אחרי 50 שנה

גם לי יש סיפור ממלחמת ששת הימים. הייתי אז חייל סדיר בגולני ולחמתי ברמת הגולן, אבל כיוון שלא הזדמן לי לעולל עלילות גבורה מיוחדות ומרשימות, הסיפור שלי הוא על משהו אחר.

ובכן, כמה ימים אחרי המלחמה נקראתי אל מפקד היחידה שלנו, ראובן (רובק'ה) אליעז ז"ל, שנהרג שש שנים אחר כך, במלחמת יום כיפור. הלכתי אליו בחשש מה, אבל רובק'ה קידם את פניי בחיוך, פרש על השולחן מפה טופוגרפית מוזרה, כתובה אנגלית, והודיע: "מחר בשבע בבוקר תצטרף לקצין מודיעין שלנו ולשני קציני או"ם. המפה הזאת היא שלהם, והתפקיד שלך הוא לנווט אותם לאורך קו שביתת הנשק החדש עם סוריה. תיזהר לא לעבור אותו, הוא עוד לא קיים בשטח, כמובן".

לאורך הקו סומנו נקודות ממוספרות. "אלה יהיו נקודות התצפית החדשות של האו"ם", אמר. "כל אחת נקראת OP, ראשי תיבות של Observation Point. אתה צריך להגיע בול למיקום של כל אחת מהן, כי הקצין שלנו והקצינים שלהם צריכים לבדוק ולסמן אותן בשטח. ועכשיו שים לב! אלה סגן אלוף מהצבא הקנדי ורב־סרן מהצבא האירי! אצלם אין את הברדק שאתם עושים לי כאן! תצא מגולח ומצוחצח, חגור ונשק כמובן, אל תדבר איתם אם הם לא פונים אליך, וחסר לך אם תהיה טעות הכי קטנה בניווט! שלא תעשה לי בושות! הבנת?!"

בימים ההם לא היו לוויינים ואפליקציות ניווט. השתמשנו במצפן ובמפה, בדרך כלל של 1:100,000. לשמחתי, המפה של האו"ם הייתה של 1:50,000. למדתי אותה היטב, וליתר ביטחון לקחתי מפה מקבילה שלנו וסימנתי את הנקודות גם עליה. למחרת בשש וחצי בבוקר התייצבתי אצל רובק'ה שבחן את הופעתי ואת ציודי, דרש פתאום שאתאר לו במילים את הקטע בין ה־OP השביעית לבין ה־OP השמינית ושלח אותי לחתום על משקפת באפסנאות.

בשבע בבוקר התייצבתי במפקדת החטיבה בקוניטרה. פגשתי שם את קצין המודיעין שבא בג'יפ סיור עם נהג, מוביל אחריו שני ג'יפי או"ם לבנים, סגורים וממוזגים, עטורי אנטנות, סמלים, תרנים ודגלים. באחד היו שלושה חיילים ובשני נהג בדרגת סמל ושני הקצינים: הלוטננט־קולונל הקנדי והמייג'ור האירי, שניהם משופמים ומגוהצים, מבוגרים הרבה יותר מקצינים בדרגות מקבילות אצלנו.

אחרי התוודעויות והצדעות יצאנו לדרך. הג'יפ שלנו בראש והאו"מניקים מאחור. תחילה היה הניווט קל והדרכים נוחות, אחר כך היו מקרים שהייתי צריך לאלתר בהם מסלול, ופה ושם אף לעלות לגבעה סמוכה להסתכלות ולחיפוש נתיב. בכל מקרה, היה זה ניווט יום, ויכולתי גם לסקור את הנוף החדש לי וליהנות.

לקראת הצהריים ביקשו האו"מניקים לעצור לארוחה. חנינו תחת עץ אלון גדול והוצאנו כל אחד את קופסאות השימורים שלו. אנחנו את מנות הקרב הצה"ליות המחרידות של שנות ה־60 והם - דליקטסים של ממש. הנהג והחיילים שלהם סעדו בצד. שמתי לב שהם תמהים לנוכח העובדה שהקצין שלנו יושב ואוכל איתי ועם הנהג.

