בראש השנה התעקשה עידית ג'וס לקיים את הארוחה בביתה. הלב שלה אמר לה שזו תהיה הפעם האחרונה שאימא שלה, חולת סרטן, תגיע לאירוע משפחתי. באותה ארוחה חגיגית הוגש האוכל בכלים חד־פעמיים מפני שבתה הבכורה, שחר, הייתה בעיצומם של טיפולי כימותרפיה בסרטן מסוג לימפומת הודג'קין, מה שחייב שמירה על היגיינה קפדנית למניעת הידבקות מחיידקים. במהלך הארוחה היא תיפקדה כמארחת לדוגמה, שהרעיפה פינוקים על אמה ובתה, ורק בעלה ידע את סודה. שבוע לפני ראש השנה אף היא אובחנה כחולה בסרטן השד.
לאחרונה, שוב נערכה בגינת ביתם, בגדרה, ארוחה חגיגית. הרשת של המנגל הוחלפה בחדשה, והאוכל הועבר לצלחות חד־פעמיות לכבוד הצוות של "עזר מציון" המפעיל את בית "אורנית" בפתח־תקווה, שהיה הבית השני של שחר בתקופת המחלה.
"אני דור רביעי. לא לשואה, לסרטן", צוחקת שחר (19 וחצי) כשהיא מחליקה את ידה על שיער ראשה שצמח מחדש. "כן, הסרטן מוליד הרבה הומור שחור. רוצה דוגמה? בשיחה הראשונה עם האונקולוגית, כשהיא אמרה שהכימותרפיה תגרור נשירת שיער, אמרתי 'סבבה, יהיה לי פטור משעווה ברגליים'. עכשיו באסה"' ובאותה נימה מבודחת מציינת שחר שהיא, שניים מאחיה ואמה נולדו במזל סרטן.
האם זה אומר שהיה ביכולתן לברוח מפניו?
בסלון הבית דולק נר נשמה. זה היום האחרון לשבעה על זיוה אקרמן, אמה של עידית, סבתה של שחר. נפלאות דרכי הגורל. הידיעה על פטירתה, בגיל 75, תפסה את בני משפחת ג'וס כששהו בדרום־אפריקה, בטיול שסימל עבור עידית ושחר את ההחלמה מהמחלה.
אפשר לקרוא את סיפורן במשקפיים שחורים, אבל אי־אפשר שלא להידבק באופטימיות שקורנת מהאם ומבתה. הן החליטו לספר אותו כדי להוכיח שסרטן הוא לא גזר דין מוות, להדגיש את החשיבות של גילוי מוקדם ולשבח אנשים טובים באמצע הדרך שהגישו להן יד חמה.
"מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שהסרטן עובר במשפחה שלנו", מספרת עידית ג'וס (49, ילידת רמת חן), נשואה לאלון (ראש אגף פתרונות תקשוב ברשות שדות התעופה), טרנרית (מלמדת) אן־אל־פי, מאמנת על פי השיטה, מדריכה בסדנאות של תקשורת אפקטיבית ופסלת חובבת. "זה לא היה צל מפחיד שריחף מעליי, אבל ידעתי שאני דור שלישי. סבתא שלי, יהודית, נפטרה מסרטן השד כשאימא שלי הייתה בת 16. על הדורות הקודמים אין לנו מידע בגלל השואה. כשהייתי בת 25 אימא שלי חלתה בסרטן השד, שהתגלה בבדיקה שגרתית. היא הייתה בת 51 כשנותחה. בזכות הגילוי המוקדם לא היה צורך בכימותרפיה, רק בהקרנות, ואחרי שהחלימה, היא חזרה לשגרת חיים נורמלית לחלוטין, עבדה כמורה ותמכה בחולות טריות. היו לה 25 שנים של חיים מלאים".
לאור ההיסטוריה המשפחתית נכנסה עידית למעקב תקופתי. "בגיל 23, עוד לפני שאימא שלי חלתה, גילו לי גידול שפיר בשד. פיברואדנומה. חמש שנים לאחר מכן, רגע לפני שנכנסתי להיריון עם שחר, בתי הבכורה, הגוש השפיר הגיע לממדים גדולים והוציאו אותו בניתוח. מאז, כל חצי שנה אני מתייצבת בתל השומר לבדיקה ובאיזשהו שלב הוחלט להגביר את המעקב. כל שנה אני עוברת ממוגרפיה וצילום אולטרסאונד, ולפעמים גם אם־אר־איי".
