"בעלה של אשתי" הוא השני מבין שלוש הצגות חדשות שהשיק התיאטרון הלאומי לפני חודשיים במסגרת פסטיבל קטן שנועד להתמקד בהצגות של שניים־שלושה שחקנים. המחזה, שכתב מירו גבראן הקרואטי, עוסק בסיטואציה בעלת פוטנציאל נפיץ: גבר המגלה שאשתו בגדה בו לאורך שנים, כשהיא נשואה בו־זמנית לגבר אחר הגר בעיר אחרת. הבעל הנבגד בוחר שלא להתעמת עם אשתו, אלא לפגוש את הגבר האחר, שאינו חושד בדבר.
העימות ביניהם עובר מספר שלבים עד שהם מגיעים להחלטה קצת מוזרה — לא לקלקל את האיזון המשפחתי העדין. רק כעבור שנתיים, במערכה השנייה, הסידור מתקלקל סופית, ואז אנו פוגשים את האישה סוף־סוף, ומתברר שסוד כוחה טמון ביכולתה לסתום לגברים שלה את הפה ולהפוך אותם לסמרטוטים.
ניתן לראות במחזה הזה סוג של משל פוסט־פמיניסטי על העולם שאחרי עידן שחרור הנשים. אם עד היום היה מקובל בדרמה העולמית שגברים הם הבוגדניים ויש אינספור קומדיות המבוססות על הרעיון של גבר אחד המחזיק בשתי נשים, הרי שכאן הסיפור מתהפך. האישה היא השקרנית והתחמנית, והגברים מתחלקים ביניהם בתפקידי עקרת הבית (האחד הוא מומחה בניקיונות, והשני בשלן לתפארת). אך מעבר להיפוך תפקידים מגדריים, צריך שלדמויות תהיה נוכחות אנושית משכנעת, וכאן המחזה לא באמת עומד במבחן המציאות. הדמויות של גבראן שטוחות מדי, ומערכות היחסים ביניהן מתוארות בקווים גסים למדי. שלושת השחקנים - פיני קדרון, עמי סמולרצ'יק ושיפי אלוני - עושים כמיטב יכולתם להחיות את הסיטואציה המגוחכת ומספקים כמה רגעי הומור יפים, אך בסופו של דבר מה שמתחיל כסיטואציה מרנינה ומגרה הופך בהדרגה לקומדיה די שבלונית, ואפילו קצת טרחנית בסיום.
