ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    לינוי אשרם, השבוע. "ברור שהחמצתי את הילדות, אין לי כלום בחיים חוץ מהתעמלות אמנותית, אבל זה מאהבה ומבחירה"
    7 ימים • 30.05.2017
    לינוי אורגינל
    בגיל שש וחצי ההורים רשמו את לינוי אשרם לחוג התעמלות אמנותית "כדי שתוציא קצת אנרגיה". בשבוע שעבר, בגיל 18, היא הדהימה את מומחי הענף כשזכתה בשתי מדליות ארד באליפות אירופה והפכה לתקווה של ישראל לאולימפיאדת טוקיו. עכשיו היא מספרת איך שומרים על ריכוז בזירה גם כשהסרט נקרע, למה אין לה זמן לחבר וכמה כיף להתפרע לפני תחרויות עם קוביית שוקולד אחת. מריר, בטח שמריר
    נדב צנציפר וסמדר שיר | צילומים: אילן ספירא

    מתחת למיטה של לינוי אשרם עומדות שתי קופסאות. "לא קופסאות נעליים", היא מתחלחלת, "קופסאות יפות עם אבנים נוצצות". בראשונה היא מאחסנת את המדליות הישראליות שצברה ("בפעם האחרונה שספרתי היו בה יותר מ־300, אבל זה היה נורא מזמן") ובשנייה שמורות המדליות שקטפה בתחרויות ברחבי העולם. "כל המדליות הישראליות נראות אותו הדבר, אבל כל מדליה מחו"ל היא בעיצוב שונה, ולכן אני לא מרשה לאף אחד לגעת בקופסה. אפילו לא לאחותי הקטנה".

    בשבוע שעבר היא פתחה את הקופסה המיוחסת כדי לצרף אליה את שתי מדליות הארד שהוענקו לה באליפות אירופה בבודפשט על תרגילי החישוק והאלות. אשרם, שכבר נושאת את עיניה לאולימפיאדת טוקיו, עשתה שם היסטוריה, כשהפכה למתעמלת הישראלית הראשונה שעלתה פעמיים על הפודיום באליפות אירופה. "יכולתי לחזור ארצה עם מדליה שלישית", היא מגלה. "בתרגיל הכדור הגעתי למקום החמישי בגלל פספוס שנגרם באשמתי. יום לפני התחרות ביצעתי את התרגיל הזה בצורה מושלמת, ודווקא בתחרות הכדור ברח לי ויצא מהמשטח".

     

    אשרם: "לפני שאני יוצאת למשטח אני אומרת בלב 'שמע ישראל'"
    אשרם: "לפני שאני יוצאת למשטח אני אומרת בלב 'שמע ישראל'"

     

    בכית?

    "למי יש זמן לבכות?"

     

    זמן הוא המשאב הכי יקר בחייה של בת ה־18, שעדיין רשומה בכיתה י"ב־5 בגימנסיה הריאלית בראשון־לציון, אבל בשנתיים האחרונות לא ביקרה בה יותר משעתיים רצופות. שבע פעמים בשבוע היא מתאמנת משמונה בבוקר עד אחרי שמונה בערב ופעמיים בשבוע היא מתעוררת בחמש בבוקר כדי להספיק לשיעור נהיגה בחמש ו־20. מעולם לא היה לה חבר רציני והיא אפילו לא התנשקה. היא דילגה על ההופעה של ג'סטין ביבר ("משעמם"), יוצאת לבלות רק לעיתים נדירות ("כשאחי לוקח אותי לסרט") ולא ממש מתעניינת במה שמתרחש מעבר לגבולות החישוק.

     

    יכול להיות שהחמצת את גיל הנעורים שלך?

    "ברור שהחמצתי, אין לי כלום בחיים חוץ מהתעמלות אמנותית, אבל זה מאהבה ומבחירה".

     

    יותר נחמד מג'ודו

    אבא של לינוי, אורן אשרם, שיושב לצידה על תקן נהג־פרשן־שומר ראש, לא נראה מוטרד. "נכון, היא לא הוציאה תעודת בגרות, אין לה אורח חיים רגיל ואנחנו בקושי רואים אותה, אבל היא מייצגת את מדינת ישראל בכבוד והיא אחת ויחידה".

