חמישי 13 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: רמי זרנגר
    מגזין חג • 29.05.2017
    קנה חולצה, קבל כרובית
    שחר סגל, בכיר במאי הפרסומות בארץ והיזם שמאחורי ההצלחות הקולינריות של אייל שני, הקים לתחייה את מותג האופנה העממי "אתא", בלבוש חדשני ועדכני. לתפקיד הפרזנטורית נבחרה בת זוגו, הקולנוענית והשחקנית הפרובוקטיבית הגר בן–אשר, המכונה גם "ג'וליה רוברטס הישראלית". הפאוור קאפל של הברנז'ה בראיון זוגי, שכמו נלקח מסרט של וודי אלן
    איתי סגל | צילום: רמי זרנגר | סטיילינג: סופי טייב

    שני במאים מבועתים יושבים על ספה קטנה בדירה תל־אביבית קטנה עוד יותר ומנסים לשחזר בפני עיתונאי חטטן את סיפור ההתאהבות שלהם. זאת נקודת המוצא של הקומדיה הרומנטית דלת תקציב שאכתוב יום אחד, מתישהו, בהשראת שחר סגל והגר בן־אשר, זוג קולנוענים מוכשרים שהתאהבו, עומדים מאחורי מיזם "אתא" החדש־ישן, וכעת מקדם אותו באמצעות ראיון זוגי – שזה, אם הבנתי נכון, שווה־ערך מבחינתם לטיפול שורש.

     

    שניהם כוכבים מקומיים בתחומם. בן־אשר, 38, מסומנת כבר שנים כהבטחה קולנועית וכשחקנית הזאת, נו, שדומה ממש לג'וליה רוברטס. היא שיחקה בתפקיד הראשי ב"ג'וליה מיה" וב"רביעיית רן", אבל את עיקר ההכרה קיבלה כבמאית קולנוע בזכות סרט הביכורים שלה, "הנותנת". סגל, 53, גרוש פעמיים פלוס שלושה, זכור לכם מ"בלוז לחופש הגדול" ומשלל סרטי תעודה מוערכים. הוא נחשב כבר שנים לבכיר במאי הפרסומות בישראל, האיש שמסוגל לגרום גם לציניקן הגדול ביותר לייבב בדמעות מול פרסומת לסלולרי או לאבקת כביסה. עבור רבים הוא האיש מאחורי המאסטר שף, אייל שני. כיזם מסעדנות סגל אחראי לכמה מההצלחות הקולינריות הבולטות בישראל, בהן "סלון", "צפון אברקסס" ו"מזנון", מסעדה שבה כל האוכל – כרובית, סטייק, בננה ונוטלה – נדחס לפיתה טרייה.

     

    שניהם ורבליים מאוד, דעתנים מאוד, רהוטים, לא מאתמול בביזנס. לשניהם, בלי להתכוון, כמתבקש מאנשים שרגילים לחלק הוראות בימוי, קשה להיות מובלים על ידי אחרים. הם מביימים את השיחה באופן שמזכיר אפילו להם סרט של וודי אלן: גמגומים, נוירוזה, טונות של מודעות והומור עצמי. כך קורה שאפילו שאלה פשוטה כמו כמה זמן הם ביחד מתקשה לקבל תשובה מסודרת.

     

    אז אתם כבר שלוש שנים ביחד?

     

    שחר סגל והגר בן-אשר
    שחר סגל והגר בן-אשר

     

    שחר: "שלוש וקצת. אבל מי סופר?"

     

    הגר: "אנחנו לא בדיוק יודעים מתי זה היה. יש ספקולציות".

     

    איך סופרים?

     

    שחר: "שאלה קשה. אני סופר מהדייט הראשון. אבל איכשהו אנחנו מגיעים למשהו בין שלושה חודשים לשלוש שנים, לא ברור איפה זה".

     

    שחר סגל והגר בן-אשר
    שחר סגל והגר בן-אשר

     

    איך הכרתם?

     

    שחר: "בליינד דייט".

     

    הגר: "מישהי ממש מבריקה חשבה שאנחנו צריכים להכיר אחד את השני. הכרתי אותה מהצבא, אבל לא נפגשנו עשור. ואז, כשיצא הסרט הראשון שלי, נפגשנו במקרה. החלפנו טלפונים וכמה ימים אחרי היא שלחה לי הודעה אם אני מעוניינת לפגוש את שחר סגל. הייתה לה איזושהי הארה מאוד מוזרה שאנחנו צריכים להכיר. היא נתנה לו את הטלפון שלי, ואז הוא שלח לי הודעה".

     

    מה כתבת?

