שישה ימים ביוני
"כל העיניים מופנית לעקבה, שם עלול נאצר לממש את שבועתו להחריב את מדינת ישראל" (קריין הטלוויזיה האמריקאית, מאי 1967)
לבד בנחל־עוז/ קחו את עצמכם ועופו איתי ליוני לפני 50 שנה, טרם מלחמת ששת הימים. היינו בני 18, ממש בסוף התיכון. והיום כבר ברור שההכנות למלחמה הזו לקחו לנו אז את הכיף של הפרידה מהתיכון, ומסיבת הסיום שלנו נראתה יותר מבאסת מהשיעורים המתישים של המורה לפיזיקה.
האזינו לטור של שלמה ארצי
"ימי הכוננות" קראו לימים שנמשכו כמו נצח לקראת היציאה לקרב. ומרוב שישראל רצתה לעודד את עצמה נכתבו אז שירים מצחיקים שמזכירים את הקריוקי של היום, כמו "נאצר מחכה לרבין איי, איי, איי", או "באנו למילואים, חשבנו עושים חיים, נתנו לנו עוזי אוכל ווזווזי (אשכנזי)".
ואז נשלחנו לעשות חפירות בקיבוץ נחל־עוז ליד גבול עזה, כי שם חנו הכוחות בדרכם לסיני. ואם אתם מתבלבלים עם המונח העכשווי "לחפור" (לזיין את המוח), אז אנחנו חפרנו באמת, במעדרים, שוחות בגודל אדם, כמחסה מפני הפצצות המצרר של המצרים.
הגעתי בטרמפים לגבול עזה, ואני זוכר שהייתה אווירה טובה בנחל־עוז. ממש לא כמו שהשתקף בתקשורת כשראש הממשלה לוי אשכול גימגם ברדיו מול אוזני האומה, ודיין האלמותי (אז) החליף אותו בגלל זה כשר הביטחון. הכוחות שלנו, בעיקר הטנקים, נראו כמו בפיקניק המוני בחורשות מסביב. ואני הסתובבתי קצת בין העצים, אכלתי מהלוף של החיילים בצהריים ולפעמים הבטתי בהם וחשבתי לעצמי מי ייפצע ומי לא יחזור.
אבל מה שאני זוכר עד היום זה את הבוקר שבו הכוחות נעו. נכון שלא שמעתי במו אוזניי את הפקודה המפורסמת "נוע נוע סוף" – אבל את רעש הזחל"מים והטנקים שזזו משם כן. ואז הם נעלמו, ואני נסעתי שוב בטרמפים חזרה הביתה.
תל־אביב 67' / תל־אביב הייתה מוכנה לקרבות ב־67' כמו הבריטים מול הבליץ הגרמני. שקי חול היו מפוזרים ליד חדרי המדרגות של הבתים, וכל פנסי המכוניות נצבעו בכחול כדי שאם המצרים יבואו בלילה להפציץ ולחרב את העיר מהאוויר, הם לא יזהו אותה מלמעלה. מצחיק? אפילו את החלונות של הבתים כיסו כדי שאור לא יזלוף החוצה.
"רואים קרן אור", זו הייתה הצעקה הקבועה של האחראים מטעם הג"א (החיל שהיה אחראי על העורף), שהיו חוצים ת'רחובות ליד הבתים ומזהים כשהאטימה לא הייתה משהו. ואז היינו מסדרים את זה עם בריסטולים שחורים ונייר דבק.
לא היה מה לעשות, רק לחכות. אז חיכינו למלחמה. והיה בזה משהו לא הגיוני, כי אנשים רגילים לחכות לאהבה ולכסף, אבל למלחמה? ממש לא.
וכך העברנו זמן בלנקות מקלטים ולארגן את פתחי המילוט, למקרה שהמצרים יגיעו עם טנקים לתל־אביב וניאלץ לברוח לאנשהו.
את שארם א־שייח' / אבל אני זוכר שכשהגעתי הביתה מנחל־עוז, כבר החלו כוחות חיל האוויר להשמיד ולכתוש (מילים של אז) את חיל האוויר המצרי. ושישה ימים אחר כך נגמרה במפתיע המלחמה שנקראה מלחמת ששת הימים וכולם חגגו בהיסטריה. רק מנבאי הנבואות שבינינו הבינו שחל פה שינוי בתור עם שהגדיל את שטחו ושליטתו.
ואז, כמו בכל אופוריה לאומית, החלו להופיע ברדיו שירים הרואיים כמו למשל על הקרב המרגש בגבעת התחמושת, או שירים פטריוטיים, כמו "את שארם א־ שייח', חזרנו אלייך שנית", שאיש לא טרח לברר למה חזרנו אליה שנית, כי מתי היינו שם בעצם בפעם הראשונה? וכמובן השיר "ירושלים של זהב" שכמעט החליף את "התקווה".
וכשהסתיימה המלחמה, שגבתה לא מעט קורבנות (779 הרוגים, 2,593 פצועים ו־15 שבויים), כולם כבר אהבו את צה"ל ועשו כבוד לדיין, כאילו הוא הבן של אלוהים, והערבים קיבלו אותנו בפחד ויראה. אני זוכר בדיחות עליהם סטייל "הערבים מוחאים כפיים ברמזורים, כי בחיים לא ראו עמוד עם שלושה צבעים מתחלפים". והיו כאלה שאמרו שהם בכלל הזמינו את המלחמה כדי להרוויח ממנה, כי עכשיו נפתה אותם לחרוש עם טרקטורים במקום עם חמורים, והם יהיו נאורים.