     

    אשרם (מימין) על הפודיום, עם שתי המתעמלות הרוסיות שהקדימו אותה באליפות אירופה
    אשרם (מימין) על הפודיום, עם שתי המתעמלות הרוסיות שהקדימו אותה באליפות אירופה

     

    הוא ממוצא תימני ("אבל לא מבין אף מילה בתימנית, אפילו לא יודע מה מקור השם אשרם"), נגד בצה"ל שמגיע הביתה רק פעמיים בשבוע. בהיעדרו, אשתו חדוה ("ממוצא יווני, שילוב מצוין"), שעובדת כסייעת בגן ילדים, מופקדת על ארבעת ילדיהם: חן (22, עובדת בעיריית תל־אביב), עידן (21, אוטוטו מתגייס), לינוי (שחגגה יום הולדת 18 ב־13 במאי) והילה, 5 ("הדובדבן").

     

    "בלידה השלישית", מספר האב, "הסברנו לחן, הבכורה, שעוד מעט היא תקבל אחות קטנה והענקנו לה את הכבוד לבחור לה שם. חן בחרה בלינוי, כשמה של חברתה מהגן, ונתקלנו בבעיה. במשפחה שלנו כבר הייתה לינוי אשרם אחת, בתו של אחי. אז צילצלנו אליהם לבקש רשות והם נתנו את ברכתם".

     

    "איזה מזל שחן לא בחרה בשבילי איזה שם עתיק", מצחקקת האלופה בעודה לוגמת מכוס המים. רק מים מחליקים בגרונה. לא קפה ולא תה, ואפילו לא שוקו קר. יש משטר.

    "כשלינוי התחילה ללכת, שמנו לב שהיא רצה בדירה מצד לצד", ממשיך האב. "היא לא יכלה לשבת יותר משתי דקות במקום אחד, כל הזמן בתזוזה, כאילו היא היפר־אקטיבית, אבל רק כאילו. אז אמרנו, 'נשלח אותה לאיזה חוג שבו היא תוציא אנרגיה'. בגיל שש וחצי רשמנו אותה לחוג התעמלות אמנותית בבית הספר רוזן, שבו היא למדה. התעמלות אמנותית עוד לא הייתה אז פופולרית כמו היום, בקושי הכירו אותה, אבל החוג הזה נשמע לנו יותר נחמד מג'ודו ומכדורסל. זה היה המבחר. העיקר היה ששלוש פעמים בשבוע תהיה לה קצת תעסוקה".

     

    "החוג התקיים בשתיים בצהריים, ישר אחרי הלימודים", מספרת לינוי. "ההורים קנו לי את הציוד – כדור, חבל וחישוק, וראיתי שזה כיף. עשיתי המון שפגטים. למאמנת קראו סווטלנה, לצערי אני לא זוכרת את שם משפחתה, הייתי אז קטנה. אחרי חצי שנה היא קראה לאמא שלי ואמרה שאני טובה מדי לחוג הזה ושלחה אותי להפועל ראשון־לציון".

     

    "לא שלחה", מתערב האב. "המאמנת שאלה אותנו אם אנחנו רוצים שהילדה תעבור למסגרת יותר מקצועית, אז אמרנו, 'ננסה, אין בעיה'. ככה הכרנו את המאמנות שלה, לנה קופילנקו ואיילת זוסמן".

     

    עם ההורים אורן וחדוה. "לרוסיות יש את פוטין על הראש וללינוי יש אותי", אומר האב
    עם ההורים אורן וחדוה. "לרוסיות יש את פוטין על הראש וללינוי יש אותי", אומר האב

     

    "'אין בעיה'?" בתו מגחכת מולו, "דווקא הייתה בעיה. הפועל ראשון־לציון זה לא ליד הבית וכל יום איחרתי לאימון של ארבע אחר הצהריים בגלל שחיכיתי לאמא שתחזור מהעבודה. הייתי בת שמונה כשלנה, המאמנת, קראה לאמא לשיחה ואמרה לה, 'אצלנו אין איחורים, לינוי כבר ילדה גדולה, היא יכולה לנסוע באוטובוס לבד'. בשבוע הראשון אמא נסעה איתי כל יום והראתה לי איפה לרדת. בשבוע השני עליתי לבד לאוטובוס ואמא נהגה מאחור כדי לוודא שאני יורדת בתחנה הנכונה, ובשבוע השלישי הפכתי לעצמאית. ישר אחרי הלימודים נסעתי לאימון עד שבע בערב".