     

    שחר: "'את רוצה להיפגש? זה שחר סגל'. ואז שכחתי שכתבתי 'זה שחר סגל' ושלחתי עוד הודעה, 'זה שחר סגל'. ואז יצא כאילו איזה בנאדם עם בעיית זהות. קבענו, אבל זה נדחה כמה פעמים. לא בגללי".

     

    אתה לא זוכר כמה זמן אתם ביחד, אבל אתה זוכר בדיוק מי אשם במה.

     

    "אני זוכר הכל. ואז נפגשנו, אנד דה רסט איז היסטורי, בהרבה מובנים. די מהרגע הראשון ידענו שזה זה".

     

    בטח במרחב התל־אביבי אתם לא אנשים אנונימיים. כל אחד הגיע אחרי הגוגל הפרטי שהוא עשה על השני?

     

    "אני אגיד לך את האמת, לא ידעתי מי היא. איי נבר הרד אוף הר, והיא לא ידעה מי אני".

     

    הגר: "לא, אני ידעתי, השם של במאי הפרסומות היה בראש והסרט שהוא עשה. לא ידעתי כלום. הוא כתב לי, 'בואי ניפגש באברקסס'. לא ידעתי מה זה אברקסס. הייתי צריכה לעשות גוגל".

     

    כמה שנים את חיה בתל־אביב?

     

    "17. ולא, לא ידעתי מה זה אברקסס".

     

    זה לא כאילו דיל ברייקר?

     

    שחר: "ההפך".

     

    אתה עשית גוגל?

     

    "ראיתי תמונה. זה הספיק לי".

     

    הגר: "לא היה לי פייסבוק אז. אז הלכתי לחברה שלי בשביל להסתכל בפייסבוק, כדי שאראה את התמונות שלו ושאני אבין שזה אכן הוא".

     

    וזה שהוא בן 53 לא היה פקטור בהחלטה?

     

    "לא. הוא נראה לי ילד. זה אף פעם לא היה עניין. לא ברגע הראשון ולא היום".

     

    והעובדה שאתם במקומות שונים בחיים - את רווקה, הוא היה נשוי פעמיים, עם שלושה ילדים?

     

    "אני לא יודעת, איכשהו זה הסתדר. כמו הסרט המאוד־מאוד בינוני הזה של וודי אלן, 'מה שעובד', עם לארי דיוויד".

     

    צרכים בסיסיים

     

    וזה עובד לא רע. לפני שנתיים רכש סגל את מותג האופנה הישראלי "אתא" (אריגים תוצרת ארצנו), 30 שנה אחרי שסגר את שעריו והוחזק אצל כונס נכסים. רק אנשים שחצו את גיל 40 זוכרים את אחד ממפעלי הטקסטיל הראשונים בארץ, שחוץ מלוגו משולש בלתי נשכח גם אחראי לאופנה העיקרית – והבסיסית מאוד – ששלטה כאן בשנים הראשונות של המדינה: מכנסי חאקי, חולצת שבת לבנה, כובע טמבל וחולצת פועלים כחולה. אתא הוקמה ב־1934 ונסגרה ב־1985, אבל סגל זיהה את הפוטנציאל המסחרי בקאמבק. נוסטלגיה, כידוע, יכולה להיות עסק משתלם. יחד עם מעצבת האופנה והתלבושות יעל שנברגר הוא הקים לתחייה את המותג הישראלי, ולצד חברים ובני משפחה ליהק לקטלוג האופנה גם את בן־אשר. כאן לא רק גרים בכיף, אלא, מתלבשים בסטייל.

     

    שיטוט קצר בין מדפי אתא המתחדש (עד כה מדובר רק בשתי חנויות בתל־אביב) מלמד שסגל עדיין מחזיק בטעם טוב, אבל בלי הסבר משכנע למה נדרש להחיות מותג שהוא בעצמו כבר שכח ממנו. האם מדובר בהצהרה אופנתית, בקריאת תיגר על עולם אופנתי ממוסחר, או שאולי, כפי שקל לחשוד באדם שמתפרנס ממיתוג ומפרסום, מדובר בביזנס לכל דבר. האם מי שמוכר לישראלים כרובית זהובה בעשרות שקלים יצליח לשכנע אותם להכניס לארון הבגדים שלהם חולצת סבא במאה שקל אבל עם ערך נוסטלגי?

     

    הרעיון להקים את אתא מחדש נולד כמעט במקרה. סגל קרא כתבה על תערוכה נוסטלגית על אתא במוזיאון ונדלק. "ראיתי את הכתבה ואמרתי לעצמי: 'אני רוצה שיהיו לי בגדים של אתא'".

