הנחתי על התנור הזה את הרגליים, והן הפשירו. שנים סבלתי מצלקות של הקור והשריפה".

     

    בעצם שרפת את הרגליים.

     

    "כן. החוויה הזו הייתה כל כך עוצמתית וחזקה, שבאיזשהו שלב כל הפחדים, הבדידות והרחמים העצמיים פשוט נעלמים ואתה נשאר רק עם הדבר עצמו, הופך להיות מופשט בתוך כל זה. אמרתי לעצמי שפעם אני אמצא לחוויה הזו ביטוי".

     

    איך נגמר הפורים הזה?

     

    "בסוף הגיע איזה טנדר עם שלשלאות וחילץ אותנו. הבחור השני פרץ לאחד המבנים וכנראה התעלף שם. כמה ימים אחרי גם נגמרה הטירונות וסבלתי לי בשקט ושכחתי מזה. אבל ההרהור נשאר, החסר, הגעגועים, זה רעיון שנטמן שם. היה רגע שחזרתי לסיפור הזה, אמרתי, 'טוב, לא שם את זה יותר בצד'. התחלתי לכתוב, ואחד מהדימויים היה של קור, אז ניסיתי להיזכר מה חוויתי וכמו אידיוט בשלב מסוים בשעת הכתיבה ביליתי זמן מסוים עם הרגליים שלי במי קרח".

     

    אמרת, 'מעניין אם זה יעלה בי נשכחות'?

     

    "כן".

     

    וזה העלה.

     

    "מיד".

     

     

    * * *

     

    התוצאה יצאה לאור לפני מספר ימים, הרומן השני של זרחין: 'אח שלי איוב' (הוצאת "כתר", ערך עודד וולקשטיין). מסע רגיש ומתעתע בעולמו של איוב, נער יתום שגונב מאנשים חפצים ומשאיר אותם עם הגעגוע למה שחסר להם ברגע שנלקח, קצת כמו עם הקור והרגליים של זרחין. אבל כאן מסתיים הדמיון.

     

    איוב של זרחין רואה אור שש שנים אחרי 'עד שיום אחד', הרומן הראשון שלו שיצא בצנעה והפך בסערה לספר שמכר למעלה ממאה אלף עותקים, אירוע נדיר בספרות המקומית, בטח לרומן ראשון. וזרחין הוא בכלל קולנוען - תסריטאי ובמאי מוערך בארץ ובעולם. משהו בסיפורים שלו ובדרך שבה הוא מספר אותם שואב הרבה אהבה מהקהל. עד שיצא הרומן ההוא זה קרה רק בסרטים שלו - 'לילסדה', 'הכוכבים של שלומי', 'אביבה אהובתי', 'העולם מצחיק', 'המילים הטובות'.

     

    בטח שואלים אותך, מה פתאום נהיית סופר?

     

    "כתבתי קודם טקסטים שאפשר אולי להגדיר כספרותיים ביני וביני או חומרי עזר בדרך לבניית דמות בסרט. לא תפסתי אותם כספרות ולא תפסתי את עצמי כסופר. סופר נראה לי אז ואולי גם היום כמשהו שקצת גדול עליי. יומרני, מחייב, יהיר. היצר שלי לספר סיפורים מתקיים בקולנוע שהוא אהבה גדולה וטוב לי שם".

     

    ואיך קיבלה אותך הברנז'ה הספרותית?

     

    "הייתה סופרת אחת שנתתי לה לקרוא את התסריט של 'אביבה אהובתי' סתם לקבל חוות דעת. בתסריט היו קטעי ווייס־אובר מעולמה הספרותי של אביבה. הסופרת אמרה לי: 'רק תדע לך שאם האביבה הזאת הייתה באה אליי הייתי זורקת אותה מכל המדרגות. סופרת היא לא'. כמה חודשים אחרי שיצא הספר שלי וכבר נתפס כהצלחה גדולה, פגשתי אותה באיזו מסיבת יום הולדת. היא באה ואמרה לי ליד כמה אנשים, 'מה באת לפה בכלל? מה לך ולזה? מה אתה פולש?'"

     

    פלשת לספרות, לא כולם בעד.

     

    "ויש סופר אחר שחיזר אחריי כמה פעמים כדי שאעשה עיבוד קולנועי לספר שלו. אמרתי לו מה שלרוב קורה לי כשאני קורא ספר יפה: 'למה?' החוויה שלי הייתה מלאה, אין לי איפה להיכנס. נפגשנו מתישהו אחרי שהוא קרא את הספר. אמרתי לו, 'וואלה, קראת? מה חשבת?' והוא אמר לי, 'ספר מאוד יפה אבל לא כותבים ככה'".