שחר למדה בגדרה, הדריכה בתנועת הנוער מכבי צעיר ובסוף י"ב יצאה לשנת שירות בנס־ציונה. "גרנו בקומונה של תשיעייה, עבדנו עם נוער במצוקה, עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים וגם בסניף של התנועה בראשון מערב", היא מספרת. "חלמתי להתקבל לקורס טיס ועבדתי חזק על הכושר הגופני, אבל לא עברתי את הגיבוש. בדיעבד התברר שיצאתי לגיבוש כשכבר היה לי גידול. “יש מצב שאגיש ערעור? סתאאאם".
שגרת החיים התוססת בבית שבו חיים ארבעה ילדים הופרה בחודש מאי בשנה שעברה, כששחר החלה להתלונן על כאבי בטן. "בהתחלה ניסיתי להתעלם מהם", היא משחזרת. "אורח החיים בקומונה לא היה הכי סטרילי. אמרתי לעצמי שאולי אכלתי משהו לא טרי, שאולי לא שטפנו טוב את הכלים ולכן חטפתי איזה וירוס. מדי פעם בלעתי כדור נגד כאבים. אחרי חודש הכאבים גברו ובמשך יומיים הלכתי כפופה. רק אז סיפרתי לאימא ועל המקום היא אמרה, 'את באה הביתה ואנחנו נוסעות לקופת חולים'. גם רופאת המשפחה חשבה שזה וירוס, היא מילאה טפסים לבדיקות, ובעודה מקלידה הסטתי לצד את השיער הארוך שהיה לי וגירדתי בצוואר. אמרתי לרופאה, 'אם אני כבר כאן, אז תראי, יש לי משהו קשה בצוואר' והיא מיששה".
הרופאה נלחצה?
"לא. אמנם זה היה גוש בגודל 4 ס"מ, כמו כדור פינג פונג, אבל הרופאה טענה שציסטות הן דבר שכיח בגילי. היא שלחה אותי לאולטרסאונד בטן, שהיה תקין, באולטרסאונד צווארי ראו שלוש נקודות נפוחות, אבל הטכנאית העלתה את ההשערה של מחלת הנשיקה. קיבלתי דיסק ולמחרת, כשהראיתי אותו לרופאת המשפחה, היא שלחה אותי דחוף לחדר מיון".
חשדת שזה משהו רציני?
"אני לא יכולה לומר שהמחשבה על סרטן לא עברה לי בראש כששלחו אותי להמטולוגיה ומשם לאף־אוזן־גרון, אבל ציפיתי לאיזשהו הסבר. באיזשהו שלב ראיתי שבתיק שלי כתוב 'בודקים לימפומה מסוג הודג'קין' וזה כבר נשמע מאיים. אמנם זה לא סרטן שד, כמו אצל סבתא, ואמנם אימא לא נושאת את הגן של סרטן השד, כך שאין מצב שירשתי אותו ממנה, אבל כיוון שהייתי מודעת להיסטוריה המשפחתית זה נשמע מפחיד. רופאת אף־אוזן־גרון אמרה לי שיש צורך לעשות ביופסיה ושקיימות שתי אפשרויות: לעבור אותה מיד, בהרדמה מקומית, או להמתין מספר ימים לביופסיה בהרדמה מלאה. החלטתי לעבור אותה באותו היום מפני שאני שונאת חוסר ודאות. אימא הזעיקה את אבא, שהגיע לבית החולים עם עיניים אדומות. נכנסתי לחדר הניתוח עם הנייד והאוזניות, ושמתי מוזיקה קצבית מהפלייליסט שלי".
