רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אלעד אדמוני
    מגזין חג • 29.05.2017
    "התחלתי לבכות, נכנסתי ללחץ, לא יכולתי לדמיין את עצמי בלי ציצים"
    נטלי דדון נאלצה להיפרד לאחרונה, מסיבות בריאותיות, מהשתלים שהגדילו את החזה שלה. עכשיו היא הולכת ומסתגלת, יותר בקלות משציפתה, לחזרה אל המראה הנערי והטבעי. ואיך האמהוּת החד–הורית? מה עם האבא שזהותו עדיין נשמרת בסוד? והאם יש מצב לזוגיות חדשה? תשובות כנות להדהים לשאלות הכי אישיות
    גאיה קורן ׀ צילום: אלעד אדמוני | סטיילינג: שלו לבן

    בוקר... התעוררתי קצת אחרת, אולי לא אחרת, אולי התעוררתי עצמי... אולי פשוט כל כך התרגלתי אחרת, אולי אנחנו כל כך מתרחקים מעצמנו כי אפשר להיות מישהו אחר... כבר חודש ימים שאני נלחמת על השפיות שלי, בודקת, מבררת, נזרקת בראש למיליון כיוונים... נחרדת, מתפרקת, אבחון ואז שאיבה ובקטריולוגיה ומשם לביופסיה... לא ברור מה נכנס לי לחזה והתפללתי שהלוואי שזה כלום בעצם... אני אמא, בעיקר רץ לי בראש שאני אמא ויש לי פה אחריות עצומה ביקום הזה. אי־אפשר ללכת עכשיו. כן, עד לשם הגעתי. דרמטית, חרדתית או סתם אנושית. ההמלצה הסופית הגיעה... חייבים להוציא את השתלים ואת שוכחת שלפני רגע רק התפללת שזה יהיה כלום ושום דבר ושתהיי בריאה. אז הנה הודיעו לך, את בריאה!!!!!! רק תיאלצי לחיות בלעדיהם... הגוף דוחה את השתלים ואת מאבדת פרופורציות ובמקום לקפוץ באוויר משמחה שאת בריאה את מייללת ולא מאמינה, אני בלי ציצי?!?!!? מי אני בכלל?!?!?!??" (מתוך פוסט שהעלתה נטלי דדון בדף הפייסבוק שלה, 17.4.17)

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    קצת לפני פסח הרגישה נטלי דדון שמשהו מדגדג לה. לא דגדוג נעים, אלא משהו מציק, שהפך בהדרגה לגירודים לא הגיוניים בחזה. היא ניסתה להתעלם, כמו כל אישה שיודעת שמשהו לא בסדר אבל מדחיקה, עד שהשד התחיל לגדול מעבר להגדלה המלאכותית שלו. "אמרתי, טוב, זה יעבור, אבל ראיתי שצד אחד מתנפח והחזה מאבד פרופורציה", אומרת דדון. "הלכתי לרופא והוא אמר שיכול להיות שהשתל לא מגיב טוב להורמונים של ההיריון, או שזה בגלל ההנקה. שאבו לי נוזל כדי לברר מה קורה איתי והוא יצא עכור עם גושים. אחרי בדיקה אמרו לי שזאת רק דלקת".

     

    נשמת לרווחה?

     

    צילום: יריב כץ
    צילום: יריב כץ

     

    "כששאבו לי נוזלים מהחזה רצו לי הדברים הכי גרועים בראש. אמרתי לאחותי, 'אני משאירה לך את הילד'. מצאתי את עצמי כותבת צוואה. אני נמצאת בקשר עם ילדים בבתי חולים וזה הדבר הראשון שקפץ לי לראש, שאני הולכת לעבור את כל מה שהם עוברים וזאת התמודדות לא פשוטה עם הרבה חוסר ודאות. ישר המחלה נכנסת לך לראש. אני מפחדת אפילו להגיד את השם".