     

    חוץ מערך נוסטלגי, למה שמישהו יקנה היום אתא?

     

    "אני חושב שהחוויה של אתא היא לא נוסטלגית. אני גם חווה את הקהל שקונה את אתא והוא מורכב ברובו מאנשים שלא זוכרים, או לא יודעים, מה זה אתא. בסוף אלה בגדי עבודה לחיים, קוליים, סקסיים. זה מיוצר פה, שאני חושב שיש לזה ערך משמעותי. לא רק כי זה מיוצר פה, אלא כי זה לא מיוצר שם. בסוף, אתא, בקצה שלו אין איזה סווטשופ בבנגלדש. קולקציית הקיץ שלנו היא מאוד ייחודית. היא באה מאתוס מאוד בסיסי: זה עיצוב מפה, זה גדל פה, זה רלוונטי לפה, זה בדים של פה, זו תפירה של פה. זה נכון".

     

    אתה מדבר על "פה", אבל האמת היא שבאופנה יש תחושה שאנחנו רוצים להיות כמו "שם".

     

    "אני חושב ששם רוצה להיות פה. בחזון שלי אתא הוא מותג בינלאומי שיהיו לו חנויות בברלין ובפריז. בדיוק כמו שהמזנון של אייל שני הוא בתהליך להפוך למותג בינלאומי. אתה אומר, למה שמישהו ירצה בפריז, בירת האוכל, לאכול במזנון, והנה, זה מה שקורה. למה? כי השקענו בזה דם, יזע ודמעות, וזו האמת שלנו ואנחנו לא מקצרים תהליכים. אנחנו עושים משהו שאנחנו מאוד־מאוד מאמינים בו ויש לנו תשוקה עזה אליו. אני חושב שבגלל שהעולם נפתח הוא מזהה איפה יש אנשים שעושים משהו בכישרון ובמחויבות, שהם לא משקרים, שהם לא באמת עסק. בסוף, אתא, כמו האוכל שאנחנו עושים, מתחיל ברומנטיקה ובתשוקה ובסקס־אפיל פנימי. אנחנו חרמנים לעשות את זה".

     

    אתא נחשב לאופנה מאוד בסיסית. גופייה שעולה מאה שקל זה לא בדיוק אופנה בסיסית.

     

    "גופייה זו דוגמה לא טובה. מכנסיים, שמלה וכן הלאה בין 300 ל־500 שקל זה מחירים שאתה יודע לחיות איתם".

     

    אז בהקבלה לאייל שני, דין גופייה כדין כרובית. בסוף אתה משלם על פיתה עם כרובית פי 5 ממה שזה אמור לעלות.

     

    "אבל זו הכרובית הכי טעימה שאכלת בחיים".

     

    אם היית צריך לבחור בין כרובית לחולצה, מה היית בוחר?

     

    "אני לא יודע לעשות את הבחירה, אבל הייתי שמח לחבר את שני הדברים. היום במסעדות שלנו חלק מהעובדים כבר לובשים אתא".

     

    אולי יש כאן דיל אפשרי: קנה חולצה, קבל כרובית.

     

    "או ההפך".

     

    שניהם מעידים על עצמם כחובבי שופינג קטנים מאוד. לא באמת נהנים מזה. לא באמת זקוקים לזה. "אני קונה בעיקר יד שנייה", אומרת בן־אשר. "אין לי דחפי קניות. אני לא נהנית לעשות קניות. זה משהו שאין לי זמן אליו וזה לא חלק אינטגרלי מהחיים שלי".

     

    אז איך את סותמת את החור בנשמה, שזה מה שמסע קניות אפקטיבי עושה?

     

    "אין לי חורים בנשמה. או שאין לי נשמה. אולי פעם הייתה".

     

    מה פריט הלבוש הכי יקר שיש לכם בארון?

     

    שחר: "פעם היו לי חליפות של ארמני, אבל כבר אין לי. הן היו תלויות כל כך הרבה זמן בארון עד שהן התפרקו".

     

    הגר: "יש את המעיל הזה שרכשנו בווינה כי היה קר רצח. נראה לי שהוא עלה 800 שקל".

