הדרך לרמלה הרגישה קצרה מאי פעם, והרגל שלה הכבידה על דוושת הברקס כאילו ניסתה גם היא לדחות את הקץ שאליו ייחלה משך ארבע שנים. רחלי (26) ידעה שהרגע הזה בוא יבוא, למעשה כילתה את ימיה בהמתנה לו, אבל כעת – משהגיעה השעה להתייצב מול הרב אליעזר ברלנד, לבטא במילים את המעשים שביצע בגופה, לשבור את הסמכות הרוחנית שבצילה חיה מאז נולדה — היא חשה את הפחד. מרחוק הבחינה בקבוצה גדולה של חסידי הרב, את חלקם הכירה היטב. הם עמדו ברחבה ליד שער הכניסה לכלא איילון וקראו לשחרורו הקרוב של האיש, שהוסגר ימים אחדים קודם לכן על ידי שלטונות דרום אפריקה.
"נסעתי לשם לבד, וחוץ מלחברה אחת בעבודה לא סיפרתי לאף אחד על העימות", היא אומרת. "מכל מה שעברתי, הדברים שהוא עשה לי, ההגשה של התלונה נגדו, ההתרחקות מהבית ומהקהילה, העימות איתו זה הדבר שהכי הפחיד אותי. אנשים בחיים לא יבינו מה המשמעות של להיות אישה מתוך הקהילה שמאשימה את הרב, שהוא כמו אלוהים בשבילם, ויוצאת נגדו. אני מבינה שהרגע הזה עומד להגיע, ואני מרגישה שאני עומדת להתמוטט".
מהרגע שהחנתה את הרכב בחניון ליד משרדי להב 443 ברמלה, אז הופיע טנדר משטרתי ואסף אותה, היא עבדה על אוטומט. "הנהג ביקש ממני להתכופף כדי שהמפגינים לא יראו אותי. למרות שהורדתי את הראש, לא התאפקתי והצצתי החוצה לראות מי נמצא שם. הרגשתי כמו בסרט, התבוננתי על עצמי שם מתחבאת מפניהם במקום שהם יתחבאו מפני, רציתי שהם יתביישו, שהם יפחדו. חשבתי על הרגעים האלה שנכפו עלי, גם עכשיו באוטו, גם בחדר ההוא בביתר עילית לבד עם הרב, וגם בעימות הזה שאני הולכת לעבור עכשיו. מהתחלה ועד הסוף נכפה עלי להיות בתוך סערה שאני לא רוצה להיות בתוכה, נכפה על לצאת נגד הקהילה והרב שלי, להיות זאת שנשארה מחוץ למחנה וכולם שונאים אותה".
הלוך וחזור היא צעדה במסדרון, עדיין מטילה ספק ביכולתה להתמודד מול ברלנד. חלק מהזמן החזיקה לה ת' – החוקרת המשטרתית, את היד, בניסיון לנסוך בה כוח. "רציתי לצאת רגע החוצה למרפסת, אבל הם אמרו לי שמסוכן כי הם עלולים לראות אותי. שם הבנתי סופית שזה הולך להיות לא רק עימות מול הרב, אלא עימות חזיתי מול כל הקהילה".
יומיים קודם לכן פורסם על האבטחה שנזקק לה הפרקליט המלווה בתיק ברלנד, ורחלי ידעה שלא רק היא מקבלת נאצות ומסרים מאיימים, גם כמה מאנשי החוק שמטפלים במקרה. "אני לא צריכה את כתב האישום כדי לדעת שיש שם אנשים אלימים, אני מכירה אותם. אבל עם כל הפחד, רציתי לעבור את זה. רציתי שהוא ישמע ממני איך נהרסו לי החיים. חיכיתי להיכנס פנימה".
רגע לפני שנפתחה הדלת, היא שאלה אם אפשר לסדר שיהיו רק נשים בחדר, ות' הרגיעה אותה שגם התיעוד ייעשה על ידי קצרנית. כשצעדה פנימה והתיישבה על הכיסא הפנוי לא הביטה לעברו. לא הייתה מסוגלת.
חוקרת: "את רואה את האיש שנמצא בחדר? מי האיש הזה?"
