קשה לחשוב על מקום המנוגד יותר באופיו לדיקטטורה טוטליטרית הנשענת על אידיאולוגיה קומוניסטית, מאשר "לה פבריקה" (בית החרושת) הנמצא בלב הוואנה. מבנה שהיה פעם תחנת כוח לייצור חשמל ועמד שנים כשהוא מטונף ונטוש – הפך לאחרונה לזירה עירונית מרכזית לפעילויות אמנות ויזמות. תור ארוך של צעירים, חלקם מקומיים וחלקם תיירים, נשרך בכניסה אליו בכל אחד מערבי סוף השבוע.
הגענו לשם במכונית צ'איקה ענקית משוריינת. פעם, בימים שפידל קסטרו חשש לחייו (הוא ספר כ־600 ניסיונות של הסי־איי־איי לחסלו), בנו עבורו במוסקבה את המכוניות האלה כדי להגן עליו. היום אפשר לשכור אותן ולשייט בהן בחדווה ברחבי הבירה.
"לה פבריקה" הוא כוורת תוססת ומדהימה של עשרות אמנים המציגים את פירות עבודתם, מכל סוגי האמנות האפשריים, לצד דוכני אוכל ומסעדות ואולם הופעות גדול, שבו מושמעת מוזיקת האוס וטרנס. המקום מלא עד אפס מקום בצעירים שרוקדים באווירה ליברלית וייצרית, יזמים צעירים יכולים להרוויח כסף טוב (במונחים מקומיים), וכל אחד יכול לעשות בעצם מה שהוא רוצה. כלומר – בדיוק הפוך מכל מה שהמשטר הישן מייצג.
רק לפני כשנה, מישל אובמה רצתה לפתוח כאן את הביקור הנשיאותי שלה בקובה. אבל השלטונות לא רצו, "משיקולי ביטחון", לערבב אותה עם קהל האלפים של הערב. לכן סידרו לה מיצג של מקהלה מקומית בשעות היום. אובמה הסתובבה בין התערוכות וביקרה גם בזו שהציגה את הצילומים הענקיים של אנריקה רוטנברג, ישראלי שהיה בין יוזמי הקמת המקום הייחודי ומחלק את חייו בשלושת העשורים האחרונים בין הוואנה ותל־אביב.
הדיווח על הביקור של מישל אובמה ב"לה פבריקה" הגדיל את נחיל האדם הממתין כל ערב בכניסה — ממאות לאלפים. וזהו אולי משל לעניין כולו. כיום, הביקור של הנשיא אובמה בקובה נתפס כאחד הרגעים החשובים ביותר בהיסטוריה של המדינה ואולי גם של מרכז אמריקה כולה. הוא שינה את קובה מהקצה אל הקצה בקצב מואץ. כמשקל נגד, המשטר עדיין עושה ניסיונות לאחוז במה שנותר מהקומוניזם. וזו לא ההתנגדות היחידה לרפורמה; הנשיא טראמפ כבר הודיע מצידו שיבחן מחדש את ביטול ההקלות של אובמה. מחד גיסא, סנטורים ממוצא קובני, בראשות מרקו רוביו, לוחצים על טראמפ לאכוף שוב את הסנקציות, עד שקובה תהפוך לדמוקרטיה. ומאידך גיסא, בתחילת החודש קבוצה של מחוקקים משתי המפלגות הצביעה בעד הסרה מוחלטת של כל האיסורים על המדינה.
1. לא עומדת בעומס
זהו הביקור השלישי שלי בקובה. קצת ביזנס וקצת פלז'ר. ניסיתי בעבר להגיע כמה פעמים לראיון עם פידל קסטרו או עם ראול, אבל תמיד נעצרתי אצל סגן שר כזה או אחר. הכי טוב שקיבלתי היה שיחה לא לייחוס. כן, הם מאוד מעריכים את ישראל, אבל עדיין לא בשלה השעה להראות את ההערכה הזו בפומבי.
