{ }
שבת 07 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רענן שקד
    7 ימים • 30.05.2017
    מועדון הלבבות הבודדים
    בווטסאפ הכיתתי לא מגיבים אליהם. כשעורכים מסיבות, הם לא מוזמנים. בהפסקה הם לא יוצאים לחצר, או מסתגרים בשירותים עד הצלצול, כי אין להם עם מי לשחק. וכל זה, אם יש להם מזל. אם לא, ישפילו אותם, ילעגו להם, יחרימו אותם. רענן שקד, פעם ילד עצוב ובודד בעצמו, גילה את המקום ואת האנשים שעוזרים היום ל"לא מקובלים"
    רענן שקד

    חברים. מי צריך אותם, נכון? אני לגמרי יכול להסתדר לבד. זה לא מעיק. אולי רק קצת, בהפסקות, כשנדמה שכולם מתארגנים, איכשהו, בחבורות, בקבוצות, באינספור התרחשויות בכל פינה אפשרית בחצר ובמסדרונות, שאני לא חלק – ולעולם לא אהיה חלק – מהן. אני לא מוזמן. אף פעם. אין לי מושג מאיפה בכלל נכנסים לחבורות האלה. איך הן נוצרות. מה צריך לעשות כדי להתקבל.

    אבל יש לי את העץ שלי בחלק האחורי של החצר. זה עץ תאנה ענקי עם ענפים שאפשר אפילו להתנדנד עליהם. הוא לא רק שלי, כמובן; יש עוד שניים־שלושה ווירדואים שנמלטים לכאן. לא ממש מכיר אותם. לא דחוף לי.

    לאורך ההפסקה אני מזמזם לעצמי שירים שאני אוהב, ולפעמים נתלה על אחד מענפי העץ. אני חושב מחשבות. מתכנן תוכניות. בוהה בשמיים. הפעמון מצלצל ואני נכנס לכיתה לבדי. כולם סביבי צועקים זה לזה, קופצים זה על זה, משתוללים. הרעש מכווץ אותי לתוך עצמי. אני מתיישב, מחכה שהמורה תיכנס והשיעור יתחיל. הוא מתחיל, ושקט משתרר. אני אוהב שקט. אני חרד מהרגע שבו הוא יופר על ידֵי, נדמה לי, כולם. מלבדי.

     

    כשאני לא חושב על זה, אני כמעט יכול לשכוח מהבעיה החברתית שלי. אבל לפחות חמש פעמים ביום – בהפסקות – היא מנסחת את עצמה מול עיניי בשתי מילים שהן הקללה של חיי לעת עתה: לא מקובל. המילה הארורה הזאת, "מקובל". כל מה שאני לא. כאילו אכפת לי. זה לגמרי טיפשי, אני יודע. אבל אני לא מסוגל – למרות שאני יודע שזה לגמרי טיפשי – להתעלם מזה או למחוק כליל את העלבון.

     

     
    גילה אלמגור וקאיפו כהן בסרט "הקיץ של אביה". מסיבה שאיש לא בא
    גילה אלמגור וקאיפו כהן בסרט "הקיץ של אביה". מסיבה שאיש לא בא

     

     

    אני לא מקובל. למסיבות כיתה אני מוזמן רק כי איזו אמא הייתה רגישה מספיק כדי לאלץ את הילדים להזמין את כולם. אני מגיע אליהן ומעביר את הזמן בלחכות שהן ייגמרו. אני מאושר ללכת הביתה. לא מקובל.

    אחר כך, באופן שמפתיע גם אותי, אני גדל. יש לי שניים־שלושה חברים כמוני. לא מקובלים. במקום לא להשתלב לבד, אנחנו לא משתלבים ביחד. אנחנו מאוחדים. אנחנו מרגישים חכמים יותר מהשאר. יש לנו את הבועה הקטנה שלנו, ועלבונות לא חודרים לתוכה. זה כבר הגיוני יותר. אני לא צריך יותר מזה. אני מחליט להישאר עם השניים־שלושה חברים שלי כל החיים. אני אתחתן איתם.