רחלי: "הרב של הקהילה שלנו, של ההורים שלי לשעבר. קהילת שובו בנים".
חוקרת: "כמה זמן את מכירה אותו?"
רחלי: "25 שנים".
(מתוך דו"ח העימות בין רחלי לאליעזר ברלנד, 24.7.2016)
"תמיד מישהו רואה אותך"
אליעזר ברלנד (79), מנהיגו של אחד הפלגים המרכזיים בחסידות ברסלב ומי שהקים ועמד בראש קהילת "שובו בנים", הוסגר לישראל על ידי דרום אפריקה ביולי 2016. הוא נמלט מישראל בפברואר 2013, ימים ספורים לאחר שרחלי הגישה נגדו תלונה במשטרה על הטרדה מינית, מעשה מגונה וניצול מרות, ויצא למסע נדודים בין ארה"ב, מרוקו, זימבבואה, הולנד ודרום אפריקה. הוא גורש וברח, התחמק מהסגרה ומשך אחריו מאמינים גם למדינות הרחוקות ביותר, כשהוא מותיר מאחוריו קהילה מפורקת וארבע נשים נוספות שהגיעו למשטרה וסיפרו כיצד נגע בהן כאשר באו אליו לבקש ברכה וסיוע.
רחוב החומה השלישית בשכונת מוסררה בירושלים, צר ועתיר בלוקים צפופים היה ועודנו המרכז השכונתי של אנשי הקהילה. מרכז נוסף נמצא בעיר החרדית ביתר עילית. זהו אחד האזורים העניים ביותר בירושלים. כאן גרים אנשים שהרב לא מתיר להם לעבוד או ללמוד, כאן חיות נשים שאסור להן ללמוד נהיגה או לשוחח עם גבר זר. חדרי המדרגות עמוסים בעגלות תינוקות, והדירות קטנות ומסוגפות. "תמיד יש מישהו שרואה אותך, שיודע עם מי דיברת ומה עשית. אין רגע אחד של פרטיות, אין פינה מבודדת בכל השכונה", נזכרת רחלי. "אני זוכרת את עצמי מחפשת מקום להיות בו רגע בשקט עם עצמי, להבין מה עובר עלי. אין כזה".
לפני כ־15 שנים הופיעו החריקות הראשונות כאשר פורסם דבר הקרע בין הרב לבנו ונכדו, שבעקבותיו הודחו השניים מהקהילה, אולם בשנים האחרונות התעצם זרם הידיעות על המתרחש שם. דיווחים על כך שהרב נכלא בידי חלק ממאמיניו, סרטונים והקלטות, עדויות וראיונות המתארים חצר חסידית תחת קרבות שליטה משפחתיים שנסבו סביב ממון ועבירות מין — הציפו את אתרי החדשות החרדיים והחילוניים וחיזקו את התחושה שמשהו רע מאוד קורה בקהילת החסידים.
זמן קצר לאחר הסגרתו לישראל גובש נגד ברלנד כתב אישום שכלל ארבע מתלוננות (על תקיפה מינית — מ"ב) ומתלונן אחד (על תקיפה וחבלה — מ"ב). כשבוע לפני פתיחת המשפט הגיעו הצדדים לעסקת טיעון שבמסגרתה הוצאו מכתב האישום שתי נשים.
בכתב האישום המתוקן מיום 20.11.16 נותרו שתיים: מתלוננת 2 — רחלי — ומתלוננת 4 (ובעלה) על פי הסדר הטיעון הודה ברלנד במעשיו, הורשע, חויב לשלם 25 אלף שקלים פיצוי לכל מתלוננת, ונגזר עליו מאסר של 18 חודשים.
בפברואר השנה הגישה רחלי, באמצעות עורכת הדין יונית נחום, תביעה אזרחית נגד הרב, ובה דרישת פיצויים בגין הנזקים הפיזיים והנפשיים שנגרמו לה. "לצערי הרב, קורבנות עבירות מין אינן מרבות לתבוע את הנזקים והסבל שגרם להן עבריין המין", אומרת עו"ד נחום. "הדברים נכונים שבעתיים, כאשר מדובר באדם בעל השפעה דתית ורוחנית, מנהיג קהילה. אין לי ספק שתביעת הנזיקין שהגשנו כהמשך להליך הפלילי תתקבל, ומרשתי תקבל פיצוי רואי והולם אשר אמנם לא ירפא את נשמתה, אך יאפשר לה לפתוח דף חדש בחייה ולהביט קדימה בגאווה".
