רביעי 29 בינואר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ידיעות אחרונות • 01.06.2017
    האדם הוא כמו שיבולת
    פרק ראשון מ"הזמן הצהוב"
    דוד גרוסמן
    ביום גשם עכור, בסוף חודש מארס, אני יורד מן הכביש הראשי המוליך מביתי בירושלים לחברון, ונכנס למחנה־הפליטים דהיישה. 12 אלף איש מתגוררים שם בצפיפות דיור שהיא מן הגבוהות בעולם, והבתים מגובבים זה על זה, וכל בית־אב מצמיח סביבו גידולי בטון מכוערים, ומוטות ברזל חלודים מתגיידים על פניהם, ופורצים מתוכם כאצבעות פרושות.

    את מי השתיה מביאים בדהיישה מן הבאר. מים זורמים יש בעיקר בערוצי השבילים, מי גשם ומי ביוב, ואני מדלג בין שלוליות, ואחר־כך כבר לא מדלג, כי יש משהו מגוחך - כמעט לא הוגן - בהישמרות איסטניסית כאן מפני כמה טיפות של זוהמה.

    ליד כל בית - חצר. החצרות קטנות, מגודרות בפחים ונקיות מאוד. בכל חצר עומדת ג׳ארה גדולה, מכוסה בד, ובה מי המעיין. אבל כל תושב במקום מקפיד לומר מייד, כי המים במעיין של כפרו היו מתוקים יותר.

    ״אצלנו, בעין־עזרב,״ היא נאנחת (שמה חדיג'ה, היא זקנה מאוד), ״היו המים כל־כך זכים ובריאים, עד שאיש אחד, שהיה כבר גוסס, נכנס לתוכם, שתה כמה לגימות ורחץ את בשרו - ומייד הבריא.״ והיא מטה את ראשה ונועצת בי מבט בוחן, מלגלג: ״אז מה אתה אומר?״

    אני מגלה - במבוכה מסויימת, עלי להודות - שהיא מזכירה לי את סבתא שלי והסיפורים שלה על פולניה, שממנה נעקרה. על הנחל. על הפירות שם. הזמן רשם על פני שתיהן אותו מכתב עצמו, שכולו חוכמה ואירוניה, ופקפוק גדול כלפי כל אדם, קרוב או זר.

    ״שם היה לנו שדה. שם היה כרם. עכשיו תראה איזה גן פורח יש לנו כאן,׳׳ ושולחת את ידה החומה, הקמוטה, על־פני החצר הזעירה.

    ״אבל עשינו גינה,׳׳ ממלמלת כלתה, אשה בעלת יופי פראי, צועני, לא שקט: ״עשינו גינה בפחיות.״ ומראה לי כמה פחיות של מלפפונים חמוצים הניצבות על ראש גדר הלבנים ומנביעות מתוכן שיחי גראניום אדומים, בשפיעה משונה, כאילו הם שואבים את חיותם ממקור של פריון רחוק, בראשיתי.

    חיים מוזרים. כפולים וחצויים. כל מי ששוחחתי אתו במחנה מאומן - כמעט מילדותו - לחיות את חיי הכפילות הזו: הם שרויים כאן, מאוד כאן, משום שלמצוקה יש כורח עריץ של פיכחון, והם גם שם. כלומר - אצלנו. בכפרים, בערים. שאלתי ילד בן חמש מהיכן הוא, וענה לי מייד, ״מיפו.״ ראית פעם את יפו? ״לא. אבל סבא שלי ראה.״ אביו, כנראה, כבר נולד כאן, אבל סבא היה מיפו. והיא יפה, יפו? ״כן. יש בה פרדסים וכרמים וים.״

    ולמטה, במורד השביל, פגשתי נערה ישובה על גדר בטון וקוראת בחוברת מצולמת. מאיפה את? היא מלוד. היא בת 16. היא סיפרה לי בצחקוקים על יופיה של לוד. על בתיה שהיו גדולים כארמונות. ״ובכל חדר שטיח מצוייר. והאדמה שם היתה נהדרת, והשמיים כחולים תמיד.״

