דברים שרואים מכאן

בלוג הטיולים של כריסטי וודרוו וסקוט קלפיאור, Ordinary Travels, הוא אחד החשובים בעולם בתחומו. הוא מתהדר בעשרות ארצות שבהן ביקרו השניים, כתבו דעתם עליהן ובעיקר צילמו את חוויותיהם. בישראל הם דווקא רשמו פאדיחה. כמי שמצהירים על עצמם שמחפשים להתמקד בלייף־סטייל של הארצות בהן הם מבקרים ופחות בהיסטוריה והדת, כריסטי הגיעה לישראל במטרה לבדוק האם גם מי שאינו גיק כנסיות יכול ליהנות בארץ הקודש. התשובה שלה בתום ביקורה בארץ הייתה "כן" מהדהד. היא סיפרה על האוכל הישראלי, התרבות המקומית וסצנת הגלישה המפתיעה בחופיה של ת"א והמליצה לקוראיה להגיע לפה בחודש מאי, רגע אחרי שגל הצליינים של אפריל נעלם ושנייה לפני שהקיץ והחום הבלתי נסבל מגיעים. תכל'ס? צודקת.

אלא שתחת הכותרת "טיפים חשובים למטייל בישראל" שבה התיימרה לספק תובנות של מי שבאה במגע עם מקומיים וחוותה את ישראל בצורה אותנטית, כריסטי ניפקה את הפסקה ההזויה הבאה: "כשאוכלים בציבור בישראל חשוב להקפיד להשתמש ביד ימין בלבד (לאכול ביד שמאל נחשב מלוכלך ולא מתאים). כמו כן חשוב להשתדל לשמור את כפות הרגליים מונחות על הקרקע בזמן האכילה ולא לחשוף את סוליות הנעליים לאחרים שיושבים לצידך, כי להפנות את הסוליות כלפי מישהו נחשב אקט מאוד מזלזל ולא מכבד בישראל". ועל כך נאמר — שבועות של אותנטיות יכולים לרדת לטימיון במחי נסיעה עם נהג מונית ישראלי סתלבטן אחד.

החתירה לאותנטיות

מקריאה של בלוגים שכתבו אנשים ברחבי העולם על החופשה שלהם בישראל, ומנבירה בהמלצות שכתבו תיירים ב־TripAdvisor על אתרי תיירות מפורסמים בארץ, ניכר שהחתירה לאותנטיות היא מוטיב חוזר בקרב התיירים בישראל. זהו כמובן סנטימנט תיירי ידוע, והרי גם התייר הישראלי מבסוט למצוא מסעדה מקומית אותנטית במקום אחת תיירותית ומפונפנת בטיוליו בעולם, אבל בקרב התיירים בישראל הוא חזק במיוחד. הסיבה לכך היא שישראל מושכת תיירים בזכות ההיסטוריה, הדת והארכיאולוגיה שבה, ואלה נושאים שבהגדרה מזוהים עם אותנטיות ו"אמת" (להבדיל, נגיד, ממדינות שהאטרקציות העיקריות שהן מציעות הם שופינג וחיי לילה). בנוסף, הסיקור האינטנסיבי של ישראל בעולם בהקשר של הסכסוך הישראלי־פלסטיני מדרבן גם הוא את התיירים שמחפשים לחתור לאותנטיות, ורבים מהם מגיעים לארץ במטרה לפגוש את המציאות באופן ישיר ובלתי אמצעי, ובכך לגבור על התיווך המעוות לכאורה של התקשורת.

בלוג על ישראל

מי שזיהתה את הסנטימנט הזה בקרב התיירים שבאים לארץ היא ממשלת ישראל וספציפית משרד התיירות, שמשקיע כספים כדי לממן ביקורים מאורגנים ומהונדסים בארץ של בלוגרים מהעולם, במטרה שיספרו לקוראיהם את האמת על ישראל. אחת הבלוגריות שנענו להזמנת המשרד היא אדיטי מת'ור ההודית שלצד הבלוג שלה פירסמה גם מספר ספרים בנושא טיולים בעולם. "התמונות והמאמרים שגוגל הציע כשחיפשתי את הערך 'ישראל' לפני טיסתי לשם היו מבעיתים", היא כתבה בפוסט הארוך שפירסמה בעקבות הביקור בארץ. "לפי התוצאות, הביקור שלי בישראל עמד להיות מלא בחיילים שמנסים לירות בי, קיצונים שמכוונים אליי נשקים משוכללים ומרחבים ציבוריים מלאים בפנאטים דתיים. החלטתי להניח את הסלולרי שלי ולזנוח את גוגל כדי לא לתת לכל זה להשפיע עליי. הלקח שלי: אל תאמינו לשום דבר שאתם קוראים, לכו לראות בעצמכם".