הייתי כאן לפני ארבע שנים, שוב לפני שנתיים וכעת, במלאות כשנה לביקור ההיסטורי של אובמה. השינויים ניכרים בכל מקום. מהמקומיים ומהזרים שחיים אפשר לשמוע בעיקר תלונות על ריקבון הממשלה ועל כך שאינה עושה מספיק לנצל את ההזדמנות שנפלה בחלקה עם סיום החרם האמריקאי. מאידך אורח לרגע מבין פחות את הניואנסים, אבל יכול להבחין בשינויים הטקטוניים שעוברים על קובה. אין כמעט תחום, אין זווית מבט, לפחות מבחינתו של התייר, שלא נראים בהם שינויים גדולים.
הדברים בולטים מיד עם ההגעה למדינה. בפעם הקודמת, בגלל החרם האמריקאי, כדי להגיע מארצות־הברית הייתי צריך לקחת שורה של טיסות, מנמל לנמל, מאי לאי במרכז אמריקה, בחברות תעופה עם שמות ומטוסים מוזרים. הדרך חזרה לניו־יורק, גם בגלל איחורים ושורת תקלות, כללה ארבע טיסות ונמשכה 24 שעות. בכניסה למדינה ב־2015 עצרו אותי לחקירה ארוכה, רק מפני ששכחתי שבביקור הקודם השתמשתי בדרכון הישראלי ואילו הפעם נכנסתי בזה האירופי. כשסיימתי את החקירה וחשבתי שקרובה הדרך למונית ולמלון, עברתי את ביקורת הדרכונים ורכנתי לאסוף את המזוודה. יד גדולה לפתה את ידי, ועוד גבר בלבוש אזרחי ביקש ממני לבוא איתו לכמה שאלות. שוב עברתי את אותה חקירה, שהפעם נערכה בידי אנשים אחרים.
הפעם הגענו לטרמינל חדש וממוחשב, בכניסה חלקה ומהירה שלא הייתה מביישת אף נמל תעופה בעולם. "הכל השתנה מאז שאובמה היה כאן", אמר לנו נהג המונית בדרך למלון. ואכן, הוואנה מפוצצת בתיירים, עולה על גדותיה ואינה מסוגלת, רחוקה מזה למעשה, לספק את צורכיהם. המסעדות והמוניות מלאות ומוניות התלת־אופן (קוקו־טקסי) מעמיסות גם חמישה אנשים, במקום שהיה אמור להספיק לשניים. במועדונים הגדולים לא מעשנים יותר בפנים, ההופעות של המוזיקה המקומית סולד־אאוט שבועות מראש. אפילו הזונות, שבלטו מאוד בביקורים הקודמים והתרפקו בלי בושה על התיירים המערביים, נעלמו.
אוניות תיירים ענקיות, שיוצאות ממיאמי או מנמלים אמריקאיים אחרים, פורקות מדי יום אלפי אמריקאים אל רחובות הוואנה. בדרך כלל מסמנים אותם במדבקות שהם חייבים לשאת על דש הבגד. כתוב בהן מאיזו ספינה ירדו ולאן עליהם לחזור בערב. בשעות הבילוי שלהם בהאוונה הם מציפים את הרחובות, נוהרים אל השווקים, מסתערים על סמטאות העיר העתיקה, צובאים על הנשים מדושנות הבשר עם הסיגרים הענקיים שמצטלמות תמורת כמה פזוס, מחפשים את האווירה האותנטית של המשטר הקומוניסטי.
"הם עושים לכם רקונקיסטה" (הכיבוש מחדש של חצי האי האיברי בידי הנוצרים בימי הביניים), התגריתי בכוונה באלחנדרו מררו, המדריך שלנו בסיור בהוואנה. מררו, המחזיק בשורה של תארים בהיסטוריה ובדיפלומטיה מאוניברסיטאות בהוואנה ובמוסקבה, מחייך בתחילה על ההשוואה, אבל אחר כך מזעיף את פניו. "לא כל כך מהר, אדוני. לא כל כך מהר", הוא עונה. "אנחנו מדינה גאה עם אזרחים פטריוטים. לא כל כך מהר ניתן לאמריקאים להשתלט עלינו". על מררו קיבלנו המלצה מידידה בריטית שפגשה אותו בסיור זמן קצר לפני כן. קבענו איתו פגישה במייל, שעצם העובדה שיש לו גישה רציפה אליו היא בבחינת חידוש משמעותי עבור תושבי הוואנה.