בשבוע של ההמתנה לתשובות הביופסיה היא חזרה לקומונה. "כאבי הבטן המשיכו, התווספו להם בחילות וחוסר תיאבון, והתחקיר שעשיתי בד"ר גוגל לימד אותי שאלה התסמינים האופייניים להודג'קין. באותו שבוע התקיים יום ספורט של שי"ן־שי"נים מכל רחבי הארץ, וכיוון שלא יכולתי להשתתף ישבתי בצד וכולם העמיסו עליי את הסלולרים שלהם. פלטתי, 'וואו, כמה קרינה, בסוף אני אקבל סרטן'. אותי זה הצחיק, אבל כולם הסתכלו עליי בצורה מוזרה, חשבו שאני מדחיקה ומכחישה. אחרי שבוע חזרתי לבית החולים לבדוק את התפרים, שלחו אותי למחלקה ההמטולוגית ושם הבנתי שהחיים שלי נעצרים. הייתי ילדה בת 19 שאמורה לטוס לניו־יורק, כמתנת גיוס, ופתאום קיבלתי טייטל חדש — 'חולת סרטן'. כשנאמר לי שהביופסיה חיובית שלחתי הודעה בווטסאפ של הקומונה, 'אתם מוזמנים לבדוק בגוגל על לימפומה'. כשחזרתי לקומונה אמרתי להם כמה דברים עקרוניים: שאני אותה שחר שהם מכירים, שאני לא מוכנה לראות מבטים של רחמים, ושאני לא מוכנה לדבר על 'המחלה', יש לי סרטן ואנחנו קוראים לילד בשמו. גם הוספתי, 'אם יש לכם שאלות תשאלו אותי, אל תחליטו על הגבול שלי'. עד היום לא נתקלתי בשאלה שלא רציתי לענות עליה".
"שחר ניסתה להמתיק את המציאות בעזרת הומור שחור", מעירה עידית, "אבל עם קבלת התשובה החיובית הרגשתי שנפלו עליי השמיים. זו הייתה כמו נבואה שמתגשמת. לא האמנתי שזה קורה לנו. ישבנו לשיחה עם ד"ר דרורית מרקל, המטו־אונקולוגית, שביקשה פרטים על ההיסטוריה המשפחתית וזו הייתה הפעם הראשונה ששיתפתי את שחר במידע שעד אז שמרתי בסוד — שאימא שלי, סבתא שלה, שוב חלתה. חצי שנה קודם לכן גילו לה סרטן מסוג חדש, על הריאה, לא ידעו מה מקורו ואיך לטפל בו והיא ביקשה שלא אספר לנכדים".
עידית, שמצאה את עצמה בין אימא חולת סרטן לבין בת חולת סרטן, ידעה שעליה לשנס מותניים למענן. "לא ישנתי מרוב דאגה", היא מודה, "אבל הייתי חייבת להיות חזקה".
"כשאימא אמרה לי שאנחנו יוצאות למלחמה ביקשתי ממנה להחליף את ההגדרה", שחר נזכרת. "דווקא מפני שאנחנו חיים במדינה למודת מלחמות זה לא הרגיש לי נכון לומר שהגוף שלי נלחם בעצמו, בתאים שהוא יצר. העדפתי להתמקד בתקווה. בהודג'קין יש כמעט מאה אחוז הצלחה. סיפרתי לסבתא על האבחנה, והיא אמרה 'אנחנו באותה סירה ששוקעת'. היא הייתה פחות אופטימית ממני. ידעתי שזה כואב לה מאוד".
שחר עברה טיפול בן חצי שנה שכלל רק כימותרפיה. "במערכת הלימפה לא מוציאים את הגושים, הם מתכווצים ומתפוגגים מעצמם", היא מסבירה. "שבועיים אחרי הכימו הראשון השיער התחיל לנשור. ביקשתי מאימא, 'אל תסתכלי על הפח בחדר שלי', מפני שהוא התמלא בשיער. כל בוקר, במקלחת, נשארתי עם קווצות שיער ביד. גם הגבות והריסים נשרו, הייתי לגמרי חלקה. אחרי חודשיים נמאס לי מהנשירה וגילחו לי את השיער במספרה. כאות הזדהות, גם שני אחיי עשו קרחת. כשסבתא ראתה אותי עם קרחת היא נשברה, בשבילה זה היה שידור חוזר של מה שעברה".