    ואז בית הספר מתפזר. אנחנו מתפזרים. החיים מתפזרים והצבא מפרק הכל. בטירונות יש לי חבר אחד. בקורס – אף אחד. בהמשך השירות – שניים־שלושה. בהמשך החיים – כמה עשרות. לא בו זמנית, לא. אבל מתישהו, קצת אחרי השחרור, אני מבין סוף־סוף איך עושים את זה נכון. איך עושים חברים, אפילו חברות. כלל ראשון: מוצאים אנשים שאתה באמת רוצה להיות חבר שלהם, במקומות שאתה באמת רוצה להיות בהם.

     

    אבל אם תיקחו את כל הילדים הבודדים, המתבודדים והפחות מקובלים בחצר בית ספר נתון – גם היום – תוכלו להקים מהם כיתה קטנה ומלהיבה. חלקם מסוגרים או ביישנים באופן טבעי. אחרים דומיננטיים או שתלטנים מדי ומרחיקים מהם ילדים אחרים. כולם, מה שנקרא, מתקשים לקרוא נכון סיטואציות חברתיות, כלומר להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון בלי לפגוע או להיפגע. חלקם עוברים חרם אחרי חרם.

    "פשוט הרחקתי ממני אנשים, העדפתי להיות לבד", מספרת לי נועה (שם בדוי, כמו כל שמות הילדים וההורים בכתבה), בת 15. "אמא אמרה שכדאי לי ללכת לפסיכולוגית, אבל זה לא עזר לי, כי הפסיכולוגית התייחסה אליי כמו אל מישהי שלא יודעת בכלל להתנהג ליד אנשים. כשעברתי לחטיבה המצב עוד החמיר, כי היו שם אנשים שהיו יחד מאז כיתה א', כולם כבר היו בחבורות. נכנסתי למצב של התבודדות".

     

    כמה מוכר. כמה זכור. הייתי ילד כזה בעצמי, והפכתי מילד שמתקשה להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון למבוגר שמתקשה בזה. אבל עולם המבוגרים סלחן יחסית לעולם הילדים ומסוגל למצוא את היתרונות – החברתיים, הכלכליים, היצירתיים – במי שעושים דברים אחרת, נשמעים אחרת, לא מתיישרים מיד.

     

    בבית הדין של מטה – של עולם הילדים – אין שום אחרת. יש אותו דבר. ואם אתה לא מצליח להיות הדבר, אתה בחוץ. אם יצאת בזול – יניחו לך בבדידותך. אם יש לך פחות מזל, יעליבו, יחרימו, יציקו, יחביאו את התיק, ימרחו צואה, יביישו בווטסאפ הכיתתי, ידחקו בך להתאבד. הכל הולך. ילדים הם חסרי מעצורים לטוב ולרע. הכי לרע. רק במארס האחרון פורסם סיפורו של תלמיד כיתה ה' בקריית־שמונה שחבריו לשכבה, אחרי שרבו איתו, הכינו לו "קבר" בשטח בית הספר, כולל דף עם תאריך ופרטי הפטירה, והזמינו את שאר התלמידים להשתתף ב"הלוויה". יצירתי.

     

    אבל כאמור, אם תיקחו את הילדים הדחויים ותשימו אותם יחד, בכמה קבוצות, ותניחו להם לדבר זה עם זה, הם יפסיקו להיות דחויים, לפחות לזמן מה. הם ימצאו לעצמם חברים. הם ילמדו איך עושים את זה. כלל ראשון: מוצאים אנשים שאתה באמת רוצה להיות חבר שלהם. "יותר קל במקום שאנשים יותר דומים לך ויותר בסגנון שלך", אומרת לי קרן, 14, "וזה עוזר שאתה לא מכיר את האחרים בקבוצה בהתחלה ואתה יודע שמה שלא תגיד, לא ידברו על זה בחוץ. אתה פוגש אנשים שמזדהים איתך ושלא הכרת".

     

     

    זה סוג של סטארט־אפ. הוא הוקם על ידי סטארט־אפיסטית בדימוס בשם סיגל נעים, 47, שלא באמת הייתה צריכה את הדבר הזה. ארבע שנים אחורה, נעים מכרה את הסטארט־אפ שלה, "אקספנד", שפיתח שדות סולריים בישראל, לחברת החשמל הצרפתית ויצאה עם שק המזומנים המקובל לחיים שאחרי האקזיט. שום מחויבות.