הסיור והשיחות עם מררו, שנעשו באופן פרטי, הותירו את אותו רושם: שמחה גדולה על הסרת האמברגו האמריקאי, אבל הקובנים עדיין רואים בפידל קסטרו דמות אב שמאחדת את כולם.
"זה כמו ילד שסופג עונשים מאבא שלו", מאבחן רוטנברג, "אבל זה לא משנה את אהבתו לאביו, ובמקרה של הקובנים, את הערצתם לאבא פידל".
2. קשר רגשי עמוק
הקשר הרגשי העמוק בין העם הקובני לקסטרו לא פסק גם אחרי מותו בנובמבר 2016. הוא השפיע גם על יכולתו של האח ראול להמשיך לשלוט במדינה, מהרגע שירש את פידל ב־2008. בכל מקום בקובה אנשים חוזרים על המשפט המכונן של המשטר, שגם כתוב על קירות בנייני הציבור: "באס ביין, פידל" – "אתה ממש בסדר, פידל", שאותו אמר לקסטרו אחד מגיבורי המהפכה, קאמילו שמו, כשקסטרו נשא לפני קהל ההמונים ב־1959 את נאומו הראשון כשליט המדינה.
במוזיאון המהפכה, בבניין מרהיב ששופץ לאחרונה במיליונים רבים – זה ששימש המטה של הרודן המושחת בטיסטה, שסולק בידי פידל – מסביר לנו מררו מדוע האמריקאים הם שאשמים בכל. פידל, הוא אומר, לא היה מעולם קומוניסט או אנטי־אמריקאי. האמריקאים איבחנו אותו בטעות כיתד של הביון הסובייטי במרכז אמריקה, השפילו אותו בעת ביקורו אצלם, ואחר כך ניסו לרצוח אותו אינספור פעמים ולהפיל את שלטונו במה שנודע כפרשת מפרץ החזירים.
האמברגו האמריקאי הוטל על קובה בשלבים מ־1960 וכלל חרם על יצוא ויבוא כמעט של כל הסחורות. הוא יצר מדינה מוחרמת ומבודדת, התלויה בייצור עצמי או באספקת סחורות ממדינות אחרות – שגם הן סבלו מאמברגו אמריקאי כלשהו, כמו ברית־המועצות או ונצואלה. התחום הבולט ביותר לעין התייר היה כמובן כלי הרכב. בכבישי הוואנה נוסעות בעיקר מכוניות אמריקאיות ישנות מאוד, שהקרביים שלהן הוחלפו כמה פעמים, או מכוניות רוסיות – לאדה או מוסקביץ', שסובלות מתחזוקה לקויה ביותר וממחסור נורא בחלקי חילוף. את המנוע של המוניות הרוסיות הישנות אין ברירה אלא להדליק פעמים רבות בדחיפה, אחרי שהוא שובק חיים באמצע הכביש.
כל עוד ברית־המועצות הייתה קיימת, היה שווה לה להוציא מאות מיליונים, לשלוח מומחים ולקלוט סטודנטים קובנים, רק כדי להמשיך להחזיק את בסיס השפעה קדמי מעולה, השוכן רק 370 קילומטרים ממיאמי. הקשר בין המשטר הקובני ומוסקבה, הצבת הטילים הגרעיניים ב־1962, לצד שלטון הרודנות של קסטרו, שלא בחל באמצעי דיכוי קשים – החמירו את החרם האמריקאי ואת הצעדים שנקטה ארצות־הברית נגד האי. למעשה, המדינה כולה התנהלה תחת השפעה רוסית עמוקה (עד היום אפשר לשמוע רוסית ברחובות, יש משכילים רבים שלמדו במוסקבה והטלוויזיה הרוסית נקלטת בכל מקום). אבל ב־1991 ברית־המועצות קרסה והותירה את קסטרו בלי משענת.