     

     

    ארוחת צהריים? שיעורי בית?

    "כל בוקר אמא ארזה לי קופסה עם דג או חזה עוף והרבה ירקות. חצי ממנה אכלתי בהפסקה האחרונה ואת החצי השני אכלתי כשישבתי בתחנת האוטובוס, עם הילקוט על הגב. את שיעורי הבית שלא הספקתי לעשות בהפסקות השלמתי בערב, כשחזרתי הביתה, מאוחר".

     

    וכשהיית עייפה ולא התחשק לך להכין שיעורים?

    "צבא, אצלנו זה צבא בבית!" מכריז אביה, שבעצמו שיחק כדורסל עד ששחק את הסחוס בברך. "למתעמלות הרוסיות יש את פוטין על הראש וללינוי יש אותי. אין ברירה. אם היא תאכל בערב יותר מירקות וגבינה, היא לא תוכל לעשות את מה שהיא צריכה. הילדה חוזרת הביתה עייפה ורעבה, ובא לה להתפרק, אבל אין דבר כזה. תאכלי רק את מה שמותר לך ושבי להכין שיעורים ואחרי זה סדרי את החדר".

     

    "נכון", היא מאשרת. "אני חולה על שוקולד, אבל אסור לי לאכול שוקולד. רק לפני תחרות המאמנת נותנת לי שוקולד מריר. לא שורה, קובייה אחת. אני נשקלת פעמיים ביום – בבוקר, כשאני מתעוררת, ואחרי אימון. אני 49 ק"ג ואסור לי לחרוג. ארוחת בוקר זה ירקות עם ביצה או גבינה, ורק לפני תחרות אני מקבלת פרוסת לחם, ורק לחם שחור. אני לא סופרת קלוריות, אבל אין פחמימות. אחרי תחרות חשובה עורכים מסיבה קטנה ומגישים אוכל רגיל – שניצלים, פסטות, הכל, אבל לא נעים לי להעמיס על הצלחת מול הפרצופים של המאמנות. הן יכעסו".

     

    מה הן יגידו?

    "הן לא צריכות להגיד משהו. אני אראה בעיניים שלהן כמה הן מתעצבנות".

     

    לא חששת שאימונים יומיומיים מגיל כה צעיר יעצרו את הגדילה שלך?

    "הגדילה עלולה להיעצר בהתעמלות קרקע, כשהבנות נוחתות על הרגליים ממש חזק. התעמלות אמנותית זה יותר גמישות וריקוד ואין סכנה. רוב המתעמלות גבוהות ורזות. הרוסיות נראות כמו אטריות, ואני נמוכה יחסית אליהן, רק 1.62 מטר".

     

    חצי בגרות

    בכיתה ח', כשהייתה בקבוצת הג'וניור של נבחרת ישראל, החלה לינוי להחסיר ימי לימודים. "כשעברתי למסלול אישי בנבחרת ישראל הייתי יותר בחו"ל מאשר בארץ, ובבית הספר באו לקראתי", היא אומרת.

     

    "קיבלנו תמיכה מדב צור, ראש העיר", אביה מסביר. "לינוי ועוד ילדה שגרה בראשון־לציון הוזמנו ללשכה שלו אחרי שזכו במקום רביעי קבוצתי באליפות אירופה, והוא נתן להן תעודות הוקרה. אמיר סולרסקי, שהיה האחראי על הספורט בעיר, פנה למנהלת בית הספר ואמר לה שהילדה הזאת צריכה טיפול מיוחד, והמורים התחילו לתת לה שיעורים פרטיים במסגרת בית הספר. בכל פעם שלמורה מסוימת היה חלון, היא התיישבה עם לינוי והשלימה פערים".