רק בסוף הפוסט שלה מת'ור מודה שאפילו היא לא עמדה במוטו של עצמה — "לכו לראות בעצמכם" — כי מי שהוביל אותה בביקורה כאן הוא משרד התיירות הישראלי. אין בזה שום דבר פסול, מדובר במאמץ הסברתי לגיטימי, אבל מה שמפליא הוא שגם הבלוגרים המשפיעים ביותר בעולם, אלה שמטיפים למרד בגורמי התיווך ובהתחברות ל"ישראל האמיתית", מתמסרים בסוף לגוף חיצוני ובעל עניין שיארגן להם את הטיול בארץ. מעניין אם היו מגיעים לכאן ביוזמתם וללא ההזמנה הממסדית.

גייז בים המלח

בלוגר נוסף שתיאר את הביקור בישראל בהשוואה לדימוי שלה בעולם הוא די.ג'יי יאביס הפיליפיני מהבלוג Dream Euro Trip, שנסע לישראל כחלק מקבוצה של 8 גייז. "קשה לי להסביר כמה חזק היה האפקט של הביקור שם", הוא כתב לגבי היום שבו הקבוצה סיירה בירושלים, "הכל היה כ"כ אמיתי. למדתי ביום אחד בעיר העתיקה יותר משהייתי לומד ב־15 שנה של ישיבה בכיתה". גם במקרה הזה ישנו גורם חיצוני שאירגן את הטיול לקבוצה, הפעם מדובר בחברה בשם Outstanding Travel שמארגנת טיולים לקבוצות גייז ליוון ולישראל. ניכר שהחברה מכירה את קהל לקוחותיה ויודעת לספק להם את מה שהם אוהבים. כך, למשל, נשמע התיאור של יאביס את הביקור בים המלח: "הקבוצה התגבשה באמת בים המלח, כשצפנו ביחד במים ואז מרחנו בוץ אחד על הגוף של השני. העור של כולנו היה כ"כ רך ונעים למגע אחרי זה".

גם הבלוגר דיוויד קוד, שפירסם באתר ה"האפינגטון פוסט" מאמר ארוך על הטיול המשפחתי שעשה בישראל, עסק בזווית האותנטית של הביקור בארץ. בתור חובב מושבע של ארכיאולוגיה והיסטוריה, שישראל היתה עבורו גן עדן, הוא ביקש להסביר את ההבדל בין מסורת ואותנטיות בהקשר הישראלי. "יש את המקומות שחשובים מסורתית כמו הקארדו ברובע היהודי בירושלים, כי לשם כל התיירים באים", כתב. "במקביל יש את המקומות האותנטיים באמת, כמו הרחוב הרומי העתיק, שנמצא בכלל 50 מטר באדמה מתחת לקארדו — ושם למעשה ישו צעד באמת".

קוד לא הסתפק בירידה במדרגות למעבה האדמה כדי להגיע לאמת הישראלית, הוא גם חיפש אותה ברמה האנושית. "היה לי חשוב שהמשפחה שלי תפגוש משפחות ישראליות אמיתיות", הסביר, "ולכן אירגנתי שנתארח לארוחת ערב אצל משפחה חרדית בירושלים, משפחה פלסטינית ברמאללה, משפחה של נוצרים בגליל ומשפחה של יהודים חילונים בת"א. ממליץ לכולכם להשתמש באתר CouchSurfing (אתר המאפשר למקומיים לארח תיירים, ע.מ.) וכך להכיר את הישראלים באמת!".