3. הפרדס של פידל
ב־1992, אחרי שרפי איתן סיים את עבודתו בכימיקלים לישראל, הוא קיבל הצעה לארגן את שירותי האבטחה של נשיא קולומביה, שהיו לו באותה תקופה בעיות קשות עם קרטלי הסמים.
בביקור בבוגוטה, לגמרי במקרה, פגש איתן את שר החקלאות של קובה. זה סיפר לו שב־1961 תיכננו והקימו המומחים החקלאיים של קיבוץ גן־שמואל בקובה עבור פידל קסטרו את הפרדס הגדול בעולם – 400 אלף דונם עצי תפוזים. אבל, הוא הוסיף בצער, מאז קריסת האימפריה הסובייטית הקובנים לא מצליחים להפעיל את הפרדס. הוא שאל את איתן אם יש לו רעיון. איתן סבר, כמו שאר שירותי המודיעין בעולם, כי נפילת הקומוניזם בקובה קרובה מאוד, כמו שקרה בכל שאר הגוש המזרחי, וחשב שצריך להתחיל לעשות שם עסקים. הוא טס להוואנה וגילה את קסטרו נלהב לשקם את הפרדס.
איתן, שיזם במקביל כמה פרויקטים של נדל"ן בהוואנה, הזעיק אליו את אנריקה רוטנברג. רוטנברג (69) נולד בארגנטינה ובגיל 13 עלה לישראל ונקלט בפנימייה באלוני־יצחק. לאורך כל חייו הוא נע במסלול מוזר וחריג בין אמנות ועסקים. הוא קולנוען שזכה בשני אוסקרים ישראליים והיה המפיק של חלק גדול מסרטיו של עמוס גוטמן; כתב וביים את הסרט "נקמתו של איציק פינקלשטיין" בכיכובו של משה איבגי, שהיה הצלחה קופתית גדולה מאוד בישראל וגרף שבעה פרסי אופיר ב־1993. במקביל היה שותף בפרויקטים של משפחת הקבלנים חבס.
"מעולם לא הרגשתי פה שמץ של אנטישמיות", אומר רוטנברג. "לפידל קסטרו הייתה הערכה אדירה למדינת ישראל". רפי איתן הגיע לקובה אחרי שכבר ביקרו בה שליחים של מערכת הביטחון. מייק הררי, איש המוסד, ערך בה ביקור רשמי חשאי וייסד ערוץ קשר מול פידל קסטרו, שעזר לישראל לחפש את יוזף מנגלה.
"רפי הגיע לקובה, נסע לפרדס וגילה חורבן. אפילו קרטונים לאריזת התפוזים לא היו להם. הוא התקשר ושאל אותי אם אני רוצה לבוא לשם ולרכז את הפרויקט", מספר רוטנברג. בפרדס העצום עבדו באותו זמן 35 אלף איש. איתן ורוטנברג התלבשו עליו בחריצות ישראלית אופיינית. הם הביאו ציוד השקיה, קטיף ואריזה מישראל, צימצמו את מספר העובדים ל־7,000 והחלו לייצר ולייצא רכז תפוזים בכמויות אדירות. כל היקף היצוא של קובה עמד באותה תקופה על 140 מיליון דולר – רק מסיגרים. רוטנברג מספר שהפרדס, שקודם לא ייצא דבר, הוסיף מהרגע שהישראלים החלו לנהל אותו עוד 70 מיליון – סכום עתק עבור קובה. רפי איתן משתמש בהשאלה בשמו של ספר הריגול המעולה של גרהם גרין, שהפך לסרט מעולה לא פחות של קרול ריד: "אנריקה עשה עבודה מצוינת. לכל דבר ועניין – הוא היה 'האיש שלנו בהוואנה'".