     

    עד י"א היא למדה בגימנסיה הריאלית במגמת ספורט־מדעים ("אני אוהבת כימיה, לערבב מבחנות, המקצועות הריאליים נקלטים לי בראש יותר מהיסטוריה ואזרחות") ואז פרשה סופית. "עשיתי חצי בגרות", היא מעידה. "חצי מתמטיקה, חצי אנגלית, תנ"ך והיסטוריה. לקחתי שיעורים פרטיים לפני הבגרות בעברית. את החצי השני של הבגרות אני אשלים באקסטרני מתישהו בעתיד. כשיהיה לי זמן".

    "את השיעורים הפרטיים אנחנו מממנים מכיסנו הפרטי", אביה מדגיש, "כמו כל ההוצאות האחרות שנפלו עלינו עד שלינוי נכנסה לנבחרת. כל שבוע היא פוצצה כדור כשנחתה עליו, וכדור זה 300 שקל. כאן האלה נשברת ושם החישוק נשבר. שלא לדבר על ההסעות. הילדה הזאת מפעילה את כל המשפחה, כולל סבתות וסבים ודודים. הדר יוסף, וינגייט, טיפולים פיזיותרפיים, כולנו הפכנו לנהגים. ועוד לא דיברנו על הבגדים. לכל תחרות היא צריכה ארבעה בגדים, לארבעה מכשירים. בגד גוף יכול להגיע ל־1,500 יורו כמו כלום".

    "אני מזמינה את הבגדים ברוסיה", היא מספרת. "המאמנות שלי מודדות אותי בכל מיני מקומות בגוף, שולחות למעצבת את המידות ואת המוזיקה שבחרנו, והיא שולחת לנו סקיצות. זאת אמנות. אני די רחבה באזור שמתחת לחזה, אז צריך עיצוב שיקטין אותו, ואני אוהבת פתח בצוואר. המחיר גבוה בגלל שבבגד משובצות אבני סברובסקי יקרות, מאלף עד 7,000 אבנים, תלוי בתקציב, ואחרי תחרות אני פוחדת לשטוף אותו, מה יקרה אם איזו אבן תיפול? אסור לשפשף את הבגד. המאמנת שלי מטפלת בזה".

     

    גם המוזיקה נבחרת בזכוכית מגדלת. "אני אוהבת מוזיקה קצבית או דרמטית, מוזיקה קלאסית לא עושה לי כלום. פעם רציתי את עומר אדם ומשה פרץ, השיר 'היא רק רוצה לרקוד', אבל הנבחרת הקבוצתית לקחה אותו, אז המאמנת מצאה לי משהו אחר, של ביונסה".

     

    את עדיין זוכרת איפה הכיתה שלך ממוקמת?

    "בטח, בקומה הרביעית. לא, סליחה, החמישית. החברים מהכיתה סיפרו לי שכל בוקר, בבדיקת הנוכחות, המורה קוראת 'לינוי אשרם', וכל הכיתה צועקת: 'בחו"ל!' מעניין עד מתי יעשו את זה. כשיש שידור ישיר המחנכת שולחת קישור לווטסאפ הכיתתי. גם הכיסא שלי מחכה לי בכיתה, אף אחד לא התיישב עליו, ואחרי תחרות אני קופצת לתיכון לשעה־שעתיים. המורות מחבקות אותי, קוראות לי 'אלופה' ואומרות לי שהבאתי כבוד לעיר ולמדינה".

    "יש משהו שלינוי לא יודעת", מספר אביה. "היא מחוברת לווטסאפ הכיתתי וקוראת את הברכות ששולחים לה חבריה לכיתה, אבל יש גם קבוצת ווטסאפ פעילה של הורי התלמידים. אני מקבל הודעות: 'תפתחו טלוויזיה, לינוי תכף עולה', ושמח שההורים עוקבים אחריה. אשתי פחות אוהבת את זה, היא פוחדת שיפתחו לה עין הרע. מי היה מאמין שיוונייה פוחדת ממזל נאחס?"