חצי יום אצל בתי וחצי יום אצל אמי
"המוטו שלנו היה לנרמל את החיים", מספרת אמה. "עשינו הכל כדי שכל אחד מהילדים יוכל להמשיך את השגרה. אסרתי על בעלי לבטל נסיעות עבודה לחו"ל ועודדתי אותו לצאת לטיולי ג'יפים עם חברים. חודש לפני ראש השנה עברתי בדיקה שגרתית — ממוגרפיה ואולטרסאונד, וזו הייתה הפעם השלישית שהמליצו על ביופסיה בגלל הסתיידויות. למען האמת, באותה תקופה כבר הרגשתי לא טוב, היו לי בחילות וחשבתי שהן נובעות מדאגה לשחר, אולי אפילו מהזדהות עם הבחילות שלה. כשנכנסתי לחדר הניתוח התחלתי לרעוד. זה לא קרה לי בפעמיים הקודמות שעברתי ביופסיה, ואמרתי לרופאים, 'תנו לי לרעוד, זו התגובה של הגוף ללחץ'. בשתי הביופסיות הראשונות התוצאות הגיעו תוך שבוע. הפעם הן התעכבו משום מה. שכבתי על הספה בסלון, עם הנייד ביד, מחכה למייל. אחרי שלושה שבועות הגיעה האבחנה של תאים סרטניים ממוקדים בשלב מאוד מוקדם. הדרגה הכי נמוכה".
תוצאות הביופסיה הגיעו למייל של עידית כששהתה עם בתה בבית אורנית בפתח־תקווה. "אני בנאדם מאוד ספורטיבי", שחר מעידה, "ואימא הסיעה אותי לשם פעמיים בשבוע לפילאטיס שיקומי. גיליתי שיש שם גם חדר אמנות ושאני יכולה לצייר. אחר כך גיליתי את חדר המוזיקה והתחלתי ללמוד נגינה בגיטרה. המטפלת במוזיקה הייתה האדם הראשון שבפניו פתחתי את כל מה שאני מרגישה. היא הצליחה לפתוח אותי ולהוציא ממני את הפחד מההיסטוריה המשפחתית דווקא מפני שהתקדמה לאט, בקצב שלי".
"ברגע הראשון התפרקתי והמתנדבים של 'עזר מציון' לקחו אותי לחדר צדדי והחלו לטפל בי", נזכרת עידית. "כשהתאפסתי על עצמי המשכתי לתכנן את ארוחת ראש השנה. בדקה ה־90 אבי צילצל והודיע שהם לא באים מפני שאימא לא מסוגלת לקום מהמיטה. שחר צילצלה אל סבתה, אמרה לה, 'אני מתחננת', ובמהלך הארוחה סבתה הצטלמה איתה. לא ידענו שזו תהיה התמונה האחרונה".
בתום תקופת החגים עידית עברה ניתוח להוצאת הגוש הממאיר מהשד. לדבריה, "לאור הגילוי המוקדם, ובעקבות הרקע המשפחתי, הוחלט לוותר על טיפולים נוספים שעלולים לפגוע גם בתאים בריאים. לאימא לא סיפרתי דבר, לא ראיתי טעם להעמיס עליה מידע ודאגה. בימים מסויימים שלושתנו היינו מאושפזות במרכז טל, המכון האונקולוגי בתל השומר, בקומות שונות. לא היה לי זמן להיות חולה מפני שנקרעתי בין שחר לבין אימא שלי. שלושה ימים אחרי הניתוח חזרתי לעשות את המשמרות שלי: חצי יום אצל בתי וחצי יום אצל אמי, עד שהעברנו אותה להוספיס בית".
חודשיים אחרי ששחר סיימה את הטיפולים התייצבה משפחת ג'וס, בהרכב מלא, למרתון תל־אביב. "הדבקתי את כולם בתחביב שלי", מחייכת שחר. "אבא רץ 21 ק"מ, אחי ליאור רץ 10 ק"מ, יערה ויזהר רצו 5 ק"מ, אימא ואני רצנו רק קילומטר וחצי, את רוב המסלול הלכנו ובחצי הק"מ האחרון שוב הרבצנו ריצה. המתנדבים של 'עזר מציון' חיכו לנו בקו הסיום עם שלט 'ג'וסים, ניצחתם!' ומבחינתי זו הייתה סגירת מעגל. ניצחנו".