את רוטנברג פגשתי בביתו המקסים, הנמצא על שפת האוקיינוס באחת השכונות המודרניות של הוואנה, ושוב, לפני שבועיים, בתל־אביב. עם השנים הפך מקורב לחוג השלטון של פידל קסטרו, משפחתו והפמליה הקרובה אליו. השמועות, שאותן הוא מכחיש בצניעות ובתוקף, סיפרו שהוא אף היה מיודד מאוד עם בתו של צ'ה גווארה, ששימשה שרת הרווחה בממשלת קובה.
רוטנברג ואיתן נפגשו תדיר עם קסטרו וניסו להביא בפניו תוכניות נוספות ליוזמות כלכליות גדולות במדינה. בשיחות ההכנה ביניהם הקפיד איתן על משמעת, כמו בימיו במוסד. את פידל היה אסור לכנות בשמו, גם בשיחות בעברית, מחשש להאזנות. "בתחילה קראנו לו 'בעל הבית'. אחר כך רפי אמר שבטח כבר עלו על שם הקוד הזה ומאז כינינו אותו 'הקדוש ברוך הוא'", מספר רוטנברג.
ואכן – הם הצליחו לשכנע את היושב במרומים, בהשקעה משותפת של משפחת חבס, איתן וקרן אנגלית גדולה, להקים את קומפלקס המשרדים הראשון והגדול בהוואנה. היו אלה ימים טובים בקובה, בין 1992 ל־1998. קסטרו נותר בלי התמיכה של ברית־המועצות ולא הייתה לו ברירה אלא לפתוח את המדינה לזרים ולכסף אמריקאי. הדולר הפך למטבע חוקי ברחובות, קובה נפתחה לאפשרויות עבודה ורכש של זרים, והוואנה נראתה כאילו היא אוטוטו הופכת לשווייץ של מרכז אמריקה.
אבל אז עלה הוגו צ'אווס לשלטון בוונצואלה והציע לקסטרו נפט וקשרי מסחר עם העולם. קסטרו נענה לו, קובה חזרה לשלטון ריכוזי, והמאמצים של רוטנברג ואיתן לשכנע את קסטרו להיפתח – כשלו. חצי שנה נמשכה עבודת ההכנה להקמת אזורי תעשייה, שימשכו להוואנה חברות זרות שימלאו ולו חלק מהצריכה המקומית של מוצרי יסוד. סגני שרים קובנים הגיעו בחשאי לישראל ונפגשו עם תעשיינים בכירים. הכל היה מוכן לחתימה כשרוטנברג הגיע להסביר את הפרויקט לקסטרו. "הוא הקשיב לי עד הסוף, כשהסברתי שחברות מסחריות בעולם לא אוהבות שהממשלה שותפה שלהן. 'זה לא משהו נגד המשטר שלך, קומנדנטה', אמרתי, 'ככה זה בכל העולם'".
איך הוא הגיב?
"פידל הביט בי ואחר כך פנה לראש הממשלה שלו ואמר לו משפט שבספרדית נשמע אפילו יותר גרוע: 'האיש הקטן הזה רוצה שאני אמכור לו עבדים'. זה כמובן גמר את העניין, ומאותו רגע אף אחד לא רצה לשמוע שם על אזורי התעשייה".
בדרך החוצה חיבק פידל את רוטנברג המאוכזב קשות ואמר לו, "אל תדאג", למקרה שרוטנברג יחשוב שטינתו של השליט הכל־יכול עוד עלולה למצוא ביטוי אישי. "המצלמה הבזיקה ואמרתי, נו, שוין, היה שווה – לפחות יש לי תמונה עם פידל".
הסיפור של היוזמה העסקית הישראלית בקובה הוא דוגמה לעניין כולו –- הסיטי של הוואנה שרוטנברג בנה עוד עומדת על תילה, מתפקדת ופועלת, אבל בהיעדר פיתוח קיים היום מחסור עצום במשרדים בהוואנה. "הקובנים הם קצת כמו הישראלים. הם רואים שמישהו עושה משהו ובטוחים שהם יידעו לעשות את זה יותר טוב", אומר רוטנברג.