     

    לינוי, איך האנגלית שלך?

    "לא משהו. אני יותר טובה ברוסית. כשהייתי בת 13 נכנסתי עם אמא לבית מרקחת וראינו רוסייה זקנה שלא מצליחה להסביר לרוקח מה היא צריכה. אז התחלתי לתרגם לו את מה שהיא אומרת. הרוקח כמעט נפל, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה תימנייה שמדברת רוסית. עובדה. אחרי שנה הייתי באולימפיאדת הנוער בסין, וחודש שלם דיברתי רוסית עם המתעמלת האוקראינית. כשכל היום שומעים רוסית זה נכנס".

     

    בהתעמלות אמנותית תמיד יש סיפורים על צביטות של המאמנות, עונשים, קללות ואפילו מכות.

    "אצלנו זה לא ככה. איילת היא כמו אחותי הגדולה ולנה היא כמו האמא השנייה שלי, וזה לא פוגע בדיסטנס. כשיש להן סיבה לכעוס עליי הן כועסות. זה קורה כשמישהי מלשינה שאכלתי משהו שאני לא אמורה לאכול, כמו גלידה. ברור שיש הלשנות. המתחרות אוהבות לסכסך בין המתעמלות למאמנות וליצור ביניהן משבר אמון. זה משפיע על התוצאות".

    "הילדה בידיים טובות", אביה מסכם, "אבל אני לא יכול להגיד שאני אף פעם לא מצטער. למשל, יצאנו לנופש משפחתי מטעם הצבא, באילת, ובגלל האימונים היא לא יכלה לבוא".

    "הייתי באילת לפני שבע שנים", היא מהמהמת, "אבל בתחרות, לא בנופש. בענף שלי אין אפילו יום אחד של פגרה. גם בחו"ל לא תמיד אני מספיקה לראות את העיר. אם כרטיס הטיסה הוא לשני בערב אז יש לי כמה שעות לשופינג, אבל זה לא נעים להסתובב עם מאבטחים".

     

    בהתעמלות אמנותית הדירוג נקבע על פי ההתרשמות האישית של השופטות. זה פתח לפרוטקציה?

    "אני לא רוצה לקרוא לזה פרוטקציה, אבל בענף הזה השיפוט לא מדיד. אי־אפשר לדרג את המתחרות בקריטריונים של מהירות או מי הגיעה ראשונה. בתחרויות גדולות השופטות ניטרליות, אבל תמיד השופטת יכולה להגיד, 'לא ראיתי שהיא לא עשתה את זה'. הרוסיות נחשבות להכי טובות בעולם מפני שזה ענף רוסי, הציונים שלהן דרגה אחת מעל כולן. לפני שאני יוצאת למשטח המאמנת עומדת מאחוריי, לוחצת לי על כל מיני מקומות באוזניים, אני אומרת בלב 'שמע ישראל' ודורכת על רגל ימין. ואסור להישבר באמצע התרגיל. גם כשנקרע לי הסרט אני ממשיכה. את חייבת להתאפס על עצמך, לשמור על הריכוז ולא לתת לפספוס לפגוע בך. עובדה, באליפות בבודפשט הפלתי אלה ולמרות זאת קיבלתי מדליה".

     

    הניתוח הצליח

    לפני כמה חודשים היא נקלעה למשבר. קרע במיניסקוס העמיד בסימן שאלה את השתתפותה בתחרות גביע העולם ובאליפות העולם. "זה קרה כשהמאמנת רצתה לשנות לי תרגיל", היא משחזרת. "עשיתי סקוואט מהיר מאוד, קפיצה עם כיפוף של הברך, שמעתי חמישה קנאקים גדולים וזהו, ברך ימין ננעלה. מזל שזה קרה בהדר יוסף, ליד מכון הפיזיותרפיה. נבדקתי מיד. למחרת הברך התנפחה וכאבה נורא. פחדתי שזה הסוף. שמעתי סיפורים על מלא ספורטאים שעשו ניתוח ולא הצליחו לחזור. נכנסתי לחדר הניתוח עם המון חששות. מצד אחד אמרתי לעצמי, 'אולי לא תוכלי להמשיך', ומצד שני אמרתי, 'את חזקה, את תחלימי'. האופטימיות שלי נבעה מהעובדה שבגיל 13 הייתה לי אותה פציעה בברך השנייה, השמאלית, ויום לפני הניתוח טסתי לחו"ל עם קרע במיניסקוס שהחלים לבד. יצאתי מהניתוח ואחרי חודש לקחתי מדליה. הרופאים אמרו שהגוף שלי מגיב טוב למיניסקוס".