     

    הכי סקסי

     

    בן־אשר יושבת משובללת על הספה. את רוב התשובות שלה היא לוחשת. כל קשר בינה לבין האישה החזקה, המשוחררת, חסרת העכבות, שגילמה בסרט הביכורים שלה, נראה מקרי בהחלט. "הנותנת" הוקרן במסגרת היוקרתיות של שבוע המבקרים בפסטיבל קאן ועורר עניין רב בזכות סצנות סקס נועזות ומפורשות מאוד של בן־אשר עצמה. בחודש הבא צפוי לצאת לאקרנים בישראל סרטה החדש, "הפורצת", בכיכובה של ליהי קורנובסקי, ובימים אלה היא כבר עובדת במרץ על שני פרויקטים מסקרנים – סדרת רשת שתצולם בקיץ בלוס־אנג'לס וסרט שלישי שיצולם בשנה הבאה בפולין ועוקב אחר ילדה בת 13 ביום הראשון שאחרי מלחמת העולם השנייה. בין לבין הצליח סגל לשכנע אותה לדגמן עבור אתא. אם לשפוט על פי בן־אשר, זו לא הייתה משימה פשוטה. או כפי שמיטיבה הפרזנטורית לתאר: "סבל נורא".

     

    אז איך השתכנעת בכל זאת?

     

    שחר: "בשכנוע זה לא יעבוד. זה במניפולציות קטנות. 'בואי תמדדי, תראי איך זה יפה. זהו, כבר צילמו את זה'. זה הכל ממש במניפולציות. זה לא מתוך רצון. אין לה חלום לדגמן".

     

    הגר: "אני מתגברת על המבוכה. שהוא לא יצעק עליי".

     

    מי שצופה בסרט הראשון שלך, "הנותנת", לא מקבל את הרושם שאת אדם ביישן.

     

    (צוחקת) "אבל אני בנאדם מאוד ביישן. מאוד".

     

    איך זה מתחבר עם הסצנות הנועזות שלך בסרט?

     

    "זה כנראה איזושהי סטרוקטורה פנימית אחרת. אני בנאדם מאוד ביישן. אין לי שום יצר אקסהיביציוניסטי. זה באמת היה חלק מהמעשה. אני לא חושבת שאי פעם תימללתי לעצמי את זה שאני עומדת להיות עירומה בסרט שלי. זה פשוט דברים שאני מניחה שבשביל לעשות את הסרט ולעשות אותו כשם שאני רוצה לעשות אותו ומאמינה שהוא צריך להיעשות, יש טקסטים שאין אלא להנחית. ניגשתי לדבר מתוך החלטה לעשייה אבסולוטית. היינו מאוד מתוחכמים עם איך מאגפים את הדברים האלה כל הזמן, סצנות העירום נשארו ליום האחרון של הצילומים. כל מיני דברים בדרך, שהאמונה הצליחה לפורר את האמיתות האלה שאתה מדבר עליהן, האמונה בסרט, האמונה בתמה שלו, האמונה בעשייה, ברעיון, במה שהסרט צריך למסור. זה פשוט מחק את זה, פורר את החששות והפחדים שקשורים בזה".

     

    ואז את צופה בעצמך, יחד עם חברייך ומשפחתך, והחשש הזה מתעורר שוב?

     

    "זה נורא ואיום. זה רגע כזה שבו שמים את הראש באדמה, מה לעזאזל עשיתי. אבל יש גם צדדים חזקים. אני חושבת שיש בזה משהו שהגדיר לי שעשיית סרטים זה משהו שפועם בי, יקר לי, התשוקה שלי שם, האהבה שלי שם. יש בזה משהו. זה גם נורא ואיום וגם מאתגר תודעתית. בסוף האורות כבים ויש סיפור על המסך, ובשום מקום שהייתי בו לא פנו אליי 'כשאת עושה ככה וככה', אלא זה תמיד 'היא'. איכשהו הצליחו להפריד".

     

    שחר, איך אתה עם סצנות סקס?

     

    "לא השתתפתי בסצנות כאלה עד היום וגם לא כל כך ביימתי סצנות סקס. לפני המון שנים הייתה איזו פרסומת שהייתי אמור לביים ואמרו, 'אבל זה צריך להיות מאוד סקסי, אפשר שתשלח לנו סרטים סקסיים שעשית?' שלחו להם סרט של קוקילידה עם בובות פלסטלינה. זה פחות או יותר הדבר הכי סקסי שעשיתי".

     

    יש מוצרים שלא תהיה מוכן לביים להם פרסומת?

     

    "אני מניח שכן. אני לא עושה דברים שבעיניי הם בטעם רע או מגעיל. נגיד, לא עשיתי, או כמעט לא עשיתי, דברים שהייתה בהם שיחת שוביניזם. גם לא מציעים לי. איכשהו זה לא מגיע לפתחי. למרות שאני בנאדם מעשן, אני לא אעשה פרסומות לסיגריות. זה לא בריא".

     

    הרבה דברים שמוכרים הם לא בריאים.

     

    "כן, אבל זה נראה לי כבר מעבר לגבולות הטעם הטוב".