וכל מדינת ישראל, על שלל משפחותיה, זרמה לשטחים בשבתות כדי לקנות שם מחומוס ועד בגדים. ומילים כמו קדושים או מתנחלים טרם נכנסו ללקסיקון ולשיח שלנו. רק התחושה שחזרנו לימי התנ"ך, להבטחות הגדולות של אלוהים לאברהם אבינו, ושאותנו יוציאו מפה רק עם בולדוזרים.
שיחה עם חייל עכשווי / ויום אחד הציעו לי ולריקי גל (אז רבקה בן מנחם) לנסוע להופיע לפני חיילי צה"ל שחנו בסיני, והקמנו צמד לפני הגיוס וקראנו לו צמד סיני (אלא מה?) ונסענו לאורך קו החוף של חצי האי סיני ושרנו וטבלנו בים והשלינו את עצמנו שהחופים המדהימים של חצי האי יהיו שלנו לנצח, כמעט כמו חופי תאילנד.
אז כן, אני יכול להפליג בסיפורים על מלחמת ששת הימים. אבל אני חושש שאני חייב לחזור במהירות להווה, כי אחרת אחטוף ריקושטים מהאנשים של היום שאני מדי נוסטלגיסט, והרי אני לא.
אז הנה משהו מההווה, על איך הלכתי השבוע עם הנכד שלי יהלי לבית קפה. הוא בן 18 (כמו שאני הייתי לפני מלחמת ששת הימים) ועומד להתגייס כבר לצבא.
"נו, איך אתה?" שאלתי. "לא ברור, אבל בסדר", אמר כדי להרגיע אותי ואת עצמו.
ואז, כשאוטומטית סיפרתי לו על המלחמה ההיא (כמו שסיפרתי לכם) ועל ההבנה שהייתה לי אז שכלום לא ודאי מלבד חוסר הוודאות, הוא הקשיב לי, וכשאמר: "אל תדאג לי, כי לא נראה שמלחמה עומדת לפרוץ בקרוב", נרגעתי ושוב הבנתי שאני חי קצת בעבר.
מאי לפני יוני / בגלל המלחמה ההיא, אני תמיד נכנס לכוננות בסוף מאי, לקראת יוני. עובדה. רוג'ר מור, שהיה ג'יימס בונד השלישי, מת לקראת יוני, כמו בסרט "חיה ותן למות". וזה העציב אותי כי אהבתי את הג'נטלמן הבריטי, למרות שהוא לא היה שחקן מי יודע מה. וכשכריס קורנל מלהקת סאונדגארדן התאבד בתלייה אחרי הופעה בדטרויט, התעצבתי וגם התעצבנתי כשמישהי בטלוויזיה אמרה עליו בזלזול שאולי איש לא יתגעגע אל הזמר הלשעברניק (לדבריה) בן ה־52. וכל החודש צבטתי את עצמי כדי להיזכר שאני חי בעצם ביוני 2017 ולא ב־1967 ושהנשיא האמריקאי שבא לביקור בארץ הוא טראמפ ולא לינדון ג'ונסון.
הבתולה האולטימטיבית / אלא ששוב ושוב נתקלתי בעבר הרחוק. והפעם זה קרה לי כשרכבתי על אופניי בתל־אביב בשבת מוקדם בבוקר והגעתי בזרם הרכיבה שלי (סטייל זרם התודעה) לאזור רוטשילד, והופס, גיליתי אנדרטה לזכר בוני העיר . אז מיד עצרתי את שני הסטופרים של האופניים והתחלתי לברר בגוגל במה מדובר. גיליתי שהאנדרטה הוקמה בנקודה הסמלית שבה נערכה הגרלת המגרשים ביום ייסודה של אחוזת בית, הלא היא תל־אביב בתחילת המאה הקודמת. ושעל האנדרטה חקוקים שמות המייסדים והפסוק הסקסי "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל" (ירמיהו ל"א, ג').
וואו, בתולת ישראל, חשבתי, ואחרי זה עפתי לי לרגע על החבורה הבתולית והחלוצית הזו שהיה לה חזון מטורף שיום אחד תקום פה וואחאד עיר, והם בטח לא העלו על דעתם שביום שבת אחד בשעה שבע וחצי בבוקר בגבול שלבין מאי ליוני 2017 ישתו אזרחיה מקיאטו בקיוסק החמוד ברוטשילד, בעוד כל מיני שיכורים ממסיבות הלילה ישתינו בין העצים את האלכוהול שהצטבר בדם שלהם.
ואחר כך חשבתי שאיזה מזל שהמצרים אז, במלחמת ששת הימים, לא הגיעו להפציץ את העיר. אמנם היו כמה אזעקות שווא, אבל מלבד אגדה על איזה טיל מכיוון ירדן שנפל בכיכר מסריק, העיר נותרה עומדת על תילה. ממש כמו בתולה עם בטן קטנה, סקסית וקומפקטית.
לפנייה לכתב/ת 