אחרי 20 שנות זיכיון של הקבוצה הישראלית על הפרדס הגדול בעולם, החליטו הקובנים שהם יכולים להסתדר לבד ולא חידשו אותו. מאז, מספר רוטנברג, הפרדס חזר לימי השפל הקשים שלו ושוב כמעט לא מייצר דבר. קשה להאמין, אבל תייר שמבקר בקובה שותה מיץ שמוכן מרכז תפוזים מיובא ולא נהנה מטעמו המתוק של התפוז המקומי.
4. משטר לא משחרר
ראול קסטרו, שהחליף את פידל רשמית ב־2008, הבטיח רפורמות. בתחום אחד לפחות ניכרת ההשפעה. מריאלה קסטרו, בתו של ראול, כך מספרת האגדה, שהיא פסיכולוגית שהתמחתה בנושא מיניות האדם, פנתה לאביה וביקשה ממנו לשנות באופן דרמטי את מדיניות השלטון כלפי קהילת הלהט"בים, שהייתה אגרסיבית ובלתי מתפשרת בימי פידל. ראול נענה, ומאז הפכה הוואנה לגן עדן לקהילה. מדי ערב בסופי השבוע, לאורך עשרות קילומטרים על הטיילת, אלפים מחברי הקהילה מתקבצים ומבלים.
אבל בכל נושא אחר, הדברים נעים באיטיות, אם בכלל. החוק הלא כתוב, שדרש בעלות של לפחות 50 אחוז של ממשלת קובה על כל עסק במדינה, יצר שותפות בלתי אפשרית בין כל משקיע זר לממשלה. זו שותפות שבה הממשלה קובעת את התנאים, את המשכורת, ולפי השמועות – גם את העמלה לבכירים. שורה של טייקונים עסקיים ישראלים כבר לוטשת עיניים לקובה, אבל בינתים כל הניסיונות נעצרו בחסמי הכניסה שקבע המשטר. רפי איתן הגיש לראול תוכנית להקמת מרינה ליאכטות והסביר לו שגם אם היא תגבה חצי מהמחירים הנהוגים במיאמי, הממשלה הקובנית תשבור את השוק ותעשה הון, אבל לא היה עם מי לדבר.
לרוטנברג זה הספיק. הוא חזר לתחביבו הישן – צילום. הוא מקים סטים גדולים מאוד, המבוימים עד הפרט האחרון, ובהם אלמנטים של דת, מין, כלכלה והרבה קובה, הדומים לעיתים בצבעוניות ובגודש הפרטים שלהם לתמונות של הצלם האמריקאי דיוויד לה־שאפל. אבל השאלה האמיתית היא עד כמה קובה באמת השתנתה. האם המערב עומד להשתלט על המדינה ומומלץ לבקר שם לפני שייחודה יתפוגג מול כרישי הנדל"ן והיזמים הישראלים, האמריקאים והגרמנים? תלוי את מי שואלים.
כל קובה, ובמיוחד הוואנה, היא תערובת מדהימה של צבעים וריחות ורוח תוססת, יצרית ומלאת אנרגיה. הבתים המרהיבים של האליטה והאצולה הספרדית, ששלטה במדינה וגורשה ממנה בשלבים, עוד עומדים על תילם, חלקם גם עם סימני הכדורים. לפעמים נראה שרק הרגע נכנסו פידל וראול, עם צ'ה גווארה והמוצ'אצ'וס שלהם, ריססו את אנשי השלטון הרקוב של בטיסטה בתתי־מקלע, והזמן עמד מלכת. יש פואטיקה בהזנחה ובעיקר אפשר להבין מה הפוטנציאל של המקום לתעשיית התיירות המודרנית, אם רק תוכל לפעול בו בחופשיות.