     

    מה ענית?

     

    "'טוב'. זה שיעשע אותי, אין לי עניין בלדעת איך צריך לכתוב".

     

    זהו? יש לך פתיל קצר, שלא לומר - לעיתים אין לך פתיל.

     

    "אולי במקום מסוים אמרתי, 'טוב, הוא בטח צודק, סבבה'. זה באמת לא המקצוע שלי. עם אותו אחד נפגשתי בסיטואציה אחרת, פומבית, והוא אמר שוב, 'קראתי את הספר והוא יפה, אבל דע לך שאני מאוכזב ממך מאוד'. שאלתי למה, והוא ענה, 'תכלס חצית את הקווים. שנים אני מחכה שתיקח ספר שלי ותעשה ממנו סרט כמו שאתה יודע. מה עכשיו פתאום ספר?' ואז עם הפתיל, אמרתי לו, 'יודע מה? בוא נעשה דיל. תבחר אחד מהסרטים שלי ותעבד אותו לרומן, בתמורה - תבחר ספר שלך - ואעשה ממנו סרט".

     

    מה הוא ענה?

     

    "'זה נגד הטבע'".

     

     

    * * *

     

    זרחין נלהב לקראת הראיון הזה כמו שביבי נלהב לפגוש את אבו־מאזן. "פייר הייתי מעדיף שלא יהיה ראיון", הוא אומר כשאני מתחיל להקליט אותנו. אבל אנשים השקיעו, שבוע הספר בפתח, אי־אפשר להתעלם מזה. "כשמדובר בסרט יש מאחורי מי להתחבא. שחקנים נמצאים בחזית, פוטוגניים יותר לרוב". גם לפרמיירה של 'העולם מצחיק' הגיע קצת בלי אוויר. "באתי חבוש שבוע וחצי אחרי ניתוח לא פשוט, אפילו היה שם איזה רופא שהשגיח עליי מרחוק, עד שהוא התקרב ונזף בי, הוא חשב שאני מתאמץ יותר מדי".

     

    מה זה היה?

     

    "הייתי נורא עסוק בעשייה של 'העולם מצחיק', סיימתי אותו עם גידול בבטן. זה התגלה בסוף תקופת העריכה, אבל לשמחתי זה היה רגע לפני שזה היה מאוחר מדי. התחילו כל מיני עניינים, הייתי צריך להיבדק הרבה לפני אבל דחיתי בגלל הסרט. ואז אני הולך, נבדק, מגלים מה שמגלים ותיק־תק הולכים להוציא את כל מה שאפשר להוציא וכמה שיותר מהר. אני בדברים האלה אלוף ההדחקות והקור רוח. הופך להיות האיש הכי מצחיק בעולם. לא חווה דאגה או חרדה. תוך שלושה שבועות היה ניתוח".

     

    זה היה קשור לעבודה המאומצת על הסרט?

     

    "הרגשתי את הקשר. האם באמת יש קשר? לך תדע. אתה לא יודע מאיפה הדברים האלה פורצים. זה מן מכות שיש בהן יותר מן הקלישאה. זה מכניס פרופורציות. לא הפסקתי לעשן. לא הפסקתי לזלול כמו חזיר בר, זו אהבה מרכזית בחיי, האוכל והעישון".

     

    מה כן הפסקת?

     

    "הייתי משוכנע שזה הסרט האחרון שלי. הספר גרם לי להבין שיש עוד אופציות חוץ מעשיית סרטים, וקצת הבטחתי לעצמי שאני לא נכנס יותר לכזה דבר. לעשיית קולנוע יש תקרת זכוכית, ויש שלב שהיא מתחילה לשבור את העורף. וככה הרגשתי. אבל לא קיימתי את ההבטחה".

     

    והיו גם תסריטים שזנחת לתמיד.

     

    "המון. את הרוב אני לא זוכר בכלל. לא מזמן מצאתי במחשב קובץ מלפני שנים בשם 'תאכל אותי' שהגיבור שלו הוא שף שהולך לתחרות נורא גדולה בין שני שפים מובילים, והיא הולכת להיות בשידור חי בטלוויזיה. יומיים לפני התחרות הוא מאבד את תחושת הטעם והריח. ואף אחד לא השתמש במילה ריאליטי אז. הלכתי לאהרוני להתייעץ איתו, הוא קרא את התקציר והוא אמר לי, 'שמי, תרד מזה מיד. מה זה תחרות בישול בטלוויזיה? תגיד אתה גנוב?"