     

    החזה של דדון חזר לגודלו הקבוע ובערב פסח היא נסעה לבית הוריה בצפון כשהיא רגועה ומאושרת. בבוקר שלמחרת התעוררה עם שד נפוח, כואב, כפול בגודלו מהשני. "רצתי לרופא שלי, ד"ר דב קליין, והוא אמר שאין ברירה, אני חייבת להוציא את השתלים כי הגוף דוחה אותם", היא מספרת. "עשיתי אצלו את ההגדלה הראשונה בגיל 20 וכשהחלפתי שתלים בפעם השניה שקלתי להוציא אותם בכלל, אז הוא אמר שהחזה לא ייראה טוב ובחרנו בשתלים קטנים יותר. לא הבנתי איך עכשיו הוא אומר לי להוציא אותם אחרי שבעבר הפחיד אותי שזה לא ייראה טוב. נבהלתי, הייתי בהלם, מחיתי, והוא אמר שיש שלוש אופציות - או להסתובב עם נקז מתחת לשתל, או לנסות שוב לשאוב ולהמתין, או להוציא לגמרי את שניהם".

     

    דדון עשתה חושבים ובחרה בווילון מספר 3. "התחלתי לבכות, נכנסתי ללחץ, לא יכולתי לדמיין את עצמי בלי ציצים", היא אומרת. "בהרגשה שלי אמרתי, 'אוקיי, הגוף מבקש מנוחה ואני לא אשחק איתו, נעבור את הקיץ הזה בלי חזה'. כל הזמן עשיתי לעצמי הרגעות פנימיות, שאולי זה לא יהיה כזה גרוע, שאני נשארת בחיים, שלפצפץ תהיה אמא. זה מכניס אותך לפרופוציות, כי את לא יודעת מה יקרה איתך ביום שאחרי".

     

    מה הכי הפחיד אותך?

     

    חוגגת את האמהות
    חוגגת את האמהות

     

    "וואו, הכל הפחיד אותי. זאת העבודה שלי, זאת הוויזואליות שאני רגילה אליה, זה חלק ממני כבר 13 שנה. הכי הפחיד אותי שאני לא אוכל להסתכל על עצמי, שזה ידחה אותי. נכנסתי ללחץ של איך אני אתמודד עם זה, ואיך אכנס לאינטימיות במידה שתגיע לחיים שלי. מצד שני, אמרתי לעצמי, 'זה מה שמפריע לך? הוויזואליות? לפני רגע חשבת שהילד שלך יישאר בלי אמא ועכשיו זה מה שאת חושבת?' ממש שטפתי את עצמי, הבנתי מה באמת חשוב בחיים. בתור מי שחשוב לה כל הזמן איך היא נראית ומתעסקת שנים בחיצוניות, נשמתי עמוק ואמרתי, 'וואלה, עידן חדש, נראה איך זה בלי'".

     

    איך זה בלי?

     

    "וואלה, כיף. הייתי במסיבת בריכה ביום הולדת של חברה, לבשתי ביקיני וברגע הראשון שאלתי, 'על מה אני אשים את המשולשים?' אבל זה היה הרבה יותר יפה ממה שחשבתי. זה מתאים לי, נערי, אופנתי, באופן מוזר אני הרבה יותר בטוחה בעצמי ויותר שלמה מקודם. זה מרגיש לי יותר אני, לא מתאמצת להיות מישהי אחרת. בהיריון עליתי 28 קילו והבטן חזרה לעצמה אחרי רמת המתיחה שהיא הגיעה אליה, אז הרופא מאמין שגם החזה יסתדר אחרי המתיחה של השתלים. אני לא אשקר, עדיין קצת קשה לי לראות את עצמי ככה. עברו רק כמה שבועות מאז הניתוח, אני רואה את סימני ההנקה ואת ההיריון. זה לא באמת החזה הנערי שהיה לי לפני הניתוח, אבל ציפיתי להרבה יותר גרוע ואני ממש שמחה על התוצאות".

     

    פוחדת שתקבלי פחות עבודות בגלל הלוק החדש?

     

    צילום: ברק פכטר
    צילום: ברק פכטר

     

    "אני חושבת שזה נראה יותר טוב, פחות מתאמץ, חזה קטן הרבה יותר עובד היום ואין לי בעיה לעשות דברים פחות סקסיים, זה שאני אמא עובד לטובתי היום. חוץ מזה, אני עסוקה ביזמות ובפיתוח אפליקציות של חוכמת ההמונים, אני לא בונה על זה שאני אהיה דוגמנית לנצח".

