ראשון 21 בינואר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
חנוך דאום
7 ימים • 30.05.2017
שוברי השורות
כמה טוב שיש פה עדיין אנשים שהולכים גם נגד המחנה הפוליטי שלהם
חנוך דאום

בשבוע שעבר הגדיר איש שמאל ידוע את הדיון בישראל כאבוד, שכן לדבריו, יש פה מצד אחד את שוחרי הדמוקרטיה, ומהצד השני את שוחרי האפרטהייד והגזענות. ניסיתי להבין מה המניע הנפשי שלו לצבוע כך את המחלוקת בין ימין ושמאל. מדוע יש לו איזה הכרח לטעון שמי שחושב כמותו הוא בעד הדמוקרטיה, ומי שחושב אחרת ממנו הוא תומך אפרטהייד וגזען. הרי גם אם נאמר שיש פה תומכי אפרטהייד וגזענים, לא כולם כאלה, הלא כן? יש את בנצי גופשטיין ויש את סמוטריץ' ויש את בנט ויש את בני בגין ויש את רובי ריבלין, ויש מרכז־ימין, אז מדוע בעצם נוח לו לטעון כי כל מי שלא סבור כמותו, נניח כל מי שלא מצביע למרצ, הוא גזען?

 

גם מימין יש כאלה המחלקים את ישראל לאלה שחושבים כמותם — ולגיס חמישי. וחשבתי לעצמי: אולי במקום ליפול תמיד למלכודת הזו, במקום להתייחס כל הזמן לבעלי העמדות הקיצוניות, לאלה שתוקעים פה את השיח, שמקפיאים אותו בזמן, אביא לידי ביטוי דווקא את אלה ששברו את הפרידגמה. אלה שהבינו שרוב העם היושב בציון אינו "ימני" או "שמאלני", אלא פרגמטי ובעד להביט במציאות נכוחה, לשאול שאלות, להקשיב ולקיים בירור תמידי ומעמיק על המקום שבו אנו חיים.

 

אפתח בקטגוריית הפובליציסטיקה ואפציר בכם לעקוב אחר בן־דרור ימיני וגדי טאוב, בעיתונות, ברשת החברתית, וגם פיזית ברחוב, אם אתם בקטע. הרי לכם שני אנשי שמאל, על פי ההגדרה המסורתית, שני אנשים שתומכים בפשרה טריטוריאלית, שניים שלא מאמינים באיזו חובה דתית ליישב את הארץ המובטחת, שניים שאין להם דבר עם תיאוריית "אף שעל", שניים שתמכו באוסלו ובהתנתקות ויתמכו בכל פשרה עתידית סבירה, אם תהיה כזו, שתתבסס על מתווה קלינטון. אבל באותו זמן הם גם לא מוכנים לעצום עיניים מול המציאות, הם לא מוכנים לעשות לאבו־מאזן הנחה על כך שהוא מממן טרור, הם לא מוכנים לקבל את העובדה ש"שוברים שתיקה" רצים עם חצאי אמיתות בעולם ודואגים להשחיר את חיילי צה"ל בפני גורמים אנטי־ישראליים בחו"ל, בסחרור שקשה מאוד לאדם ציוני להבין. ימיני וטאוב לא יצביעו לבנט ולא לנתניהו, אבל זה לא מפריע להם לשפוט כל אירוע חדשותי לגופו ולא להשתתף באווירת הקמפיין שמצווה על כל צד בשיח הציבורי לנקוט עמדה אוטומטית לפי השיוך המחנאי שלו. ימיני וטאוב לא מוכנים גם להתעלם מהעובדה המרה שלפיה הגענו לאן שהגענו בגלל סרבנות פלסטינית. זה לא גורם להם לתמוך בעמונה או בבנייה מחוץ לגושים, וזה לא גורם להם להגיד שאין סבל פלסטיני או שאין הכרח למצוא פתרון. זה רק אומר שהם מכירים בכך שכל אימת שפתרון אמיתי הוצע, הפלסטינים סירבו לו, ולכן כדאי לשקול לפחות לנסות משהו אחר או לנסות את אותו דבר בדרך אחרת או השד יודע מה — אבל לכל הפחות לא לייסר את עצמנו באשמות שווא.