בתחילת אפריל קיבלה ועדת השחרורים את בקשת ברלנד לקיצור עונשו. בעודו ממתין להחלטת הפרקליטות, האם תגיש ערעור נגד, התמוטט ברלנד בכלא ופונה לבית החולים, מאז הוא שוהה במלונית סמוכה.
"קיבלתי את הטלפון שלך"
תשכחו רגע כל מה שאתם חושבים שאתם יודעים על צעירות חרדיות, ותנסו לדמיין נערת פוסטר של חיים בריאים, מגניבים ודתיים. מתרגלת יוגה, אוכלת מזון צמחוני, עובדת כמדריכת שחייה בבריכות של דתיים בשעת נשים, ולובשת מכנסי אלאדין שמשאירים רושם של חצאית צנועה. תחשבו על מישהי שהשיער שלה צבוע בגווני שמש ויש לה נוכחות קסומה וכובשת, ולא "איזו מסכנה שמחפשת צומי ושירחמו עליה". לכו בכיוון של אחת שחזרה מפסטיבל ריינבו בהונגריה מאושרת מאי פעם, כי "אף אחד שם לא שפט אותי ולא ידע מי אני". מישהי שאומרת בלי פחד "אף אחד לא יהרוס לי את האמונה באלוהים, גם לא רבנים שעושים דברים איומים ומנצלים את הכוח שלהם".
מהעיניים הענקיות שזוהרות בירוק דבש לא ניבט ספק או חשש. רחלי של היום הלכה דרך ארוכה מאז התקשרה אליי לפני ארבע שנים ואמרה בקול שקט: "הי, אני רחלי. קיבלתי את הטלפון שלך מח'". את ח' הכירה במסגרת עבודתה באחד היישובים במרכז הארץ, והוא ביקש לדעת אם אהיה מוכנה להיות איתה בקשר ולעזור במידת הצורך.
נפגשנו בבית קפה בירושלים, שם סיפרה לי במשפטים מקוטעים על האירועים שהובילו לחדרו של הרב בדירתו בביתר עילית, על מה שעולל לה, על הפחד מאנשי הקהילה, השמועות, ההערות ברחוב, על מסע הלחצים וההכפשות נגדה. רק בפגישה השלישית הייתה מסוגלת לספר בדיוק מה קרה שם. דיברנו על האפשרויות שעומדות בפניה, על המחיר שתשלם אם תפנה למשטרה ותתלונן, על הנזק הנפשי שייגרם לה אם תמשיך להחריש. בביקור משותף אצל אביה שעזב את הקהילה, דיברנו בפתיחות על מה שקורה שם, ונראה היה שרחלי מתחילה לשקול ברצינות את האפשרות להתלונן נגד הרב.
"כשנפגשנו בפעם הראשונה הייתי מפורקת לגמרי", היא נזכרת. "זה היה משהו כמו חצי שנה אחרי האירוע. איבדתי אמון בעולם, לא רק שהבנתי שכל מה שחינכו אותי עליו, הקדושה של הרב האמונה המוחלטת בו, הכל שקר; קלטתי שאנשים בקהילה מאשימים אותי. הסתכלתי עליהם וראיתי בפעם הראשונה בחיים שלי אנשים שחיים כמו בכת, שמקדישים את החיים שלהם לאדם שאין להם מושג מיהו בכלל, עוברים על כל חוק הגיוני כדי להצדיק את עצמם. איך אני מתמודדת עם עצמי? איך אני עושה את זה לבד?"
ניסית לספר למישהו?