     

    במועדון "חברים" ברמת־החייל. "אתה פוגש אנשים שמזדהים איתך ושלא הכרת"
    במועדון "חברים" ברמת־החייל. "אתה פוגש אנשים שמזדהים איתך ושלא הכרת"

     

    נעים, באר־שבעית מבית דתי במקור, בתם של נגר ועקרת בית, מעולם לא התעניינה בטכנולוגיות או במיזמים נעדרי ערך מוסף חברתי או סביבתי, וכשאחת משתי בנותיה נתקלה בקושי חברתי ממשי, צץ אצלה הרעיון ל"חברים", מועדון הילדים הבודדים. והיא הלכה והקימה ברמת־החייל את המרכז המעוצב הזה – רצפות פרקט, פופים, חללים מזמינים – שעושה בדיוק את מה שאיש לא עשה למעני; לוקח את כל הילדים הבודדים, הדחויים, הבלתי משתלבים, שם אותם בחדר אחד ומאפשר להם לעשות, לראשונה, חברים.

     

    18 קבוצות של ילדים – מכיתות נמוכות ועד קבוצת הבוגרים, חלקם כבר בצבא – נפגשות כאן אחת לשבוע כדי לקיים אינטראקציות ובעיקר כדי להבין למה זה לא מצליח בחוץ. הקבוצות מנוהלות על ידי איש מקצוע, פסיכולוג, אבל מייצרות דינמיקה פנימית שהמשתתפים אחראים לה. אחרי סבב של 20 מפגשים שבועיים (שעלותם 300 שקל למפגש לילד. לא זול, גם אם נעים מבהירה ש"לא הגיעו לכאן ילדים שהייתה להם בעיה כספית ולא נכנסו לטיפול") ייצאו מפה רוב הילדים עם ארגז הכלים – או לפחות מפתח ברגים קטן – שיעזור להם לעשות את זה גם בחוץ.

     

    "אנחנו עוזרים לילדים לראות איך מה שעשית כרגע קורה לך גם בכיתה", אומר לי אלון וסרמן, 49, הפסיכולוג הראשי והמנהל המקצועי של המרכז הזה. "מגיעים אלינו ילדים שמסתגרים בשירותים בהפסקה כדי שההפסקה תעבור; ילדים שמנסים לגשת וכל חבורה שהם ניגשים אליה מעיפה אותם, מלגלגת עליהם; ילדים שמוציאים אותם מקבוצת הווטסאפ הכיתתית ולא מוכנים להחזיר אותם, והם צריכים להתחנן; הייתה לנו ילדה שריססה מישהו בספריי לניקוי הלוח. הילד המסומן הוא תמיד שעיר לעזאזל. יש בו משהו שונה – חיצונית או באופן שהוא מביע את עצמו, או איזו חולשה פיזית או אחרת".  

    "וזה מה שהילד הזה חווה כל היום", משלימה אותו נעים. "הוא הולך לבית הספר וחווה רק מקרים שבהם צוחקים עליו ומעליבים אותו. הייתה לנו ילדה שהילדים שלמדו איתה שמו לה על הכיסא גללים של בעלי חיים. יש המון תופעות של חרמות ונידויים".

     

    השאלה הפשוטה – האם אפשר להפוך ילד לא־חברותי מטבעו לחברותי? – היא, מבחינת וסרמן ונעים, רטורית. "כשמתקשרת אמא לנערה בת 17 ואומרת לי, 'מאוחר מדי, היא לא תשתנה', או כשהנערה אומרת, 'שום דבר כבר לא יעזור לי', זה פשוט לא נכון", אומרת נעים. "כי כשאומרים לי שהיא כבר בת 17, אני אומרת: 'היא רק בת 17. היא תמות עוד 80 שנה. ברור שאפשר לשנות'. יש ילדים שיגידו: יש לי את המחשב שלי, את הספרים שלי, אני לא צריך את זה. ויש פה הרבה ילדים מחוננים. אבל זה לא נכון, כי בלב הם רוצים את זה".

     

    לא אומרים תמיד שדווקא הילדים הלא־מקובלים יכבשו בסוף את העולם?

    "יכול להיות, אבל בינתיים הם לא צריכים לסבול".