    זכרתי את שורות הגעגועים של יהודה הלוי על ״טעם רגבייך - לפי מדבש יערב״, ואת ביאליק ששר לארץ ש״האביב בה ינווה עולמים״, איך מפליאים הגעגועים ליַפות את האהובה, וכמה מוזר היה זה, בצחיחות הבטון האפורה של דהיישה, לשמוע משפטים כל־כך מלאי יופי לירי, דיבורים הנאמרים בלשון גבוהה מן היומיום, נמלצת ובכל־זאת עשויה בשגרות קבועות, כמין תפילה או שבועה: ״והעגבניות שם היו אדומות וגדולות, והכל בא אלינו מן האדמה, והאדמה נתנה לנו ונתנה.״

    נסעת לשם, ללוד? ״מה פתאום?״ לא מסקרן אותך לראות את זה עכשיו? ״רק כשנחזור לשם.״

    כך ענו לי גם האחרים. הפלסטינים נוקטים בכך, כידוע, אסטרטגיה יהודית גלותית, עתיקה, ומוציאים עצמם מן ההיסטוריה. עוצמים את עיניהם למול המציאות הקשה, ובהידוק מאומץ ועיקש של עפעפיהם הם מכזבים לעצמם את הארץ המובטחת שלהם. ״לשנה הבאה בירושלים,״ אמרו היהודים בליטא ובקראקוב ובצנעא, ופירוש הדבר היה שאין הם מוכנים לפשרות, מכיוון שאין להם תקווה לשינוי מציאותי, הגיוני. מי שאין לו מה לאבד יכול לדרוש הכל. ועד שתתגשם ירושלים שלו, הוא לא יעשה דבר כדי לקרב עצמו אליה; וגם כאן, שוב ושוב הדרישה האבסולוטית הזו: הכל. שכם וחברון ויפו וירושלים. ובינתיים - לא כלום. בינתיים עזובה פיסית ונפשית. בינתיים חלום וחידלון.

     

    הכל בוליטיקה, אומרים הפלסטינים. גם אלה שיודעים לומר פוליטיקה יגידו בוליטיקה, בהתרסה, שיש בה מעין לגלוג עצמי, ׳בוליטיקה׳, שפירושו כל המישחק הזה המתנהל מעלינו, הנבצר מאיתנו, המועך אותנו כבר עשרות שנים תחת כל הכיבושים, ומוצץ מתוכנו את החיוּת ואת כוח המעשה, והופך אותנו לאבק, הכל בוליטיקה, התורכים והאינגליז, וחוסיין אבן־אלזאנה, שהרג וטבח בנו בלי רחם, ועכשיו פתאום הוא שם עצמו כמגן הפלסטינים, והישראלים האלה, שמוכנים להפיל ממשלה בשביל שני פידאִין שהרגו באוטובוס, ובאותה אכזריות מחושבת של פרקליטים הוגנים בתכלית הם משנים לנו את חוקינו, 1,200 חוקים חדשים שינו, לטובתם ולדעתנו, ומנשלים אותנו מן האדמות ומן המסורת ומן הכבוד, ועושים לנו פה מין בית־סוהר אחד גדול ונאור, שכל מה שהם רוצים באמת הוא - שנברח ממנו, ואז לא ירשו לנו לחזור אליו לעולם - ובעורמתם היהירה, הבלתי־מובנת לנו לחלוטין, הם כורכים סביבנו את חוטיהם, ואנו מרקדים עליהם כבובות.

    ״הכל בוליטיקה,״ מגחכת הזקנה האירונית, שמזכירה קצת את סבתא שלי, וקצת את הזקן האיטלקי הערמומי, הקרקרן, מ׳מילכוד 22׳, זה שמסביר לנייטלי האמריקני הגא מדוע אמריקה תפסיד, בסופו של דבר, את המלחמה, ואיטליה העלובה - לא תנצח, אבל תשרוד. ״הנשק החזק ביותר של הערבים בשטחים נגדנו״ - אמר פעם איש חכם אחד - ״הוא שהם לא ישתנו.״ ובאמת, כשאתה הולך במחנה דהיישה אתה חש כאילו התפיסה הזאת הופנמה כאן בבלי דעת, חילחלה לליבות האנשים ונעשתה לכוח; להתרסה: לא נשתנה. לא ננסה להיטיב את חיינו. נישאר למולכם כקללה שנוצקה בבטון. נהיה סמל.