     

    דדון קוראת לצעירות לחשוב פעמיים לפני שהן מתערבות בגוף שלהן. "אם צריך לעשות – תעשי, אם זה המקום שבו את שלמה עם עצמך, אז כן, אבל קחי נשימה לפני ההחלטה", היא אומרת. "תתחברי לעצמך ולא למה שהחברה מכתיבה, ואם עדיין תרצי, לכי על זה. בכל אופן, אפשר להיות נינוחה בטבעי שלך, מלאת ביטחון וסקסית מבלי להיות מוקצנת".

     

    אבא גנוז

     

    השנה האחרונה גרמה לדדון (34) הרבה טלטלות לא צפויות, והיא הבינה מה המשמעות של הישרדות בחיים נטולי צילומי תקריב בביקיני אדום. לפני פחות משנה ילדה את ריף רפאל, הידוע בכינויו פצפץ ל־13 אלף העוקבים שלו באינסטגרם. ההיריון הרים לא מעט גבות שתהו מי זה האבא, שזהותו נשמרת בסוד עד היום, ואיך היא עשתה לו את זה. דדון, שרגילה שתוקפים אותה בגלל המראה שלה, התקשתה להתעלם מחיצי הרעל שנורו אליה. "כתבו לא מזמן שרק עכשיו הוא נכנס לתמונה, אבל זה לא נכון, הוא נמצא מתחילת הדרך", היא מתרגזת. "נכון שבתקופת ההיריון היה לו קשה, כי זה לא משהו שנעשה בהסכמה, אני רציתי והוא לא, אבל היום הוא שותף פעיל בגידול הילד והכל בסדר".

     

    למה להיכנס להיריון מגבר שלא רוצה להיות שותף לתהליך? למה לא ללכת לבנק הזרע או לעשות את זה עם גבר אחר בהסכמה?

     

    "כי זה קרה. זה לא שעכשיו תכננתי היריון ובחרתי ללכת לכיוון מסוים. לא יכולתי להגיד לעצמי להפסיק את ההיריון, משהו מבפנים לא נתן לי. אני לא יכולה להסביר את זה, הילד הזה היה צריך לבוא לעולם ותודה לאל שזה היה חזק ממני. כשאני רואה את פצפץ מולי אני מבינה שזה היה חייב לקרות".

     

    חטפת על זה לא מעט.

     

    "הייתי נתונה לביקורות שטענו שכפיתי עליו אבהות, והוא היה נתון לביקורות על זה שהוא לא מוכן להכיר בילד. היה לי מאוד לא נעים – מילא אני, דמות ציבורית שבחרה בזה, אבל למה זה מגיע לו? אני תמיד נתונה לביקורות קשות מתחילת הדרך שלי. כשהייתי בת 18 בתחרות מלכת היופי התחלתי לדגמן וקראתי טוקבקים על כמה אני מכוערת, ולקח לי זמן עד שהבנתי שאסור־אסור־אסור לקרוא טוקבקים. זה מילא אותי בעצב, בתור ילדה זה מצליח לגעת בך, כי את לא מבינה שהאנשים שמשפילים אותך דרך המקלדת הם אנשים קטנים. כבר שנים אני לא נכנסת לשם, לא מקשיבה לדברים שאנשים חושבים עליי, אז בטח שלא חשבתי עליהם בהחלטה שלי אם להביא ילד לעולם".

     

    ולהתחשב בו, באבא?

     

    "אני חושבת שלא ראיתי כלום חוץ מהילד שצומח לי בבטן. אבא שלו גרוש שמסור לילדיו וכנראה שמשהו הידהד לי בראש שיהיה בסדר, את לא נוגעת בזה. זאת התייפייפות להגיד ששיחררתי כל עול, תלך לדרכך ואתה לא צריך להכיר בילד, כי אני מכירה את האיש, הוא לא יוכל להיעלם כשיש לו ילד, אני יודעת איזה אבא הוא, ואולי בתת־המודע זאת הייתה הסיבה שידעתי שהילד שלי זוכה ושאין לי סיבה לדאוג. אם זה אגואיסטי מצידי? יכול להיות שקצת. כן. את מחזירה אותי לנקודה של הדילמה המוסרית, אבל מבחינתי המקום העוד יותר לא מוסרי זה ללכת ולהפיל את הילד הזה, שיהיה לי בריא. לא יכולתי להתקרב למקום הזה".

     

    מה הכי קשה לך כאם חד־הורית?