אט־אט הפשירה האווירה. הקצין האירי הורה לנהג להוציא בקבוקי בירה מהצידנית החביבה שלו ולהציע ממנה גם לנו. הקצין שלנו סירב וגם אסר על נהגנו לשתות. אני זכרתי את אזהרותיו של רובק'ה ודחיתי את ההצעה בנימוס.

במהרה המשכנו בדרך, עברנו מ־OP ל־OP, ולפנות ערב התרחקתי מעט מהציר לכיוון מערב, ומצאתי מקום מתאים, מאחורי גבעה, ללינה. חיילי האו"ם הקימו לעצמם ולקציניהם אוהלים מדוגמים לתפארת ואף מתחו כילות יתושים. אנחנו פרשנו שקי שינה על שטח שניקינו מאבנים.

השמש שקעה, הדלקנו מדורה קטנה, צלינו נקניקיות לא כשרות ממיטב האספקה של האומות המאוחדות. המייג'ור והלוטננט־קולונל פתחו ב־"Happy Hour" שהתחילה בעוד בירה והמשיכה בוויסקי, ובמהרה נפתחו הלבבות והפיות. השניים, שהיו מלאי התפעלות מהניצחון הישראלי, שאלו שאלות על שירותנו הצבאי, שמטבע הדברים היה שונה מאוד מהשירות בארצותיהם השלוות והירקרקות. הם אף התלוננו על כך שאצלם אין מלחמות ואין הזדמנויות להצטיין בשדה הקרב ולעלות בסולם הדרגות.

"אני צריך לחכות עד שהקצין מעליי ימות מזקנה", אמר הקצין האירי, והקצין הקנדי הוסיף, "או מבעיות כבד או מהתקף לב על מגרש הטניס".

ניצחון גדול

לקראת השעה 11 פרש הקצין האירי לשינה. הקצין שלנו עשה כמוהו, לא לפני שאמר לי ולנהג שאינו סומך על "השמירה של האו"מניקים האלה" וקבע סדר שמירה גם לנו. לשמחתי הייתי הראשון, ובמהרה מצאתי את עצמי בחברת הלוטננט־קולונל הקנדי שכבר היה שתוי למדי, זימזם שיר כלשהוא, ופתאום שאל אם השתתפתי בקרבות והיכן.

אמרתי שהשתתפתי, בעלייה לרמת הגולן, וכי לא עשיתי שום דבר הרואי במיוחד.

הוא חייך ואמר, "בחור צעיר, אל תצטנע! אתה חלק מהניצחון הגדול שלכם, אתה יכול להתגאות בו".

חייכתי במבוכה. האמת היא שאף התרגשתי. הייתי חייל צעיר ופשוט, ומעולם לא מצאתי את עצמי בשיחה אישית עם קצין בדרגה כזאת.

אמרתי, "תודה, אדוני".

הוא אמר, "על לא דבר", רוקן עוד כוסית, קם, הצדיע בחגיגיות והכריז, "ניצחון שלא יישכח! ניצחון שאין דומה לו!"

 כיוון שהקצין שלנו כבר ישן, ואני הייתי הנציג הרשמי היחיד של צה"ל ושל רובק'ה מול כוחות האו"ם, קמתי והשבתי לו הצדעה. הקצין הקנדי טפח על כתפי וקרא בקול רם (אני מתנצל על המילים שתכף יאמר. שנינו לא ידענו ש־50 שנה אחר כך אצטט אותו בעיתון): "זיינתם את הערבים, עכשיו אתם צריכים לדפוק גם את היהודים, והכל יהיה בסדר במזרח התיכון המחורבן שלכם!" אמר, סב ונעלם גם הוא בתוך האוהל.

נשארתי לבדי ליד המדורה, המום מן הגסות ומן הבורות של האו"מניק ההוא. אבל מה אגיד לכם, 50 שנה עברו מאז, והיום, איך אומר זאת בעדינות, נדמה לי שהוא צדק במאה אחוז.