נמצאו הישראלים האמיתיים

ערך האותנטיות הישראלית שהבלוגרים השונים מחפשים לא מאפיין בהכרח את הביקורות שכותבים תיירים פרטיים על מקומות שונים בישראל. על הכותל המערבי, למשל, רוב התיירים מרעיפים תשבוחות ומתארים את ההתרוממות הרוחנית שחשו במקום, אבל לצד זה חוזרת על עצמה ביקורת על ההפרדה המגדרית במתחם שאינה מוצאת חן בעיני תיירים מערביים רבים. גם האותנטיות והעתיקות של מצדה לא עושים את זה לכולם, כמו למשל תיירת אוסטרלית בשם ג'נין שכתבה: "ברגע שהגענו לפסגת מצדה הבנתי שרבע שעה מספיקה כדי לראות את כל מה שיש לראות. אין שום דבר משמעותי או מעניין מעבר לתצפית המדהימה לעבר המלח. בכנות, התאכזבתי מאוד, בטח לאור ההמלצות החמות ששמעתי על האתר הזה. אם אתם לא ממש בקטע של עתיקות אז אין לכם מה לחפש במצדה מעבר לרבע שעה של נוף וכמה תמונות יפות".

בשוק מחנה יהודה בירושלים, לעומת זאת, האותנטיות עושה את זה לתיירים שפשוט שמתמוגגים מהצבעים, הקולות והריחות של המקום וחוזרים על הטענה ש"כאן הישראלים האמיתיים עושים את הקניות שלהם, לא להחמיץ!". תיירת בשם דבי ממרילנד, ארה"ב, קלטה יפה את הקטע של השוק והגדירה אותו כך: "זה מקום של וואו, יאמי ואיכסה. וואו כי השוק כ"כ גדול, כיפי ומגוון. יאמי כי נותנים לך לטעום פה מהכל ואיכסה כי צפוף שם ממש ולפעמים טיפה מלוכלך, אבל זה הקסם של השוק הזה". וכמובן שאי־אפשר לשבח את השוק ישראלי בלי תייר אחד תורן שיתלונן שרימו אותו במחירים. את התפקיד הזה לקח על עצמו ברנש לונדוני בשם סטיבן שכתב כך: "חיפשנו לקנות קצת חלבה, לחם ופירות במחנה יהודה. אם אתם תיירים אני ממליץ בחום לשאול מה המחיר לקילו לפני שתשלמו. הם מסוגלים לגבות מכם פי 10 מהמחיר האמיתי! ממש קשה למצוא רוכלים הגונים בשוק הזה".

גם גזרת המסעדות הישראליות האופנתיות של השנים האחרונות, אלה שמציעות חוויה קולינרית לצד מוזיקה חזקה, עובדים צווחנים ואווירת חאפלה, מחלצות תגובות מגוונות מהתיירים. חלקם מתים על החוויה ומציינים שבחיים לא אכלו במסעדה מהסוג הזה, ואחרים חשים מרומים. הטענה שהמחירים במסעדות בארץ גבוהים באופן חצוף חוזרת על עצמה כמה פעמים, ומצד שני הרבה תיירים מוקסמים מהמנהג של ברמנים ומארחים במסעדות הישראליות לפנק את הלקוחות בצ'ייסרים על חשבון הבית ומשוכנעים שמדובר במחווה חד־פעמית שניתנה רק להם.

המקום בארץ שגורר את הביקורת הכי משעשעות מתיירים הוא דיזנגוף סנטר, קניון שמאתגר לא מעט ישראלים וגורם לרבים שאינם בקיאים בו ללכת לאיבוד. "זה הקניון הכי מבלבל שביקרתי בו בחיי!" מכריז תייר בריטי מבוגר. "הוא אמנם לא קניון גדול, אבל זה מדהים איך אתה יוצא מחנות ואחרי דקה הליכה אין לך מושג איך לחזור אליה". בריג'יט, תיירת קנדית, הופתעה גם היא. "זה ממש לא קניון כמו שצפון אמריקאים רגילים אליו", סיפרה. "יש המון כלבים בפנים, יש שוק אוכל משונה שמשום מה לא מציין את המחיר של אף אחד מהתבשילים. יש המון קסם אותנטי במקום הזה ואפילו יש שם מקדונלד'ס!" נאדיה, תיירת מבולגריה, סיפקה את האבחנה המשעשעת ביותר על המקום: "זה שני בניינים שמחוברים במסדרונות מוזרים שכל הזמן הולכים בהם לאיבוד. הדבר הכי נורא שם זה שיש ריח רע כי האזור של האוכל לא מרוכז בפינה אחת אלא מפוזר, ובכל כמה מטרים ישנה מסעדה או דוכן אוכל אחר. זה מביא למצב שבזמן שאת מודדת חולצה פתאום את מריחה ריח חזק של דג מטוגן. זה נורא בעיניי, אבל כנראה שהישראלים אוהבים את זה". •