"בלי סוף, הייתי חייבת להבין אם מותר לו לגעת בי. הרגשתי נורא אבל אף אחד מסביבי לא היה בצד שלי. הלכתי לחברה טובה שנשואה לנכד של הרב, סיפרתי לה מה קרה שם ועל הדברים שהוא עשה ואמר לי. היא עשתה פרצוף ואמרה 'הוא תיקן אותך. מותר לו, הוא בדרגה גבוהה'. היא כעסה עליי שאני מדברת ככה על הרב ואמרה לי 'אסור לך להגיד עליו דברים כאלה'. אחרי כמה ימים היא שלחה את בעלה להביא לי צילום של דפי גמרא עם סיפורים על תנאים ואמוראים שהתירו לעצמם חלק מגדרי צניעות כי הם במעלה גבוהה. אני באה אליה לבקש תמיכה ועזרה והיא שולחת את בעלה לתת לי שיעור תורה".
הימים שבאו אחרי התקיפה בביתר עילית עברו על רחלי בחיפוש נואש אחרי אישור לתחושותיה הקשות. "לאט לאט אני קולטת שלא רק שלא עוזרים לי, אלא נלחמים נגדי. באותה תקופה השלמתי בגרויות, ניסיתי להמשיך את הלימודים והעבודות כרגיל אבל המצב שלי הלך והידרדר. כל דבר קטן שהכנסתי לפה, הקאתי, רוב היום בכיתי והייתי חסרת מנוחה. בשלב הזה, הדיבורים והשאלות שלי כבר הגיעו לאוזניים של הרבה אנשים. התחלתי לקבל הודעות נאצה ואיומים 'החיים שלך בסכנה', 'שלא תעזי להתלונן על הרב או לדבר עליו רע'. התחלתי להרגיש אסירה בתוך הבית שלי אחרי שיום אחד הגיעו שלושה גברים שעמדו מתחת למרפסת של אמא שלי וצעקו לה 'תשתיקי את הבת שלך שלא תעז להתלונן'. הרגשתי שאני משתגעת, אתם עוורים? אתם לא רואים איפה אתם חיים?"
אחרי שפגשה בשכונה את אחת ממקורבות הרב, מעין אחראית על משמרת הצניעות של הקהילה — "זאת שמעירה לנשים שלא מגיעות לבית הכנסת בזמן ובאופן כללי שולטת עליהן ונמצאת בצד שלא ממש סובל מעוני, כהגדרתה — הבינה סופית שלא תקבל תשובה אמיתית מאף אחד. "אני זוכרת שאמרתי לה 'איך את מסבירה את זה שלילדים כאן אין מה לאכול? איך את מסבירה את זה שאנשים חיים בעוני נורא ואף אחד לא עוזר להם ולא נותן להם שום פתרונות?' התחלתי לצעוק עליה 'אני רוצה לדעת מה קורה שם בבית הרב. למה אתם אומרים על הרבנית שהיא רעה? בגלל שהיא לא מרשה לו לפגוש נשים? אולי יש לה סיבה? אולי הרב הוא האיש הרע?' היא ניסתה לשכנע אותי שלא אלך להתלונן, אבל אני כבר החלטתי שאין לי כוח יותר".
לגמרי לבדה ניגשה רחלי לתחנת המשטרה במגרש הרוסים. "הגעתי לשם לחוצה וחרדה עם עיניים נפוחות מבכי, חיכיתי חצי שעה עד שמישהו ניגש אלי. בקושי הוצאתי מהפה את המילים, הסברתי שבאתי להתלונן נגד הרב ברלנד, ואז חיכיתי עוד חצי שעה. פחדתי שמישהו מהקהילה יראה אותי שם בתחנה כי זה ממש קרוב לשכונה שלנו, אבל הם ייבשו אותי קרוב לשלוש שעות, אפילו לא רשמו בשום מקום שבאתי. הלכתי משם בלי להגיש תלונה".
ימים ספורים לאחר הפגישה עם אביה ביקשה ממני להיפגש שוב. היא באה ברכבת לקניון עזריאלי, כירסמה בורקס, לקחה שלוק מההפוך־סויה ואמרה בחיוך: "הולכים על זה? אני רוצה להגיש נגדו תלונה. תעשי מה שאת צריכה, רק תזכרי שאני לא יכולה להתלונן בירושלים, תמיד יש מישהו שעלול לראות אותי ואז הלך עלי".