     

     

    * * *

     

    לפני שלוש שנים, במסגרת כתבה על ייצוג מזרחי בטלוויזיה, הרמתי לזרחין טלפון שכמעט עלה לי בחיי. בתמימות התחלתי לומר, "הצלחת להביא לקולנוע פריפריה..." ושמעתי אותו מגיע לרתיחה מאפס למאה. "איזה פריפריה?!" שאג, "המקום שבו הסרטים שלי מתרחשים הוא מרכז הסרט. מבחינתך הוא פריפריה, אני לא הבאתי פריפריה". מהשיחה הזו הבנתי שני דברים: א. הוא צודק. ב. אני יודע איך אפשר לעצבן אותו.

     

    זרחין נולד וגדל בטבריה. את 'אביבה אהובתי' ו'העולם מצחיק' צילם שם, הרומן הראשון מתרחש בשיכון בעיר. הספר החדש שלו לא קורה בשום מקום גיאוגרפי או עדתי שאפשר להניח עליו אצבע, ונראה שזרחין מאושר מכך כאילו נפטר מעול כבד. כיום הוא גר בדירה נעימה במרכז תל־אביב עם אשתו עינת גלזר־זרחין, עורכת־העל של הקולנוע הישראלי. לזוג שלושה ילדים. "אני לא רוצה להגיד שליחות, אבל יש איזה מן תחושה שחשוב שסיפורים יקרו גם שם, במקומות שמוגדרים כשוליים. זו מילה נוראית, מה זה 'שוליים'? בדף בכיתה ב' יש את השרטוט של השוליים משני הצדדים - 'פה לא כותבים'. כלומר, יש מקומות שלא מספרים בהם סיפורים, רק באים 'לעשות על'".

     

    בהרבה כתבות וביקורות מדביקים לך את טבריה לאישיות, יחד עם "אותנטיות" וכמובן שגם "מזרחיות".

     

    "זה לא אליי, זה ליצירות שלי. קשה לי עם זה לא בגלל התיוגים, אלא בגלל העצלות שבזה. ניקח את היצירה, נשים אותה במגירה הכי זמינה ונשפוט את היוצר לפיה. זה לא מאפשר לראות את הדבר עצמו. חלק מ'המילים הטובות' צולם בצרפת, ואנשים אמרו לי, 'וואו, עשית סרט בחו"ל, עשית את זה'. נשבע לך, הלוואי ולא היה צרפת בתסריט. למה צריך? אני ממש מעדיף לעשות סרטים בטבריה. לא מדבר אליי, המושגים האלה".

     

    זרחין מתעב את המסגרות שקובעות את ההבדל התרבותי בין גבוה לנמוך ובהתאם את המיקומים של פריפריה ומרכז. אבל דווקא לפה שלו נכנסת מי שהכריזה מלחמה על המסגרות המוכרות - שרת התרבות מירי רגב. אני מזכיר את הופעתה בפסטיבל קאן, כולל השמלה המדוברת, וזרחין מחזיר אותנו לשנה שעברה, עם שמלה אחרת, מינוס ירושלים. "גם אז התעסקו אך ורק בשמלה שלה, שם זה היה בטון אוהד וגם היא התהדרה, ולא ממש שמו לב שהיא אמרה, 'תראו, אני פה. וואו. מקריית־גת לפסטיבל קאן!' האמירה הזאת הכאיבה לי עד עמקי נשמתי, נעלבתי ממנה".

     

    למה?

     

    "כאילו, מבירא עמיקתא לאיגרא רמא? זה האיגרא רמא, פסטיבל קאן? וקריית־גת, טבריה, זה הבירה עמיקתא? להגיד, 'תראו איך טיפסתי מקריית־גת ועד פסטיבל קאן' זו התייחסות כאילו זה דבר נמוך - אז מה את באה ומתלוננת על אחרים שמתייחסים לזה ככה? ומה זה חלום שמתגשם? להגיע למדרגות של פסטיבל קאן? זה לא שחקן או במאית שאומרים, 'אני עם הסרט הקטן שעשיתי - תראו לאן הגעתי'. אצלה זה חלום שמתגשם בגלל הקריית־גת. חבל לי לשמוע אותה ככה. כבודו העצמי של המקום הזה, שמגלם בתוכו את כבודו העצמי של מקומות אחרים, כולל טבריה - זה נוגע בי, אני רגיש לזה, יש לי קשר רגשי לקריית־גת הרבה יותר מאשר לקאן".

     

    nevo21@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 28.05.17 , 17:14