כמי שהספיקה להתחתן ולהתגרש שלוש פעמים, ובארבע השנים האחרונות מתעוררת בבוקר לצד גבר שעושה לה זיקוקים, ריקי גל מביטה אחורה במבט מפוכח. "היה לי מזל גדול עם האנשים שבחרתי לעבוד איתם, מוזיקאים ובמאים. כולם היו גדולים. בחיי הפרטיים היה לי פחות מזל", היא אומרת בחיוך ממזרי. "הגברים שאיתם בחרתי להתחתן היו קטנים. הזוגיות הכי ארוכה שלי הייתה עם – תנחשי!"
אין לי שמץ.
"מתי כספי!" היא מבטאת את שמו בהערצה. "נפגשנו בסיני, באבו רודס. אני שירתתי בלהקת חיל הים והוא בלהקת פיקוד דרום. בלילה הוא החזיק גיטרה ואני התיישבתי לידו ושרתי איתו והוא פשוט היפנט אותי. הפכנו לידידים מאוד טובים, רציתי שהוא יכתוב לי שירים, אבל באותה תקופה מתי התחיל לפלס את דרכו וכתב רק לעצמו, לא לאחרים. חברת התקליטים הציעה לי להקליט עם מוזיקאים אחרים ואמרתי, 'לא, אני רוצה רק את מתי' והמשכתי לחכות. ככה חלפו השנים, עד שמתי הלחין ארבעה שירים חדשים לאלבום שלו והמפיק דודו אלהרר יעץ לו 'אם אתה רוצה לעלות שלב, תמצא זמר שיבצע את השירים האלה לצידך'. מתי חיפש וחיפש ולא מצא. בינתיים הנגנים שלו לחצו עליו, שאלו מה קורה, ויום אחד הבסיסט שאל 'למה אתה מחפש זמר? למה לא זמרת?' מתי שאל 'כמו?' והבסיסט ענה 'למשל, ריקי גל'. בבת אחת נפל לו האסימון, אחרי כמה שניות הוא צילצל אליי והשאר היסטוריה".
השירים הראשונים שכספי הפקיד בגרונה היו: "מערבה מכאן", "הנה פתחתי חלון" ו"ליל שרב" שהופיעו באלבום הבכורה הנושא את שמה, ובאלבום המשותף השני התווספו להם: "ילד אסור, ילד מותר", "נערת הרוק" ו"מה זאת אהבה".
"היסטוריה", היא מתמוגגת. "כשסיימנו את ההקלטות מתי אמר, 'הזמן יספר לך איזו זמרת את'. ציטוט מדויק. לפני כמה חודשים צילצלתי אליו ואמרתי, 'מתינ'קה, איך אני אעשה מופע לכבוד 30 שנה לאלבום הראשון שלנו בלי שתהיה בו?' ומתי ענה 'ריקינ'קה, ודאי שאני אבוא'. מאותו הרגע עברתי למצב של מלחמה כדי להפיק מופע חדש שבו אני משקיעה גם מכיסי הפרטי. על הבמה אני אש. אף אחד לא יאמין שאני כבר בת 66. הקהל מחזיר לי המון אהבה מעצם העובדה שהוא מגיע וממלא את האולם. אני נותנת את עצמי עד הסוף, רוקדת על הבמה וצוחקת ובוכה, וברגעים הקסומים האלה אני אומרת לעצמי 'אז מה אם חמשת הסינגלים מהדיסק האחרון שלי לא נכנסו לפלייליסט של גלגלצ? וואט דה פאק? זה לא סוף העולם' וממשיכה לשיר".
אלבומי הזהב שלה תלויים במקום החשוב ביותר בדירתה הקטנטונת והמרהיבה – על קירות חדר השירותים. "זה המשרד", היא מסבירה. האסלה ניצבת בגומחה שנבנתה במקור עבור המקרר, עד שגל שיפצה את הדירה והעבירה את המטבח לקצה השני שלה, זה שצופה לים. שאון האוטובוסים ברחוב בן יהודה גובר על רחש הגלים, אבל מזוויות מסוימות נחשפים פלחים כחולים. על המקרר מגובבים צילומי ילדות של בתה לירי (26) בחברת הכלבה פיצי, שממש לאחרונה הלכה לעולמה בשיבה טובה ("20 שנה היא הייתה איתי, עכשיו אני מטיילת עם הכלב של השכנים") וגם סטיקר "מוזיקה היא שפת המלאכים".
זה יפה לחגוג יומולדת 30 לאלבום הראשון, אבל אני עוד זוכרת אותך מימי "מפרש בודד".
"מה, את רוצה לקחת אותי 45 שנה לאחור?" היא מצחקקת – ומתמסרת. מגלה שאת הקריירה שלה היא חייבת לאחד, שלמה ארצי, שגילה אותה כשהייתה בת 12, בקיבוץ ניר דוד, אליו נשלחה אחרי שאמה השאירה אותה ואת אחיה במיסיון, שם גודלו על ידי נזירות.