"אני רוצה את רחלי"
מתוך תלונתה של רחלי כפי שנרשמה במשרדי להב 443 בתאריך 11.2.13:
"באותו יום שישי הם עדכנו את ר' שהרבנית הלכה לכותל בגלל שזה היה ראש חודש, ולכן אפשר להכניס נשים לפגוש את הרב. זה טריק כזה שרק כשהרבנית לא בסביבה מאפשרים לנשים להיכנס לרב, כי הרבנית לא מסכימה בכלל שהרב יפגוש או ידבר עם נשים. כאשר הגענו לבית של הרב אמא שלי נכנסה ראשונה לחדר בצד ימין של הסלון, חיכיתי לבד בסלון, ר' הסתובב בבית הכל היה בלחץ שהרבנית לא תבוא פתאום ותתעצבן. אמא שלי פחדה שהרבנית תדע שהיא הייתה שם, כי אם הרבנית תדע היא יכולה להחרים את אמא שלי. חיכיתי בערך שבע דקות לאמא שלי והיא יצאה מהר. הופתעתי כי חשבתי שתהיה להם שיחה יותר ארוכה ואז אמא שלי אמרה: 'רק נכנסתי והוא אמר לי 'אני רוצה את רחלי, אני רוצה את רחלי'. שאלתי את אמא שלי אם היא לא דיברה עם הרב, היא אמרה שכן אבל הוא ישר ביקש לראות אותי.
"ואז הרב יצא לחדר לכיוון הסלון וקרא לי להיכנס. הוא קרא בשמי כי הוא מכיר אותי מילדות, יש לו חיבה גדולה למשפחה שלי. הרב הקדים את פני ונעמד בפתח החדר וידיו מושטות לקראתי וקרא לי לבוא. הוא אמר לי 'אני אבא שלך, אבא שלך', ואז הוא חיבק אותי ואמר לי שהוא יחבק אותי עד צאת שבת. ואז הוא אמר 'התפללתי עשרים שנה שתבואי אלי, אני כל כך מתגעגע אלייך' והוא חיבק אותי. ותוך כדי שהרב נצמד אלי בחוזקה גוף לגוף ושלח את ידו תוך כדי חיבוק לחזה שלי, לשד הימני, כאשר נגע ותפס את החזה למספר שניות ובמקביל נישק אותי בצוואר מספר נשיקות ונצמד עם הרגליים שלו לכיוון הרגליים שלי ולכיוון איבר המין שלי. הוא כל הזמן אמר שהוא התגעגע אלי והוא מתפלל שאני אגיע והוא כל יום מחכה שאני אבוא.
"הייתי בהלם כשקלטתי שזה מה שקורה ושהוא עושה משהו לא נכון. דחפתי אותו קצת והוא המשיך להיצמד אליי ואז הוא אמר לי להגיד 'תיקון הכללי' ואני בכלל ניסיתי לדבר אתו על המשפחה ועל המצוקה של המשפחה שלי, אבל הוא לא הקשיב. הוא היה כמו איזה חיה כזאת, כמו חיה רעבה. הוא לא עזב אותי, ניסה להתקרב אלי כל הזמן, ואני ניסיתי להתרחק וניסיתי לדבר איתו אבל לא הצלחתי. "כשהתחלתי להגיד את 'התיקון הכללי' הוא אמר אותו יחד איתי ותוך כדי נגע בי ונצמד אלי מאחורה וליטף אותי.... ואז אחרי שאמרתי את 'התיקון הכללי' הוא ביקש שאגיד 'הלל' לראש חודש, ואז הוא אמר לי 'תתפללי' ופתח לי את הסידור, הוא התחיל לשיר את ה'הלל' ואני הייתי לחוצה ללכת. הוא היה צמוד אלי. בשלב הזה מישהו דפק בדלת אז הוא ישר ניגש לדלת בבהלה ואז מישהו שאני לא ראיתי אמר לו 'יאללה זריז, הרבנית צריכה לבוא, תוציא אותה'.... אחרי שאותו בחור הלך הרב שוב סגר את הדלת ואמר לי שלא מעניין אותו מאף אחד ושעכשיו הוא איתי ושאני אבוא אליו כל יום ושהוא יביא לי כסף והוא אמר שאני אקנה רכב ואבוא אליו כל יום...