     

    כבר סומנת בתור היורשת של נטע ריבקין.

    "זו מחמאה גדולה. בגיל 16, כשנכנסתי לבוגרות, התחלתי להתאמן איתה, יצאתי איתה לתחרויות והיא מתעמלת מדהימה. נטע יותר גבוהה ויותר רזה ממני, ואנחנו שונות מאוד זו מזו. הסגנון שלה הוא קלאסי ולירי, ואילו שלי יותר עוצמתי ודרמטי. אצלה האלמנטים והגמישות יותר טובים, ואילו הצד החזק שלי הוא זריזות ועבודת מכשירים. אין על נטע. היא עברה שלוש אולימפיאדות, זה שיא עולמי".

     

    גם את תגיעי לשיא הזה?

    "עכשיו אני חושבת רק על טוקיו ומקווה לתת שם, בעזרת השם, את הכי טוב שאני יכולה. באולימפיאדה השלישית שלי כבר אהיה בת 30. מי יודע מה יהיה? המתאמנת הכי מבוגרת היום היא ספרדייה, בת 31".

     

    מה תעשי אחרי שתפרשי?

    "אין לי מושג. למה לחשוב כל כך רחוק? אני גם לא שואלת את עצמי איך האימונים יסתדרו עם הצבא. קיבלתי צו גיוס ל־16 ביוני וביקשנו לדחות אותו לנובמבר, אחרי אליפות העולם בפזארו, איטליה".

     

    קשר רומנטי היא חוותה רק פעם אחת, "בגיל 15, עם מישהו מבית הספר".

    "נפרדתם אחרי שבועיים", מזכיר לה אביה.

    "לא נכון, אחרי חודש", היא טוענת. "נפרדנו בגלל שבקושי יצא לנו להתראות. מאז אני לא חושבת על אהבה. אין לי זמן, אני לא צריכה עוד משהו על הראש. החבר שלי הוא האייפון. דרכו אני מתעדכנת במה שקורה בעולם. אין לי זמן לפתוח עיתון, וספרים אני לא קוראת בכלל. לפני טיסה אני מקליטה סדרות שאני אוהבת, 'גאליס', 'שכונה' וכאלה. רק ישראליות. עכשיו אני רואה בפעם השנייה את 'השיר שלנו'. התרגלתי לראות רק בהקלטות".

     

     

    נטע ריבקין. "היא מדהימה"
    נטע ריבקין. "היא מדהימה"

     

    "במשך היום היא לא יכולה לראות טלוויזיה, אנחנו מקליטים לה", מדווח אביה, שגם בנה בחדרה ארון עם דלת זכוכית, לגביעים, ומניילן את כל הכתבות שמתפרסמות עליה. "בבית שלנו יש חמש טלוויזיות, אבל ממיר מקליט יש רק אחד, אז בתשע בערב, כשלינוי חוזרת הביתה, היא מתיישבת. אשתי ואני כבר לא יכולים לראות טלוויזיה בסלון. אולי הגיע הזמן שאזמין לה ממיר מקליט משלה".

    "יש!" היא מתלהבת.

     

    מה תעשי אם וכאשר תזכי ביום אחד של חופשה?

    "אני לא חולמת על יום, מספיקות לי שלוש שעות. אני אבקש מאבא שיקפיץ אותי לבאר־יעקב, למישהי מיוחדת שיודעת לסדר לי את הגבות". •

     

    smadarshirs@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 30.05.17 , 01:50