הנה הוא בא

בקיץ 2011 חגג מוש בן ארי עשור לקריירת הסולו שלו בהופעה בקיסריה. כיאה לציון דרך שמרבית אמני ישראל חולמים עליו, זו הייתה הפקה מושקעת ועמוסה. רק דבר אחד חסר שם: כיף. לפרקים ארוכים נדמה היה שבן ארי עצמו לא כל כך נהנה מהרגע שכל כך הרבה מהקולגות שלו עורגים לו.

שש שנים אחרי, בן ארי עולה לבמה הקטנה שהוקמה על החוף שלו באילת. לצידו שני נגנים בלבד ומולו לא יותר מ־500 איש. קיסריה כמהות רחוקה מכאן כמו קיסריה העיר. אבל לא לוקח הרבה זמן להבין היכן המוזיקאי מבסוט יותר.

בן ארי מגיע למופע הנוכחי אחרי התחככות חד־עונתית בפריים טיים של ערוץ 2. נדמה שגם מהבחינה הזאת הוא שמח לחזור דווקא לאינטימיות ולחום שהביאו אותו לשם. הגרסאות שלו בפתיחה ללהיטים כמו "דרך" ו"מסע ומתן" חשופות ורכות, גם בזכות הנגינה של רועי זו־ארץ על הפסנתר. כשהשניים הופכים לטריו עם שחר קצ'קה על כלי ההקשה גם האנרגיות מתרוממות, אבל בן ארי נזהר מלאבד את עצמו בתוכן, ובצדק: זאת לא המטרה, לא הפעם.

הסיבוב החדש עושה כבוד לשירים פחות לעוסים מהמאגר של בן ארי, כמו "איך הוא מעז" ו"זוהר". שם ניתן לשמוע שקולו של בן ארי נסדק מעט, מה שדווקא מוסיף לו גוון מעניין, שלום חנוכי משהו. מנגד, קטע מוכר כמו "הנה הוא בא" — שמהווה קליימקס במופעים מחושמלים יותר — זוכה לעיבוד ששומר על ליבת השמחה של השיר, רק מזווית אחרת ומרעננת.

בין השירים בן ארי פיטפט מעט עם הקהל — חלק מכללי הטקס של הפורמט האקוסטי — אבל קימץ יחסית בסיפורים על אחורי הקלעים של השירים, וחבל שכך. דווקא לפני ביצוע נהדר ל"ואיך שלא" של אריאל זילבר הוא חלק זיכרון מחבר בשם שרגא שהלך לעולמו. וכשהגיע למילים "אוושת הרוח בעלים", נשבה סוף־סוף בריזה מכיוון הים שהניסה את מה שנותר מסופת החול המטורללת שפקדה את אילת כמה שעות קודם. קשה היה לחשוב על אקורד סיום יפה יותר לערב הזה.

מוש בן ארי יופיע היום ב־22:00 בכרם ברקן