"אחרי שאמרתי את 'התיקון הכללי' ניסיתי להוציא את הרב מהטריפ שלו ולדבר איתו על המשפחה. הייתי מאוד מבוהלת ולא הבנתי ממש מה קורה. הרב לא דיבר איתי, רק אמר שכל המשפחה שלנו תבוא לגור אצלו והוא ייתן בית לכל האחרים. אני זוכרת שהרחתי ריח מסריח מהרב אני זוכרת שהוא התנשף, הוא היה ממש קרוב אלי, נישק אותי בכל הפנים, בצוואר, ורציתי כל הזמן ללכת ונתקעתי שם. הוא אמר לי שהוא לקח את כל העבירות שלי ואני נקייה. הגבתי בהתחלה בקיפאון והלם, ואחר כך כשזה התחיל להחמיר וקלטתי מה קורה, דחפתי אותו אבל הוא שוב נצמד אליי. לקח לי זמן לעכל מה קורה כי כל החיים שלי שטפו לי את השכל עליו שהוא בן אדם גדול וקדוש אז לא ידעתי איך להגיב לזה. מצד אחד הבנתי שקורה משהו לא נורמלי ומצד שני לא הבנתי איך דבר כזה יכול לקרות. זה נגמר בזה שהרב רצה להראות לי עוד משהו בספר, אבל אני פניתי אל הדלת, הוא ניסה שוב להתקרב אלי ולנשק אותי. הייתי במבוכה ואמרתי לו שאני לא יכולה להישאר, אז הוא עזב אותי".
החשש הכריע
מאז שיצאה מהחדר ההוא, לא שבו חייה של רחלי למסלולם. היא נחתכה בבת אחת מחייה הקודמים, נזרקה למערבולת של התכחשות וניכור והורחקה מהקהילה שהיא עדיין אוהבת. "אני לא כועסת, רק מרחמת עליהם. הם אנשים מסכנים ששבויים באורח חיים שלא מאפשר להם לגדול ולצמוח. לפני חודש ביקרתי חברה מהקהילה אחרי לידה. הם עניים, בקושי יש להם מה לאכול. היא סיפרה לי שלקחה הלוואות מההורים שלה כדי לשלם 5000 שקל פדיון לרב. אמרתי לה 'מה פדיון? הרב בכלא!' אז היא אמרה שהרב זקוק למשקפיים, והם חייבים לדאוג לו. את מבינה? הוא ממשיך לעשוק את המאמינים שלו כאילו שום דבר לא השתנה".
שבועות ארוכים התלבטה אם לחשוף את פניה, אם להניח לקוראים שאינם מכיר אותה לחקוק לנצח את דמותה ולקבע אותה כ"זאתי שהרב נגע בה", או להסתיר אותן ולהיות "'זאת שמתביישת ומסתתרת". בסוף הכריע אותה החשש מאנשי הקהילה, הדאגה לאמא ולאחים הצעירים שעדיין מתגוררים שם, וגם הסיכוי הקטן שיום אחד תוכל לשוב לשם ולחיות בהרמוניה כמו פעם, כשהייתה ילדה קטנה.
בינתיים, רוב החפצים שלה ממלאים את הרכב. מזה ארבע שנים שאינה עובדת, לא מסוגלת להישאר במקום אחד. אחיה הפזורים ברחבי הארץ וחברותיה הטובות מהלימודים, פותחים את דלתם בכל פעם שהיא מתייצבת לביקור, התרגלו להיפרד אחרי יום־יומיים ולהתבונן ברכבה המתרחק אל היעד הבא.
"אני חסרת מנוחה, עדיין מחפשת את הדרך שלי להיות מאושרת, את הדרך לעבוד יחד את הקדוש ברוך הוא בשמחה ואהבה. אני בטוחה שיש דרך כזאת שלא מנצלת את החולשות של האנשים, ולא משפילה אותם, ולא מחלישה אותם. לא ויתרתי על הרעיון של דמות מופת חכמה שאנשי הקהילה באים להתייעץ בה. אני מאמינה שאפשר למצוא את עצמך בתוך קהילה תומכת ומחבקת".
