נדמה לי שיותר קל לפתח ניצנים של תודעה פמיניסטית בתור ילדה מוצלחת. כי אז את עצמך ההוכחה הניצחת שאת לא פחות טובה מאף אחד אחר. לגדול בתחושה שיש לך שכל, להשתלט בקלות על מקצועות "של בנים" ועדיין לחשוב שנולדת מותאמת להכנת פלפלים ממולאים, זה בכל זאת קצת מוזר.

משיעורי נגרות נשאר לי מתלה עץ קטן בצורת מפתח וזיכרון חזק של ריח. הריח של חלות והעוגות שנאפו בחדר הסמוך

לכן, כשאני חושבת על הפעם הראשונה שניצתה בי האש הפמיניסטית, אני מה זה עפה על עצמי. למה? כי אני הייתי צריכה להאמין לא שאני לא פחות טובה מאף אחד אחר — אלא שאני לא פחות גרועה מאף אחד אחר. כלומר, להבין שחוסר הצטיינותי בכל מקצוע ומקצוע, לא קשור לעובדה שאני בת אלא סתם לעובדה שאני סתומה. ללא הבדל דת גזע ומין.

* * *

נולדתי בשנות ה־70. בכיתה ו' המזון התרבותי שלי כלל את ספרי הרוזנת דה סגיר (ילדות למופת), לוסי מונטגומרי (האסופית), לואיזה מיי אלקוט (נשים קטנות) ועוד ועוד ספרים בעלי מוסר נוצרי קפדני, שעד שנשלחו אל הלבנט ותורגמו לעברית, נהיו רלוונטיים לחיינו כאן בערך כמו קטיף דומדמניות ביער בחברת האומנת, מנהג נפוץ בקרב גיבורות הספרים שקראתי.

בעקבותיהם, כמו גם בעקבות הסדרה "בית קטן בערבה", כל מה שרציתי בילדותי — חי מריה שאף התאמנתי על זה — היה לכרוע ברך ליד מיטתי בלילה ולהצטלב. אמנם לא הייתה לי כותנת לבנה מעומלנת וגם לא צמה עבה ויפה כמו לגיבורות שלי, אבל בהחלט התפללתי שיום אחד יפציע בחיי גבר מסוג גבר־גבר ויישא אותי לאישה.

לבת המצווה קיבלתי את הספר "מ־12 עד 16" — התנ"ך של הנערות המתבגרות בעת ההיא. שם, לא רק שלמדתי על ההבדלים התהומיים בין המינים, גם קיבלתי עצות מועילות איך להפוך לאישה נכונה: איך לדבר בלי ידיים, להשתמש נכון בסכין ומזלג, לעצור נערים פוחזים שנייה לפני שאוי ואבוי, ללכת בגו ישר ולהיזהר מלהפגין את ידיעותיי בחברה. טוב, האחרון היה קל.

אבל למה צריך ספרים ותוכניות טלוויזיה? גם הבית שבו גדלתי — חילוני, ליברלי, בוהמי — היה בסופו של דבר טייפקאסט של משפחה פטריארכלית שבראשה עמד גבר מפרנס וקרייריסט ומאחוריו — או מלפניו, במקרה של אמא שלי — אישה שמחזיקה את הבית. אני לא חושבת שראיתי את אבא שלי אי פעם מחזיק מגב או מטאטא. גם את אמא שלי לא, אבל היא כמובן זו שדאגה שתהיה מישהי שכן תחזיק: מגב, ילדים, חוגים, אוכל, לימודים.

מה שאני מנסה לומר הוא, שבשנים ההן העולם נחצה לשניים: ורוד וכחול. בכל מקום ראיתי נשים מול גברים, גברים מול נשים — וביניהם תהום. יכול להיות שאם הייתי גדלה באמריקה, כבר הייתי חשה באבק המיתמר תחת פרסותיהן של הלוחמות הפמיניסטיות, בנות הגל השני, אבל כאן, בארץ הצעירה שעמדה על כרעי תרנגולת, עסקו במלחמות קצת יותר דחופות. לא ידעתי כלום. אפילו את המילה "פמיניזם" לא הכרתי.

ובכל זאת, כשהמחנכת נכנסה לכיתה ו'־2 בתחילת השנה והודיעה לנו שנוספו לנו שני שיעורים, "כלכלת בית" לבנות ו"נגרות" לבנים — קפצה לי, השד יודע מאיפה, הסופרז'יסטית. סוג של תחושת אי־צדק ממארת. למה?

אין לי מושג למה זה קרה דווקא אז. הרי כבר צייתתי לחלוקה המגדרית שנכפתה עליי באלף דרכים אחרות: אספתי מפיות, קניתי מכנסי באגי, הלכתי עם קוקיות אדומות, רקדתי ג'ז, חיכיתי בסבלנות שהבנים יזמינו אותי לסלואו ולא הפוך חלילה. הייתי לגמרי בת. סתומה, אבל בת.

* * *

אני זוכרת שהתפרצתי ושאלתי, "רגע, ואי־אפשר לבחור?" והתעקשתי והילדים צחקו. אני זוכרת שקמתי ויצאתי מהכיתה בזעם. אני זוכרת שהלכתי משם באגרופים קפוצים, ישר לחדר המנהל ובלי לדפוק בדלת שעטתי פנימה ואמרתי: "או שמאשרים לי ללמוד נגרות, או שאני לא באה יותר לבית הספר!" אני זוכרת שהמנהל דרש שאצא, הוא היה בטלפון, ואני יצאתי, התיישבתי מול הדלת שלו ושילבתי ידיים.

שבוע שלם ישבתי מול הדלת בלי לזוז, נחושה ואיתנה כאסירה ביטחונית. הייתי שמחה לכתוב שגם פצחתי בשביתת רעב, אבל זה שקר, וזה גם לא לקח שבוע. אחרי עשר דקות המנהל קרא לי פנימה ואמר: "רוצה להיות הילדה הראשונה בבית הספר שלומדת נגרות? אין בעיה. תביאי פתק מההורים ואני מאשר לך".

את הפתק השגתי בקלות. הוריי ממש צהלו. יותר משחיבבו את הנושא, חיבבו מלחמות. מצא חן בעיניהם שאני עומדת על דעתי. נדמה לי שגם אם הייתי מבקשת ללכת לבית הספר עם דרבוקה וצב על הראש, הם היו מאשרים.

משיעורי נגרות נשאר לי מתלה עץ קטן בצורת מפתח וזיכרון חזק של ריח. ריח החלות והעוגות שנאפו בחדר הסמוך, שבו התקיים במקביל השיעור הנפלא "כלכלת בית". הריח הטריף אותי והנגרות שיעממה אותי למוות — כל כך הרבה עבודה על כל כך מעט תוצאה, ועוד בלי פחמימות.

רק כעבור שנים למדתי עוד משהו קטן על מהפכות. למדתי שאם אני רוצה לאפות עוגות, זה ממש בסדר. כי הפמיניזם לא דורש מאיתנו הנשים לבחור. הוא מבקש בסך הכל להשאיר בידינו את זכות הבחירה.