     

    "הילד כבר לא סטטי". דדון, כמובן, צוחקת.

     

    איזו אמא את?

     

    "אני אמא חרדתית. אתמול הוא התעורר כשהרגל שלו מכוסה בנקודות אדומות, וכל היום הציק לי שלא הייתי לידו כדי לתפוס את היתוש הזה. אני לא רוצה לחשוב אפילו מה זה אמא ששולחת את הילד שלה לצבא, אם זה ככה הטריד אותי. על חדשות בטלוויזיה בכלל אין מה לדבר. כל דבר מקפיץ אותי, תמיד הייתי רגשנית והאמהות הקצינה את זה. אני משתדלת לא להראות לו את החרדות שלי ולהיות אמא כמו זאת שהייתי רוצה לעצמי: תהיי כל מה שאת חושבת שהיית זקוקה לו כילדה. זה אומר מחילה, שלא יהיה סביבו עצבים ולחץ. דקה לפני שאת נכנסת הביתה תתנערי ותיכנסי עם חיוך. גם אם עובר עליי יום לא פשוט או שאני מתוסכלת, הילד שלי לא צריך להרגיש את זה".

     

    ואת הרגשת את זה?

     

    "כילדה זה לא נשאר מחוץ לבית, היינו ברכבת הרים, חווינו הכל עם ההורים שלנו, גם כשהעסק היה במצוקה וגם ביחסים ביניהם, כשהזוגיות לא הייתה בשיאה. אני באה ממשפחה מפורקת ונעשו הרבה טעויות שאני מקווה להישמר מפניהן. נורא קל להגיד את זה, אני מאוד אימפולסיבית, זאת עבודה מאוד קשה להתאפק, אבל אין ברירה, זאת אחריות עצומה להביא ילדים. אני בטוחה שגם אני אעשה טעויות, אבל אני ממש מקווה שכמה שפחות. אני אלך איתו יד ביד גם כשיביא 80, לא יודעת לגבי 40, בטח אני אכנס בו, אבל הוא לא חייב להיות הכי והכי. אני אתן לריף הרגשה שהוא מצוין גם כשהוא לא מצוין".

     

    בינתיים, מאזן שעות השינה שלה אינו מהמשופרים. "אתמול עברנו לילה של שיניים ובבוקר הייתי צריכה לחייך ולשחק איתו", היא מדווחת. "גם בסטטיות זה היה קשה, אבל היום, כשאני מנסה להכין נס קפה והוא מושך לי את הרגל ועושה סאונד כזה של 'תעזבי את הקפה ובואי אליי', זה לא פשוט. הצרכים שלו הולכים וגדלים, הוא רוצה יותר עניין, אז נכון שהוא יותר מתקשר ויש תגמול, אבל יש ימים אינטנסיביים שהוא נודניק והוא לא בא עם כפתורים, זאת לא תוכנית כבקשתך".

     

    את השם רפאל הוסיפה לריף לאחר התייעצות עם רב, "והוא באמת מלאך שמביא ריפוי לנשמה", היא מתמוגגת. הכינוי פצפץ הגיח משום מקום והיא שוקלת לספר לו שהגיע עטוף בפצפצים והונח בקרטון ליד הדלת, עד שיהיה מספיק בוגר לדעת איך מגיחים פצפצים לעולם. היא מתעדת כל תנועה שלו באינסטגרם שפתחה עבורו, והיחידים שלא מבינים בשביל מה זה טוב הם קשישים בני 30 ומעלה, שההתנהלות ברשתות החברתיות זרה להם. התמונות פוטוגניות כמו הסלפי שהיא מצלמת בסקי או בריזורט אחר.

     

    אין לך בעיה להשאיר אותו בבית כשאת טסה לחופשות ואת אפילו משתפת ברשתות החברתיות.

     

    "המוטו שלי זה 'האפי מאמי, האפי במבי'. אם לך לא טוב ואין לך ספייס וחמצן, באיזשהו שלב החנק ייפול על הילד. הרגשתי בנוח לנסוע לחופשת סקי, כי ידעתי שהוא עם אמא והכל בסדר. כמו בכל זוגיות – ומבחינתי זאת זוגיות לכל דבר – צריך לשחרר".