     

    כן, הם צודקים. ובכל זאת אני מנסה להגיד לעצמי שאולי הם טועים. משהו בהתעקשות שלהם – שילדים מוכרחים חברים, ושגם אם כל הילדים לא נבראו שווים בעיני מלכי הכיתה, הרי שהם יכולים ללמוד להיות כאלה – מתסכל אותי בדיעבד. הייתי ילד מסוגר, וייתכן שילדים מסוימים צריכים להיות כאלה. עניין של אישיות. עניין של מגוון. לא כולנו מוכרחים לשאוף לרף אחיד של קולניות וחברתיות. והאם אנחנו באמת מוכרחים לעבוד בלהשתנות כבר מגיל שמונה? האם לא עדיף לעשות את מה שאני עשיתי בהצלחה גדולה לאורך שנים: לשתוק ולחכות שתהיה כבר מבוגר? בקיצור, קצת סבלנות; 15 שנה מהיום העניינים יסתדרו.

     

    "המקום הזה מיועד לילדים שמבחינתם לבוא כל יום לבית הספר זה באסה, כי זה מאבק כל הזמן, התמודדות אינסופית", אומרת נעים. "כי אם אני בכיתה ו', 80 אחוז מהעולם שלי זה העולם החברתי. אני בתוך אינטראקציה חברתית – ישירות או דרך מסך – מרגע שאני קמה בבוקר ולאורך כמעט כל היום".

     

    המסכים שינו את המצב לטובה או לרעה?

    "המצב של הילדים הבודדים החמיר בגלל הווטסאפ".

     

    "הם כל הזמן בווטסאפ ואין מנוחה לרגע", מסבירה לי חגית, אמא לילדה שהעבירה כאן תקופה מוצלחת. "גם ב־12־11 בלילה יש עדיין ילדים ששולחים סמיילים ו'חחח' ו'היוש', והבת שלי ספציפית צריכה מנוחה לפעמים, להתנתק מהטלפון. אבל מי שצריך מנוחה מרגיש כל הזמן שהוא מפסיד איזה מסר אקראי שנשלח. והיו זמנים שהיא הייתה מנסה לתקשר בווטסאפ ולא היו עונים לה. התעלמו ממנה וממה שהיא כותבת. מבחינתה זה היה עוד אזכור לזה ש'לא אוהבים אותי'".

     

    טלי, אמא של רונן, ילד בן 15 שהיה כאן, אומרת שאצלם המצב היה הפוך: "כשהוא היה כאן בכלל לא עניין אותו מה קורה בווטסאפ הכיתתי. עכשיו אני מוצאת הרבה נחמה בזה שאכפת לו ממה שקורה שם והוא חלק פעיל. אבא שלו תמיד היה איש שקוף, מין זאב בודד, והילד היה בדרך להפוך לאבא שלו. אני מגיל צעיר הבנתי שרונן הוא לא בן אדם של אנשים. הלכנו לטיפול וגרמו לי שם להבין שאני צריכה לקבל אותו כמו שהוא. עד שהבנתי שהוא פשוט לא מאושר כמו שהוא. שאפילו החבר האחד שהוא צריך בשביל להרגיש שהוא בסדר – לא קיים".

     

    אה, החבר האחד. אני זוכר את תקופת החבר האחד. תחושת הרווחה העצומה על שיש לך חבר אחד, תחושת הכישלון על שיש לך רק חבר אחד. העובדה שאני זוכר את כל זה בחדות הופכת אותי, כמובן, להורה מהסוג הפחות מומלץ. הורה שעוקב בהיחבא אחרי הילד שלו כשהוא מגיע לאסוף אותו מהגן, ובהמשך באירועים כיתתיים – חרד לגורלו החברתי, חושש מהרגע האחד שבו הילד עומד לבד, משליך על הילד את חוויותיו המוקדמות, רק כדי לגלות, לפעמים, שהילד שלך הוא לא אתה. שהילד חברותי בהרבה ממה שאתה היית. ממה שאני.

     

    ואולי לא? ואולי קשה לילד כמו שהיה קשה לי, ולמה הוא כבר לא רוצה ללכת לכדורגל, ולמה הוא לא קובע עם חבר? כל סימפטום – גם חולף, גם מקרי – שמגלה הילד ושעלול להעיד, ולו בריחוק, על מחלת הבדידות – מקפיץ אותי. הצילו, זה גנטי. עוד רגע ואני מוכן לשלם כל סכום כדי שירפאו את הילד ממה שבוודאי אין לו, אבל אני משליך עליו מתוך עברי שלי.