ומי שחושב שרק בעמוד של הצל יש תגובות בלתי נסבלות, מוזמן לקרוא פעם את שובל הטוקבקים הרעילים שיש למאמרים שמפרסם טאוב ב"הארץ". בואו נאמר שדיון ענייני תתקשו למצוא שם. גידופים וקיתונות בוז, לעג וזעם קדוש, לעומת זאת, תמצאו בשפע.

 

הלאה. פוליטיקה: ח"כ יהודה גליק הוא מהאגף הימני של הליכוד. כשהוא נכנס לכנסת הייתה הרגשה שהנה, הגיח פה איזה מתנחל מטורלל לליכוד. כיפה גדולה, זקן, עלייה להר הבית — איך אפשר להפתיע עם נתוני פתיחה כאלה? ובכן, מתברר שאפשר. ח"כ גליק יצא נגד אלאור אזריה כאשר כל מנהיגי הימין נהרו אחר הבייס הפוליטי וסייעו להפיכתו מחייל ששגה (במקרה הטוב) לגיבור פוטנציאלי. גליק יצא לא אחת נגד ההתנהלות הכוחנית מדי של רגב וביטן וניסה כל הזמן לייצר אווירת שיח אחרת, גם אם זה דרש ממנו להעביר ביקורת על ראש הממשלה, שמעדיף לא אחת להאשים את יריביו בשמאלנות במקום להתעמת עימם עניינית. גליק לא דופק חשבון לסיכוייו, אם יש כאלה, להיבחר שוב. חבל שאין יותר גליקים כאלה, אנשים שלעולם לא תדע מה יגידו על הנושאים שעל סדר היום, מהסיבה הפשוטה והקסומה שהם מביעים עמדה עצמאית ולא מצטרפים לעדר.

ממשיכים לקטגוריה הבאה, סופרים ואנשי רוח: ד"ר מיכה גודמן, מכירים? בעידן שבו אנשים הפסיקו לקיים דיאלוג והם רק מעבירים אחד לשני לינקים שמוכיחים את עמדתם, הוא הגיח עם אחד מהספרים החשובים שיצאו בשנים האחרונות והדליק אור גדול בשיח הציבורי. משמאל האשימו אותו בימניות, בימין טענו שהוא שמאלני, אבל האמת היא שגודמן, שאת ספרו "מלכוד 67'" כל ישראלי חייב לקרוא, לא נפל למלכודת השמאל־ימין והצליח לגשת לנושא המדיני ממקום אחר לגמרי, מכיל, מלא בחמלה ובפרספקטיבה פילוסופית רחבה מאוד. "מלכוד 67'" הוא מסמך מזהיר, יוצא דופן במקוריות שלו, ולקרוא אותו זה כמו לשפוך מים קרים על נפש עייפה במדבר. גודמן הוא כל מה שהפובליצסטים השחוקים מימין ומשמאל כבר לא יהיו. הוא מרענן, הוא חדשני, הוא לא מגויס וחלק מהאמירות שלו הן בגדר נס של ממש, משום שהן מייצרות הזדמנות מרהיבה לדבר בשפה אחרת על נושא שכל כך הרבה שנים מדברים בו באותן סיסמאות חסרות חיים.

 

ולסיום, עולם הרבנות: הרב בני לאו הוא רב אורתודוקסי, אבל הוא לא עושה הנחות חברים לאף אחד. אז כאשר הרב יגאל לוינשטיין אומר שבנות שמתגייסות יוצאות לא יהודיות, הוא עונה לו באופן בהיר וחד; כאשר יש לו בעיה עם ממסד הכשרות הוא מביע תמיכה במערכים אלטרנטיביים; וכאשר באים אליו תלמידים עם נטיות חד־מיניות, הוא לא מנסה להמיר אותם ולא מנסה להשתיק אותם, הוא יושב ומקשיב להם ומקבל אותם ומכבד אותם כבני אדם, בלי פחד ובלי מורא. והוא מלא בתורה ובחוכמה ובמאור פנים. אני קורא לפעמים דברים שהוא מפרסם וחושב לעצמי, כמה קידוש ה' יש בזכות אנשים כמותו. הוא אולי לא מגיע לחדשות (הוא לא מקלל בדרשות ולא יוצא נגד מי שלא סבור כמותו), אבל הוא מגיע ללב של אנשי קהילתו, מגיע לליבם של תלמידים רבים ממגזרים שונים וממחנות שונים, והלוואי וירבו כמותו בישראל. שבת שלום.

 

daum30@gmail.com 

 


פרסום ראשון: 30.05.17 , 02:24