חלק קטן מהוואנה הישנה כבר שופץ בסיוע אונסק"ו, בעיקר הכיכרות המרכזיות שהוכרזו אתר מורשת עולמית והפכו לשכיות חמדה ארכיטקטוניות. כמעט בכל מקום ניכרים סימני בנייה ושיפוץ ראשונים, מלונות חדשים נבנים ובחדש שבהם – "קמפינסקי" שנפתח רק ביום ששי שעבר, יתבקש האורח לשלם עד אלף יורו ללילה.
אבל זה המעט שאינו מסתיר את העובדה העצובה שקובה היא עדיין מדינה נחשלת, שאינה מוכנה כלל לגל התיירות שתקף אותה ושהשלטון שלה עושה הכל כדי להחזיק בצבת של פלדה את החומות שבידלו אותה מהעולם.
קחו לדוגמה את המפואר שבמלונות קובה, הוטל נאסיונל, שאת הקמתו יזמו בזמנו המאפיונרים לאקי לוצ'יאנו, באגסי סיגל ומאיר לנסקי, והיה אמור להיות קינג דיוויד של הוואנה. בסוויטה המלכותית שלו ישנו צ'רצ'יל ופרנק סינטרה, אבל מאז המהפכה המלון מנוהל בידי המדינה, ונראה שכל אורח בו נתון למעקב צמוד ולתיעוד כל מעשיו. איש עסקים ישראלי מפורסם שהגיע למקום שמע ממנהל המלון מי ישן בסוויטה, אבל ביקש "20 מגבות לכסות את הרצפה", בגלל השטיחים המזוהמים.
וכן – הוואנה המהפכנית עדיין סוגדת לאנשים כמו הוגו צ'אווס, הרודן שגרם נזק כה רב לארצו – אבל רוב תושביה מסכנים. התיירות אמנם גואה, אבל חלק גדול מההכנסות הן עדיין מהמוצרים הקלאסיים של המדינה – סיגרים ורום. זה כמובן לא רע, אבל השאלה היא כמה כסף רואים הקובנים עצמם, שכן חלק מהתיירים מגיעים בעסקאות של הכל כלול, ורוב ההכנסה נגזרת כעמלה הנותרת בידי סוכני הביניים.
ואולי הכי גרוע – במדינה כולה יש אינטרנט רק במלונות הגדולים, וגם שם ניתן להשתמש בו רק בעזרת קופונים בשיטה כושלת ובקצב איטי, בעיקר בשעות הלילה. ברחובות אין אינטרנט קפה, ורוב האוכלוסייה אינה מחוברת לרשת העולמית. האוכל ברוב המסעדות, למרות המחירים המאמירים, רחוק מאיכות מערבית, והמסעדות המעטות שבאמת טוב לאכול בהן נאלצות לקנות את כל הסחורה שלהן בשוק השחור.
פה ושם ניתן לראות מכוניות חדשות, למי שידו משגת. ממשלת קובה קנתה מספר גדול של מכוניות טסלה כדי להסיע דיפלומטים ואח"מים כשהם מגיעים לבירה. אחרי יותר מיובל שנות אמברגו, נראה שאזרחי קובה מבקשים לסגור מהר ככל הניתן את הפער. הביקוש, בעיקר בזכות כמעט מיליון תיירים אמריקאים בשנה, הולך ועולה ועימו עולים המחירים.
לפעמים נדמה שהקובנים הגיעו למסקנה (מוצדקת) שהתיירים, הכמהים לשירותים בסיסיים, ישלמו כל סכום. כך שלפחות בכל הנוגע למחירים – קובה כבר מערבית לגמרי. משקאות אלכוהוליים (כמעט תמיד באיכות נמוכה מאוד) עולים כמו בברים היוקרתיים של תל־אביב או לונדון, ומחיר חדר במלון 4 כוכבים בינוני לגמרי עשוי להגיע בקלות ל־400 יורו ללילה. מדריך עם רכב יעלה 200־150 יורו לארבע שעות סיור. מחיר המוניות הוא בערך פי שניים או שלושה מאשר בישראל, והמזכרות לתיירים עולות כאילו נקנו בחנות מפוארת בשאנז אליזה.