"שלמה הגיע לעבוד בקיבוץ במסגרת בית הספר ואמרו לו, 'יש כאן ילדה שאוהבת לשיר'. הוא הביא גיטרה ושרנו משהו ביחד, אני כבר לא זוכרת מה", היא מתנצלת. "כשפרצה מלחמת ששת הימים הקיבוץ אמר, 'אנחנו לא אחראים עליכם' ורצתי לאבא שלי, בתל־אביב. כמה ימים קודם לכן אבא בישר לי שהוא מתחתן וחשבתי שסוף־סוף יהיה לי בית, וכמובן שהתבדיתי. לא התקבלתי בביתו. ידיד שלי, שהיה גיטריסט בלהקת השריון, סיפר לי שמתקיימים אודישנים ללהקות צבאיות ועניתי 'איך יקבלו אותי? אני רק בת 16', אבל הוא שיכנע אותי לבוא. שרתי את 'יסטרדיי' של הביטלס ושאול ביבר, שהיה ראש אגף התרבות של צה"ל, ניגש אליי ואמר, 'מיידלע, בשבוע הבא את טסה להופיע לחיילים בסיני'. נבהלתי, מעולם לא טסתי, אמרתי שאין מי שילווה אותי בגיטרה, ואז שלמה ארצי קם מהאולם, בכלל לא ידעתי שהוא שם, ואמר לביבר, 'אני אלווה אותה, אנחנו נסתדר'. קראו לנו 'צמד סיני', שלחו אותנו לדיונות של תחילת מלחמת ההתשה והמשכנו להופיע בכל מיני אירועים. לימים שלמה כתב לי כמה שירים, כמו 'ראש השנה שלך'. עד היום אני מרגישה כלפיו קרבה גדולה".
אני בוטיק
בגיל 19 וחצי היא עמדה בפעם הראשונה מתחת לחופה עם פולי (ישראל פוליאקוב ז"ל) מהגשש החיוור, שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים. "ברדיו של הקיבוץ שמעתי אותו ב'שיר הטלפון', הוא כבר היה כוכב ואני הייתי נערה חדשה בעיר הגדולה. גרתי בדירות של נשים זקנות, מכרתי נעליים, עבדתי כשמרטפית אצל עשירים, הסתדרתי לבד. ראיתי תמונה שלו ואמרתי, 'אוי, האיש הזה שובה את לבי'. יום אחד נכנסתי לבנק להפקיד צ'ק, הוא וגברי עמדו בצד ולימים פולי סיפר לי שהוא לחש לגברי 'אתה רואה אותה? היא תהיה אשתי'. הייתי ילדה תמימה, אפילו לא ידעתי מה זה סקס. היינו נשואים ארבע שנים, ארבע פעמים נכנסתי להיריון ממנו והפלתי. רק אחרי שמונה הפלות התברר שאני לא יכולה להביא לעולם ילדים חיים מפני שיש לי בעיה נדירה של כרומוזומים הפוכים, שאין לה פתרון. פולי ביקש מיונתן גפן 'תכתוב שיר לאשתי', והוא כתב את 'השמש היא האור של העולם' שהלחין קובי אושרת, אבל עד שהוא הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים כבר היינו גרושים".
למה?
"פולי שאל אותי 'אני או אמריקה?' ועניתי, 'אמריקה'. הייתי חייבת להרחיב אופקים. טסתי לשם במסגרת הפסטיבל החסידי, נשארתי בניו־יורק כי התחלתי להופיע במועדון של אריס סאן. למדתי מוזיקה, ראיתי המון תיאטרון וקונצרטים, גיליתי את הרוקנרול ושרתי את עצמי. שם גם התחתנתי בפעם השנייה כדי לקבל ניירות, נישואים אידיוטיים. לבעלי הייתה מסעדה והתפקיד שלי היה לפענח מזון: הלכתי למסעדות מתחרות, הרחתי את האוכל – אני מזהה כל ריח, כמו חיה ביער, חבל שאני לא מייצרת בשמים – ערכנו ניסיונות במטבח שלנו ומדי ערב בדקתי את הטעמים. חזרתי ארצה רק מפני שהציעו לי לעשות את אופרת הרוק 'בני בום'. חשבתי שאחרי שהיא תרד אחזור לניו־יורק, אבל המשכתי לעבוד".
