"הפּוֹצים שהיינו, חשבנו שבאמת יהיה נהדר למות בבאב אל וואד"

במאי 1948 שכב יורם קניוק במנזר האיטלקי במוסררה שבירושלים, לאחר שנורה ברגלו בקרב לכיבוש הר־ציון ונפצע. המנזר, ששימש בית חולים בין שתי מלחמות העולם, תואר כעבור עשרות שנים בידי קניוק כ"מנזר איטלקי שהוסב לבית מטבחיים לחיילים". אך באותו הזמן — חצי שנה לקרבות מלחמת העצמאות, כשכוחות צה"ל עברו ממגננה למתקפה נגד צבאות ערב — קניוק היה רק בן 18, צעיר שנפצע תוך כדי לחימה.

חצי שנה לפני כן פרש מלימודיו ב"תיכון חדש", הצטרף לפלמ"ח והתאמן בקיסריה, בקורס שיותר ממחצית משתתפיו ייהרגו בירושלים ובדרך אליה, בסאריס ובקסטל ובנבי סמואל. גם קניוק נפצע שם והמשיך לקרב על מנזר סן סימון ושם נפצע שוב. 60 שנה מאוחר יותר, והוא סופר חשוב ומוערך, יעלה קניוק מזיכרונו את החששות והרגשות העזים שליוו אותו ברגעי הפציעה, כששכב עירום למחצה ליד אחות לבושה כנזירה, וכך יכתוב בספרו עטור השבחים "תש"ח":

"הייתי נער בן 17.5, ילד טוב תל־אביב באמצע מרחץ דמים. היינו בירושלים ובבאב אל וואד... הפּוֹצים שהיינו, חשבנו שבאמת יהיה נהדר למות בבאב אל וואד, ודמיינו איך הם יירו בנו קליעים חודרי שריון. יפי בלורית ותואר אמנם היינו, אבל חכמים, לא. חכמים אינם הולכים למות מתוך בחירה והם בני 17 או 18 או אפילו 20".

עקב מחסור בפניצילין הודיעו לקניוק כי יכרתו את רגלו, אך הוא סירב וסבל — ולבסוף ניצל.

המכתב שנחשף פה לראשונה נכתב בידי קניוק יום לאחר שהועבר מהמנזר האיטלקי לבית הבראה בבית הכרם שבירושלים. קניוק כתב את הדברים להוריו שגרו בתל־אביב ובמובן מסוים, אפשר לחוש ממנו את הניתוק ששרר בין ירושלים לתל־אביב. הוא לא מפרט את כל אשר עבר עליו במלחמה כדי לא להדאיג את הוריו, את השתלשלות האירועים והפציעה הוא משאיר לספרים שיכתוב 60 שנה לאחר מכן. אבל את סבלם של תושבי ירושלים קניוק מתאר כבר אז במילים שקשה להישאר אדיש להן. "כשאבוא אספר לכם על פרשת ירושלים דברים שאתם כלל לא יכולים להעלות בדמיונכם", כותב קניוק להוריו, "איך אוחזים אנשים אלה את עצמם באין אוכל, אין מים, אין חשמל, אין נפט או בגדים, אין נייר, אין שום דבר פרט לפגזים שמוטלים יום ולילה לכל חלקי העיר ואתה אין לך אלא להיחבא במקלט וגם זה אינו תענוג גדול כי צריך לעמוד בתור לכוס מים ומשרואים הנבלים תור מיד מועפים הפגזים לשם — פחד..."

במובן הזה, המכתב של קניוק הוא מעין הצצה מסקרנת לאירועים המכוננים שהיוו את הרקע לסיפוריו, גם אם הוא עצמו לא היה בטוח לגמרי שזכרונו מאותן שנים לא בוגד בו.

"אבא שלי דיבר על תש"ח לעיתים קרובות והיה עסוק בזה שהוא לא זוכר מספיק מהמלחמה", אומרת נעמי, בתו של קניוק. "שנתיים אחרי המלחמה, כשהיה בניו־יורק, הוא הלך לטיפול בזיכרון שלו כדי להעלות את מה שעבר עליו. ייתכן שכל הכתיבה שלו התחילה מאותו טיפול. הוא היה בפוסט טראומה, ואני חושבת שהציעו לו בטיפול לכתוב את מה שעבר עליו".

איך זה מרגיש לקרוא את המכתב של אביך בן ה־18?

"המכתב היכה אותי. המוחשיות הזו של נער בן 18 ומה שהוא חווה בגיל כל כך צעיר. זה מאיר לי את העובדה הנוראית הזאת, שצעירים צריכים לראות כיצד החברים שלהם מתו לידם. אין ספק שמלחמת העצמאות הייתה קיצונית. אתה שומע את המספרים של המתים. אבל למרות כל זאת, כבר אז הוא הרגיש את הכאב של הצד השני. אני רואה במכתב, בין הדברים שלו, שהוא מעלה תחושה של טרגדיה משותפת. יש במכתב משהו מאוד לא נקמני".

כמעט ארבע שנים עברו מפטירתו. איך מתמודדים עם לכתו?

"אי־אפשר באמת להתמודד עם זה. בשביל אמא שלי הוא היה נוכח כל הזמן. בגלל שהוא עצם עיניים ומת — היה משהו מפתיע באיך שהוא מת. הוא נשאר שלם בתוכנו. הוא מאוד חסר לאמא שלי. היא עוד לא התחילה להתאושש מזה. השנים לא עושות את זה יותר קל, להפך".