    פתאום היא נזכרת: ״שם, בכפר, בעין־עזרב, היינו אופים לחם בטאבון. פה לא. כי אין לנו עדר, ואין זבל בהמות.״ היא משתתקת ומתעטפת בעצמה. מצחה מתקמט מדי רגע בעווית של פליאה. האצבעות החומות, הקמוטות, עושות מבלי־משים תנועות של לישה.

    הכל מתרחש לא כאן. לא עכשיו. במקום אחר. בעבר המפואר או בעתיד הנכסף. הדבר הנוכח כאן ביותר הוא ההעדרות. ובאופן מסויים אפשר לחוש שהאנשים הפכו עצמם מרצונם לכפיליהם של האנשים האמיתיים שפעם היו, במקום האחר, להשתקפויות דהות שלהם. למי שמחזיקים בידם פיקדון ממשי אחד בלבד: היכולת לחכות.

    אני, כיהודי, יכול להבין זאת היטב.

    ״כשאדם גולה מאדמתו,״ אמר פעם הסופר היהודי־אמריקני רוברט סטון לסופר רג׳א שחאדה מרמאללה, ״הוא מתחיל לחשוב עליה בסמלים, כמו מי שנזקק לפורנוגרפיה. וגם אנו, היהודים, נעשינו פורנוגרפים מומחים, וכיסופינו לארץ הזו ארוגים סמלים לעייפה.״ סטון דיבר על היהודים שלפני מאות שנים, אבל ביום שנסעתי לדהיישה סערה מליאת הכנסת בוויכוח חריף על סמליות השם ״יהודה ושומרון״, וחברת־הכנסת גאולה כהן דרשה להותירו כשם היחיד, ולא להזכיר עוד ״גדה־מערבית״ או ״שטחים״ מכל סוג. ״יהודה ושומרון״ נשמע אומנם משמעותי וסמלי הרבה יותר, ויש בינינו רבים שהצירוף הזה מעורר אצלם רפלקס היסטורי נעים, מין צמרמורת מענגת המגיעה עד לשיפולי שורשי העבר, ומפזרת שם אדוות של געגוע גם על נרדמים אחרים - ״הבשן״, ״הגלעד״, ״החורן״.

    ברצועת עזה חיים כיום כחצי מיליון פליטים. בגדה המערבית כ־400 אלף (מדובר כמובן רק בפליטים, ולא בכלל האוכלוסיה הערבית שתחת שליטת ישראל). בירדן - כ־850 אלף. בלבנון - כ־250 אלף. וגם בסוריה - 250 אלף. סך־הכל כ־2.25 מיליון פליטים. אם תיפתר בעיית הפליטים שתחת שליטת ישראל לא תחדל המרירות לפעפע בקרב למעלה ממיליון אחיהם בארצות ערב, החיים גם הם בתנאים מחרידים. על כן כה עמוקה היא תחושת היאוש של כל מי שקרוב לבעיה. על כן מתמכרים הפליטים לחלומותיהם.

    רג׳א שחאדה, סופר ועורך־דין, מודה שגם הוא היה בילדותו פורנוגרף של נוף. של נוף יפו ושפלת החוף, שעליהן שמע סיפורים ואגדות. כשהוא מטייל כיום על הגבעות שליד רמאללה, קורה לו שהוא שוכח לרגע את עצמו, ואז הוא יכול ליהנות ממגע האדמה, מריחה של הקורנית, להביט בעץ הזית - ואז הוא תופס שהוא מביט בעץ זית, ולנגד עיניו משנה הזית את צורתו, והופך לסמל, סמל המאבק, סמל האובדן, ״ובאותו הרגע עצמו נגזל ממני העץ,״ אומר שחאדה, ״ובמקומו יש חלל ריק, שכאב וזעם זורמים לתוכו.״

    החלל הריק. ההעדרות, שכבר עשרות שנים היא מתמלאת בשינאה.