     

    איך אנחנו יודעים מתי יש בעיה ומתי אין? כולנו הרי ראינו את הילדים שלנו לא משתלבים בנסיבות חברתיות או עומדים פה ושם בצד. לא תמיד זה כרוני.

    וסרמן: "כשזה משהו שחוזר על עצמו שוב ושוב, ובסיטואציות חברתיות אתה רואה את הילד מתקשה ולא מוצא את מקומו וילדים אחרים מתרחקים ממנו ולא נוצר שם קשר באופן טבעי – זה הסימן".

     

    ההורים סביבי – כולם הורים לילדים שחוו תיקון מוצלח ב"חברים" – לא ממש נדרשו לשאול את עצמם אם יש בעיה. הבעיה הציגה את עצמה בבירור. "ראיתי שלילדה שלי יש קושי לזהות את המצב החברתי שהיא נמצאת בו. היא פירשה דברים אובייקטיביים כאילו הם נגדה ומיד נכנסה למצב של מגננה, עלבון, תחושה שהכל נגדה, תחושת נרדפות", מספרת ריקי, אחת האמהות.

     

    "גם אני חשבתי בהתחלה שאולי זה רק בראש שלי, אבל אז התחלתי לשמוע מהגננות", אומרת שרי, אמא אחרת. "הבת שלי לא הייתה מסתכלת על ילדים כשהיא הייתה מדברת איתם".

    ואמא שלישית מספרת ש"הילדה שלי בכלל לא מסוגרת – להפך; היא יותר מדי אאוטגואינג, יותר מדי אינטנסיבית. היא קופצת על ילדים, מחבקת אותם, היא קצת באובר. זו בעיה של ויסות חושי. היו באות אליה חברות ואומרות לה, 'די, מספיק', והיא לא הייתה מבינה מה היא עושה לא בסדר".

     

    עד כמה אנחנו מאשימים את עצמנו כהורים בעובדה שהילדים הפכו לכאלה?

    נעים: "המון, המון".

     

    ואנחנו אשמים?

    כולם: "כן".

     

    למה?

    טלי: "כי לעשות פליידייט בשבילי זה הדבר הכי קשה בעולם. לתאם את זה בשבילם כשהם קטנים, אלוהים שישמור אותי. להתקשר לאיזו אמא ולשאול אותה אם אפשר שהילד שלי ייפגש עם הילד שלה זה קצת כמו להתחיל עם מישהו, וזה דבר שאני לא נוהגת לעשות או לא מרגישה בו נוח".

     

    אז אולי את צריכה עזרה?

     

    "אה, אין לי ספק. היה לי פחות נוח לצאת מאזור הנוחות שלי ולהתקשר לאיזו אמא, והיה לי נוח שהוא בבית, ויש לזה חלק משמעותי במה שהתפתח אצלו".

     

    לפעמים נראה כאילו כל העסק הזה הוא שירות להורים ולילדים פריווילגיים מצפון תל־אביב.

     

    טלי: "תאמין לי, להוציא בעיות קיומיות של ממש, אין משהו שבא לפני הבעיה הזאת".

     

    וסרמן: "יש כאן לא מעט הורים לגמרי לא פריווילגיים שקשה להם, גם כספית וגם מבחינת ההתנהלות. יש כאן ילדים מכל הארץ שמגיעים כל שבוע".

     

    יש מקרים שבהם אתם מרימים ידיים?

    וסרמן: "יש הרבה מקרים שכבר בשלב מפגש ההיכרות אני אומר להורים שאני מצטער, אבל הדבר הנכון זה דווקא טיפול פרטני, כי הביטוי של המצוקה האישית הוא גם בחלק החברתי, אבל זה לא המקור של זה. לגבי ילדים שכבר התחילו אצלנו – היו לנו עד היום רק שלושה מקרים שבהם עצרנו את הטיפול ואמרנו: אופס, טעות, לא חזינו את מה שקורה עכשיו. זה קרה ברגע שילדים אחרים בקבוצה איתגרו אותם יותר מדי והם לא הצליחו לווסת את עצמם. למשל ילד מכיתה ט' שהפגין אלימות בקבוצה. ניסינו לעזור לו להחזיק את זה, אבל זה לא עבד ונפרדנו כידידים".