     

    תבוא גבר

     

    לאחרונה החלה להרגיש מספיק משוחררת, עד כדי מחשבות על זוגיות עם מישהו שלא צריך לחתל אותו. בא לה להניח את הראש על כתף רחבה, שתספק לה משענת כשהבטרייה נגמרת, אבל כמו שזה בא לה ככה היא מתלבטת עד כמה היא באמת מוכנה לתת מעצמה. "בסוף היום, אחרי שריף נרדם עם המוצץ ואני מוזגת לעצמי כוס יין, אני רוצה להישען על מישהו", היא מהרהרת. "חשבתי שייקח לי יותר זמן, כי האמהות לוקחת את כולי, אבל התפנה לי עוד מקום בלב. אני רוצה מישהו שייתן לי אנרגיה, שיטפל בי קצת, כדי שיהיו לי כוחות. להתפשר זאת כבר לא אופציה עבורי".

     

    התפשרת הרבה במערכות היחסים שלך?

     

    "וואו, כל הזמן, תמיד הייתי במקום של להעניק ולא שמתי את עצמי במקום של לקבל. חשבתי, 'אני אוהבת אותך אז הכל בסדר, רע לי? גם זה בסדר'. היום אני נותנת לילד כל כך הרבה, שאני יודעת כמה אני הולכת לקבל מבן הזוג שיהיה לי. אין מצב שייכנס לתמונה מישהו שייקח ממני אנרגיה, כי יש לי ילד שצריך לקבל אותה. זה כבר לא אני לבד ואני אתמודד. הייתי במערכות יחסים מאוד ארוכות ולא שמתי את עצמי ראשונה אף פעם. חד־משמעית, תמיד באתי ממקום של לטפל, לדאוג. היום אין לי כוח לעוד ילד, תבוא גבר או אל תבוא בכלל".

     

    גברים הם ילדים בכל גיל.

     

    "אני מחבקת את המקום הילדותי, גם בי הוא קיים, אני פיצית, אבל תן לי את התמיכה שאני צריכה".

     

    אז כמה באמת את פנויה להכיל עוד מישהו?

     

    "בפורמט של מה שאני יודעת שהוא זוגיות, אז כנראה אני לא מוכנה עדיין, אבל אני רוצה להאמין שיש מערכות יחסים שעובדות אחרת, שאפשר לעוף ביחד. בטוח יש דברים שאני לא מכירה, למשל, לא ידעתי שילדים זה יותר קשה ממה שחושבים. אני נורא משדרת את הפאן ואת החיוכים, אבל הקושי האמיתי זה בין פוסט לפוסט, החיים האמיתיים קורים כשהילד לא בדיוק צוחק. הרבה כותבות לי שהן שוקלות להביא ילד לבד, אבל אני לא מובילה אג'נדה כזאת, זה לא כזה פשוט".

     

    סליחה על השאלה, אבל חושבת על הרגע שבו תתפשטי בפעם הראשונה?

     

    "בשביל להגיע למיטה אני צריכה תהליך של חיבור, אני לא יוצאת למועדון ונכנסת הביתה עם גברים, לא מסוגלת. אם את אוהבת את בן האדם ויש חיבור רגשי, נראה לי שהשאר פחות חשוב. קודם תיכנס לי ללב".

     

    גברים מתחילים איתך או פוחדים להתקרב אלייך?

     

    "גברים פחדנים באופן כללי ואנחנו אשמות בזה. אנחנו נורא חזקות, עוצמתיות, והם לא יודעים מה לעשות איתנו. בגלל זה יש גברים שהולכים עם נשים צעירות, הם מזהים מתי את חלשה ויותר נוח להם לעצב אותך. בשביל לקחת אישה בוגרת אתה צריך להיות גבר־גבר שמסוגל לקחת מישהי חזקה שבטוחה בעצמה ויודעת מתי אתה מלא בולשיט. כנראה יש גברים שחושבים פעמיים אם לגשת אליי, אבל זה לטובה, כי אלה לא הגברים שארצה להכניס לחיים שלי. היום כבר אין נטלי לבד, זה סוג של חבילה, זכייה בלוטו, אבל רק למי שמספיק אמיץ. מי שלא יודע לזהות כתר לא ראוי להיות מלך. עד שהוא יבוא אני מניחה את הראש על כרית, היא נוחה ולא מתלוננת".

     

    gayakoren@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 29.05.17 , 14:46