     

    פוליטיקה?

     

    "עשיתי הרבה מהמרכז שמאלה. אני מניח שמשהו שאני לא מאמין בו קטגורית אני לא אעשה".

     

    אז אם מפלגה מהימין תבקש את שירותיך תמורת צ'ק שמן?

     

    "זו שיחה תיאורטית, כי בצדק לא יציעו. כי אני חושב שהם אנשים אינטליגנטים והם מבינים שאני לא האדם הנכון להם. בסוף, בשביל לעשות קמפיין טוב לבית היהודי, אתה צריך להאמין בבית היהודי, או לפחות שיהיה לך אכפת נורא שהם ינצחו או שיצליחו. אם לא אכפת לך, אתה כנראה תעשה את זה לא טוב. כמו כל דבר".

     

    סגל גרוש פעמיים, אבל מנהל מערכת יחסים יציבה ביותר עם אייל שני. "לא הייתי מגדיר את זה בתור מערכת יחסים", הוא צוחק. "מה סוד הקסם של הקשר שלנו? שאלה טובה, שאני לא בטוח שאני יודע לענות עליה במאת האחוזים, כי זה משהו שקורה וקרה. זה היה מפגש מקרי שהתרחש בנקודה בזמן ובמקום בחיים שלנו שאיפשר שהוא יעשה מה שהוא יעשה ואני אנהל את זה. זוגיות שבה כל אחד מבין במה הוא טוב, ובעיקר במה הוא לא טוב. אני חושב שאייל הוא גאון במה שהוא עושה. חשבתי את זה לפני שהיינו שותפים ולפני שעשינו דברים ביחד. אני חושב שהוא כישרון בלתי נדלה באוכל במובן הגדול של המילה. בין אם זה להכין אוכל, ובין אם זה לצלם אוכל, לדבר על אוכל, לחשוב על אוכל, לתקשר באמצעות אוכל".

     

    נהייתם דומים קצת אחד לשני.

     

    "אנשים אומרים לי את זה, אבל אני לא רואה את זה. בעיניי אין שום בנאדם שפחות דומה לי מאייל".

     

    מביך אותך להיות דומה לו?

     

    "כן, כן".

     

    הגר, תשפטי: דומה או לא?

     

    "אני מבינה איך אפשר לחשוב שהם דומים. מהיכרותי את שניהם כבר אין לי דרך לראות את זה".

     

    שחר: "אני לא יודע איך נהיינו דומים. כשהתחלנו, עשינו תוכנית בערוץ 8 שקראו לה 'אוכל למחשבה'. השם הראשון שלה היה 'השמן והרזה'. אני הייתי הרזה והוא היה השמן. ואז הוא ירד איזה 30 קילו, אבל אני עדיין לא רואה את הדמיון. כשרואים אותנו בפריים ביחד תמיד שואלים אם אנחנו אחים. לפחות לא שואלים אם הוא הבן שלי".

     

    בתפקידיה הראשונים של הגר קראו לה "ג'וליה רוברטס הישראלית".

     

    "אני לא דומה לאייל שני. היא דומה לג'וליה רוברטס! כשאתה הולך איתה ברחוב בחו"ל זה מביך".

     

    הגר: "חבורות של יפנים מצלמים אותנו".

     

    שני במאים שחיים יחד נשמע סיוט כמעט כמו שני שחקנים בבית אחד.

     

    הגר: "שני שחקנים זה נורא".

     

    שחר: "אנחנו שני במאים בבית אחד, אבל אני לא יודע, זה לא נחווה ככה. לי לפחות".

     

    לא נותנים הוראות בימוי אחד לשני?

     

    הגר: "אנחנו מאוד שותפים בחיי בן הזוג באופן מוחלט והדדי. שחר נוכח בתהליכי הכתיבה שלי, אני נוכחת בתהליכי היצירה שלו. אבל לא הייתי אומרת שאנחנו מביימים זה את זה".

     

    שחר: "לא חושב שזה הביטוי המדויק, לביים. את החיים בטח אי־אפשר לביים. אבל גם בסרטים זה מסובך. וודי אלן פעם אמר, 'מה זה לביים? אתה בא ואומר, אני אעשה אגס. בדרך כלל בסוף יוצא בננה. אתה אומר בסדר, גם בננה בסדר'. זה תהליך שאתה מבין שיש לך שאיפה שלעולם לא תתממש".

     

    בקיצור, אין שום סיכוי שתעשו סרט ביחד?

     

    "אנחנו כל הזמן עושים סרטים ביחד".

     

    itaisegal@hotmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 29.05.17 , 14:55