     

    טוב, אבל מה תעזור קבוצת חברים חיצונית אם הכיתה דפוקה. והגננת לא בסדר. ובית הספר הזה לא מתאים לו; הילד משתעמם שם כי הוא גאון, או כי הוא לא גאון, או כי הוא תמיד היה ילד רגיש, או אדיש, או כי בדיוק התגרשנו, או כי אמא שלו עוברת תקופה והדג שלו מת.

     

    הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו חוזרים על עצמם בכל הבתים. הם לא תמיד מוטעים; הכיתה כנראה באמת דפוקה. "בחלק מהמקרים זה פשוט נכון", מאשרת נעים. "העניין הוא שזו לא מחשבה קונסטרוקטיבית. השאלה שהילד יכול לשאול את עצמו היא: איך אני עושה שינוי כדי שבפעם הבאה שתקרה סיטואציה מסוימת אני אדע לנהל אותה אחרת?"

     

    נעים. "ברור שאפשר לשנות"
    נעים. "ברור שאפשר לשנות"

     

    חלק מההורים ב"חברים" ניסו להעביר את הילד כיתות ובתי ספר. אחרים ויתרו מראש. "היה לי ברור, סליחה, שהדפקט הוא אצל הילד, ולא רציתי שהוא יחווה עוד כישלון במקום אחר", אומרת טלי בכנות. "רציתי לתקן איפה שהוא נמצא".

     

    ריקי: "אנחנו עברנו בית ספר כשנגמר היסודי, כי באמת הייתה שם כיתה שתמהיל הבנות שלה היה איום ונורא. היועצת ליוותה את הכיתה הזאת שש שנים וכל הזמן ניסתה לפשר בין הבנות, היו קליקות של בנות, היו בנות ששלטו בכיתה וניהלו אותה, היו פחות מקובלות, והייתה הבת שלי – שלא התחברה לאף אחת. בסוף כיתה ו' העברנו אותה לבית ספר פרטי אקסקלוסיבי – לכאורה המקום שהכי מקבל את השונה והאינדיבידואליסט, אבל הקושי ביצירת קשר ובזיהוי המצב וביצירת חברים חדשים ליווה אותה גם לשם".

     

    וסרמן. "ילדים מכל הארץ"
    וסרמן. "ילדים מכל הארץ"

     

    וזה אולי המקום שבו המועדון הזה עושה משהו שמסגרות אחרות לא עושות; הוא מוצא מקום לילדים שלא משנה כמה ניסו, פשוט לא מצאו לעצמם כזה. הפעם הראשונה שבה יש לך חברים היא, כמובן, פריצת הדרך הגדולה, והעובדה שבאופן אישי חיכיתי עם זה עד גיל 22 לא הופכת את זה להמלצה. "אני בכיתות ג'־ד'־ה' עוד אמרתי: אני ביסודי, ונכון שלא טוב לי, אבל זה עוד יכול להשתנות", מספרת לי רומי, בת 15. "אתה פחות מבין את המצב של עצמך בגילים האלה, וקשה לך להודות: אני צריך עזרה. במקום זה אתה אומר: אני אסתדר, אנשים ישתנו. ואנשים באמת משתנים, אבל לך קשה לשנות את עצמך". 

    ואבא חד־הורי אחד, שמצטרף בסוף הפגישה, אומר בפשטות: "אני הבנתי שהם הצליחו כשהילדה שלי יצאה מפגישה ואמרה: 'הקשיבו לי היום'. זה משהו שהיא לא אמרה אף פעם".

    נו, ילדים. לא בדיוק אנשים קשובים. ולך תסביר לילד שלך שמתישהו, בעוד זמן לא קצר – אבל גם לא נצחי – כל זה ישתנה, יהיה מאחוריו, יוחלף בנוף אנושי שונה לגמרי שיהיה נתון, במידה רבה, לבחירתו. שהיתדות העגולות, שכל ילדותם ניסו להכניס אותן לחורים מרובעים, ימצאו את מקומן. ושכל זה יהפוך לזיכרון מרוחק שיחזור אליו רק כשיהפוך בעצמו להורה. ועד אז – ובכן, אז הוא כבר יגיע, רדוף כל השדים הישנים ההם, למקום שבו יטפלו בילד שלו. "לפעמים אלה ההורים שצריכים טיפול", מודה וסרמן. "ואז אנחנו אומרים להם: תניחו לילד". •

     

    raanan@y-i.co.il

     


    פרסום ראשון: 30.05.17 , 01:54
    ידיעות אחרונות