הרזומה שלה מכיל עשרה אלבומים. "אני לא מפעל קונפקציה, אני בוטיק", היא מסבירה. "הבחירות שלי היו מאוד מדויקות ונחושות. למשל, רציתי מאוד לשיר משהו של חנוך לוין, שאיתו שחיתי בבריכת גורדון ושראיתי כל הצגה שלו. הוא הציע לי להשתתף ב'הוצאה להורג' בקאמרי, אבל כשהגעתי לתיאטרון נתנו לי להבין שזה כבוד גדול ושהתשלום אפסי, אז ויתרתי. למחרת הייתה כותרת בעיתון: 'ריקי גל אמרה לא ללוין'. רק אז העזתי לפנות אליו בבריכה, הסברתי לו מה קרה וביקשתי שיר. חנוך אמר, 'אני כותב מחזות, לא שירים, אבל כיוון שאני סומך על החושים הדרמטיים שלך אני מרשה לך להשתמש בכל שיר שתמצאי במחזה', אז בחרתי את 'בצער לא רב' ומתי הלחין".
הבעל השלישי היה אורי כהן־אהרונוב ז"ל, כתב ערוץ 1 לענייני משטרה. "אף פעם לא היינו זוג", היא מגלה. "הכרנו במלחמת המפרץ, הייתי מאלה שברחו מתל־אביב לירושלים, והתחברנו רק על בסיס של הסכמה ורצון הדדי לאמץ ילד. בתור רווקים לא היה לנו סיכוי לקבל. המטרה הושגה, קיבלנו את לירי כשהייתה בת שנתיים וחצי והתחלנו לגדל אותה בין שני בתים, כהורים גרושים. בגיל 43 הפכתי לאמא וזה היה אושר שאין שני לו, אבל זה לא היה פשוט בכלל. נעזרתי בפסיכולוגית כדי להבין שאני עושה את הטוב ביותר במסגרת היכולות שלי. פעמיים בשבוע הסעתי אותה לאבא שלה ולמשפחתו הגדולה, אצלי לא היה לה אף אחד, אז אחרי ארבע שנים היא עברה אליו. הכישלון הכי גדול שלי הוא שלא הצלחתי להעניק לה בית שלם. לוקח המון זמן עד שאתה מפצה את עצמך על החסכים. כיום לירי לומדת צילום והיא מקסימה מאין כמוה. בכל פעם שהיא קוראת לי 'אמא' אני מתרגשת מחדש".
איזה שיר מהרפרטואר העשיר שלך אהוב עלייך במיוחד?
"כולם היו בניי", היא מתחמקת, ולבסוף נוקבת ב"נערת הרוק" הפרובוקטיבי, שעורר סערה בשעתו. "אני יכולה לשיר אותו בכל מקום ובכל מצב, אפילו באמצע המדבר, בלי פלייבק, רק עם דרבוקה, וכבר עשיתי את זה".
רוקדת עם עצמי
את 45 שנות הקריירה תציין גל בשתי הופעות חגיגיות. בראשונה (20.7, מוזיאון תל־אביב) יתארח מתי כספי ובשנייה (28.7, אמפי שוני) יתארחו יהודה פוליקר, שהפיק את אלבומה האחרון ("ברור שהתאכזבתי כשהוא לא הושמע, אבל התאוששתי") ומירי מסיקה, שהייתה תלמידה שלה בבית ספר רימון.
לפני ארבע שנים, בתום הופעה, ניגש אליה דני (דניאל) שוהם, מהנדס ומנהל פרויקטים בארץ ובחו"ל, הצעיר ממנה בשלוש שנים. "גדלתי בבית מחוק, מודלים של אהבה ראיתי רק בקולנוע, ודני לימד אותי מה זאת אהבה בחיים, לא בשירים", היא מתרגשת. "הייתי צריכה לעבור את כל השנים האלה כדי לפנות בלב שלי מקום לאהבה כנה, בוגרת ויציבה. חברתי הפסיכולוגית טוענת שתמיד נמשכתי לגברים 'שלמים', שגדלו עם הורים טובים ויש להם משפחה טובה ודני הוא בדיוק כזה. יש לו אמא חמה ושני ילדים גדולים מנישואיו הראשונים, וכיוון שהוא כבר כמה לנכדים גם אני מחכה. דני לימד אותי לא לפחד מאהבה. כל כך הרבה אנשים לא מסוגלים להביע אהבה, ועוד לפני שמצאו אותה הם חוששים לאבד אותה, אבל האהבה שלנו גדולה. אין לה מילה, יש לה נשימה עמוקה וטהורה".
כמו תיכוניסטית החוטאת בכתיבה היא מביאה ניילונית ושולפת ממנה דפי מדפסת ארוכים, אותם מילאה בשירים, בכתב ידה. "תמיד כתבתי", היא מגלה, "אבל רוב האנשים כותבים מתוך משבר. אני כותבת מתוך התלהבות ושמחה ואהבת החיים. כל בוקר אני שמה מוזיקה ורוקדת עם עצמי".
תהיה חתונה רביעית?
"לא. חתונה זה כבר פאסה. לשנינו. מדי יום ביומו דני ואני ממציאים לעצמנו טקס אינטימי שמחייה אותי ומחייך אותי. עדיף".
