הקלות הבלתי נסבלת

לפי מחקר "מדד האלימות", שפירסם המשרד לביטחון פנים ב־2014, מצב האלימות בישראל מדאיג: שבעה מתוך אלף איש בממוצע בשנה עוברים אירוע מסוג תקיפה אלימה, שעל פי האו"ם מוגדרת "תקיפה פיזית הגורמת לפציעה גופנית חמורה", פי שניים מממוצע התקיפות האלימות במדינות ה־OECD האחרות. לשם השוואה, בצ'כיה, טורקיה, יוון, פולין, אוסטריה, יפן, סלובקיה, איטליה, אסטוניה ועוד, מספר התקיפות לאלף אנשים עומד על פחות מ־2 מקרים בשנה. שתי המדינות היחידות מתוך 35 מדינות ה־OECD שנחשבות "בטוחות" פחות מישראל הן בריטניה ושוודיה.

מקרה הרצח הטרגי של דורון יודלביץ' איננו יחיד. למרבה הצער, רציחות "ככה סתם", על רקע זוטות, קורות בישראל לא אחת. במקרה יודלביץ', הצליחה התביעה להוכיח את מרכיב התכנון מראש של הרוצח יצחק כהן, שאמר בחקירתו, "לקחתי את הסכין בשביל ללכת להרוג אותו", וכך הצליחה למצות איתו את הדין. אבל במקרים רבים אחרים, שבהם קורבנות הומתו על דבר של מה בכך, איש לא הורשע ברצח.

יפתח גריידי ז"ל

אחד הבולטים שבהם הוא מקרה החייל יפתח גריידי ז"ל, שנדקר ב־2014 במועדון ברעננה על ידי בן גניש. הפרקליטות הגיעה עם גניש לעסקת טיעון מקלה, והוא הורשע בהריגה. לאחרונה נגזר עונשו ל־15 שנות מאסר בלבד.

רצח סתמי מזעזע וזכור היטב הוא זה של אסף שטיירמן, שנרצח ב־1996 בידי רעי חורב וסיגלית חיימוביץ, לעיני חברתם ליהי גלוזמן. לטענת חורב, שטיירמן חלף ליד ביתו וזרק לעברו: "רעי חורב, יא פחדן". בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי בתגובה להערה זו אמרה חיימוביץ: "בואו נהרוג אותו". קביעה זו הובילה להרשעה ברצח: בלי המילים האלה הייתה התביעה מתקשה להוכיח כוונה תחילה. 

שנתיים מאוחר יותר, ב־1998, ישב החייל יאן שפשוביץ עם חבריו בבית קפה סמוך לחוף באשקלון. חבורת צעירים שעברו שם חשבו שהם מדברים עליהם ברוסית. בקטטה שפרצה, יאן נדקר בליבו ומת. בית המשפט העליון זיכה את החשוד, מכלוף פדידה, כי השופטים לא היו משוכנעים אם הוא הרוצח או צעיר אחר שהיה במקום ולא הואשם. פדידה נשלח לשש שנות מאסר בלבד בגין חבלה ותקיפה בנסיבות מחמירות. בשנת 2000 נדקר אלון מיכאלי בחזהו למוות, בשל ויכוח על כיסא נוח בחוף תל־אביב. הדוקר, אלי עורקבי, הודה בהריגה במסגרת הסדר טיעון ונשלח לשלוש שנות מאסר בלבד. "קול דמיו של המנוח זועקים אלינו מן החול", כתב השופט בפסק הדין, שבו גם ביקר את אופן איסוף הראיות.

אריק קרפ ז"ל

ב־2003 נדקר למוות אבינועם שושן שישב בבית קפה בטיילת של חיפה. כלבתו של שושן ניגשה לכלב של אושרי מלול, שישב בסמוך, ובתגובה בעט בה ברק צרפתי, חברו של מלול. במהלך הוויכוח שהתעורר שלף צרפתי סכין ודקר את שושן בליבו. הוא נשלח ל־18 שנות מאסר בגין הריגה, ובית המשפט העליון קיצר את העונש ל־15 שנים בלבד.

ב־2005 נדקר למוות צחי יעקב בחנות ספורט בקניון בת־ים. יעקב ראה על הדלפק שטר של 100 שקל, הרים אותו ושאל למי הוא שייך. נער בן 15 אמר שהשטר שלו, ובתגובה העיר לו יעקב שכדאי שישמור על כספו. בין השניים התעורר ויכוח. חברו של הנער, קטין בן 17, דקר את יעקב בליבו. בית המשפט החליט להרשיע אותו בהריגה בלבד וגזר עליו 20 שנות מאסר.

ב־2008 החנה יוסף בבלי את רכבו ליד ביתו של דוד כבאז. כבאז זעם, שלף סכין וניקב את ארבעת צמיגי הרכב. בבלי ניגש לביתו ובין השניים התפתח ויכוח, שבסיומו שלף כבאז את הסכין ששימשה לניקוב הצמיגים ודקר את בבלי למוות. גם הוא הורשע בהריגה בלבד.

גדי ויכמן ז"ל

שנה מאוחר יותר, ב־2009, הוכה למוות אריק קרפ בעת שטייל עם אשתו ובתו בטיילת תל ברוך בצפון תל־אביב. שלושה צעירים נטפלו לבני המשפחה והיכו את אשתו ואת בתו של קרפ, שנמלטו בריצה והזעיקו עזרה. קרפ נותר מאחור והוכה למוות. הצעירים הורשעו בהריגה בלבד, שכן התביעה לא הצליחה להוכיח כוונה תחילה, ונגזרו על כל אחד מהם 26 שנות מאסר.

במארס 2012 נורה ג'ורג' סעדו מרמלה, בזמן שטייל עם כלבו. חבורת נערים שפגשו בו קיללו אותו. הוא המשיך ללכת, אך בדרכו חזרה התפתח ויכוח, שבמהלכו ירה בו אחד הנערים, קטין בן 15, באקדח. הוא הורשע בהריגה במסגרת הסדר טיעון ונגזרו עליו 12 שנות מאסר.

חודשיים מאוחר יותר, במאי 2012, הגיעו למוקד 100 בבאר־שבע תלונות על נערים שמתפרעים בפארק, שוברים בקבוקים וצועקים. שעתיים מאוחר יותר ירד גדי ויכמן, שגר בסמוך, כדי לטפל במקרה בעצמו. הוא נגח בנער עדן אוחיון, שבתגובה שלף סכין ודקר אותו בליבו. מותו של ויכמן נקבע כמעט מיד, אוחיון הורשע ברצח ונשלח למאסר עולם.

מקרה טרגי במיוחד אירע במארס האחרון, כשמשה קריסקי ז"ל נרצח בחתונת בנו על ידי איתן ילאו. ילאו בן ה־18 פנה לאחיו של החתן וביקש ממנו להביא וודקה. כשהאח סירב והסביר שאינו עובד במקום, פרצה ביניהם קטטה, במהלכה, כך על פי כתב האישום, נדקר אבי החתן קריסקי חמש פעמים במקומות שונים בגופו. הוא מת מפצעיו חמישה ימים לאחר מכן.