    ע.נ., אותו פגשתי בהזדמנות אחרת, בשכם, אמר לי: ״בטח שאני שונא אתכם. אולי בהתחלה לא שנאתי ורק פחדתי. אחר־כך כבר שנאתי.״ ע.נ., בן 30, תושב מחנה בלאטה. עשר שנים מחייו ישב בבית־סוהר (כלא אשקלון וכלא נפחא) לאחר שנמצא אשם בהשתייכות לחזית־העממית (״לא עשיתי ממש פעולות. רק לימדו אותי לירות״). ״עד שנכנסתי לבית־הסוהר בכלל לא ידעתי שאני פלסטיני. שמה לימדו אותי מי אני. עכשיו יש לי דיעות. אל תאמין לאלה שאומרים לך שהפלסטיני לא שונא אתכם ממש. תבין: הפלסטיני הפשוט אין לו אופי פאשיסטי ושונא, אבל אתם והחיים תחת הכיבוש שלכם דוחפים אותו לשינאה. תראה אותי, למשל: עשר שנים מהחיים שלי לקחתם לי. את אבא שלי גירשתם מהגדה ב־68. שום דבר הוא לא עשה. אפילו לא היה בעד אש״ף. אולי אפילו להיפך. אבל אתם רציתם לזרוק מפה כל מי שיש לו דיעה על משהו. בשביל שנהיה פה לגמרי בלי מנהיגים. אפילו בלי מנהיגים שחשבו קצת בעדכם. ואמא שלי - שש שנים לא הרשיתם לה ללכת לבקר אותו. ואני - אחרי הבית־סוהר, אתם לא נותנים לי לבנות בית, לא לצאת מפה לבקר בירדן, לא כלום. ואתם כל הזמן אומרים - תיראו איזו קידמה הבאנו לכם. ואתם שוכחים שב־20 שנה הכל התקדם. כל העולם צועד קדימה. נכון, עזרתם לנו קצת, אבל את העיקר אתם לא מוכנים לתת לנו. נכון - התקדמנו קצת, אבל תראו כמה אתם התקדמתם בזמן הזה. אנחנו נשארנו הרבה מאחור, ואם תבדוק, אולי תראה שאנחנו אפילו במצב יחסי יותר גרוע מאשר לפני 67.״ (רמת־חיים נמדדת בין־השאר על־פי הצריכה הפרטית לנפש והתל״ג לנפש. בדקתי את העובדות עם ד״ר מירון בנבנישתי, מחבר ׳דו״ח הגדה המערבית׳. לפי מחקרו, הצריכה הפרטית לנפש בגדה המערבית מוערכת בכ־30 אחוז מזו שבישראל; התל״ג לנפש בגדה המערבית קטן פי ארבעה מזה שבישראל.)

    ״אחר־כך,״ המשיך ע.נ., מאופק בהבעות פניו אך מעביר אלי זעם קר, חשוק־שפתיים, ״אחר־כך אתם באים ואומרים - אצל הירדנים היה לכם רע. אולי כן. אבל הירדנים לקחו לנו רק את הזהות הלאומית שלנו, ואתם לקחתם לנו הכל. את הזהות הלאומית, ואת הזהות של כל אחד מאיתנו שמפחד מכם ותלוי בכם בשביל הפרנסה שלו, הכל לקחתם. מתים חיים עשיתם אותנו. ואני, מה נשאר לי? רק השינאה אליכם והמחשבות על הסיאסה (הפוליטיקה). זה גם מה שעשיתם רע, שעשיתם כל אדם פה, אפילו הפלאח הכי פשוט, לפוליטיקאי.״

     

    אני שותה תה עם שלוש נשים בדהיישה. כאן אפשר לשמוע את הדברים הנוקבים ביותר מפי הנשים. הגברים חוששים יותר ממעצר ומהטרדות. הנשים הן אלה הצועדות בראש ההפגנות, ואלה הן הנשים הזועקות, הנוהמות את מרי ליבן בפני מצלמות הטלוויזיה. נשים חומות, בעלות תווים חזקים, נשים הרות־סבל. חדיג׳ה היא בת 75 ושכלה חד וגופה הדק בריא. אללה יח׳ליק, אני אומר לה, אלוהים ישמור אותך, והיא מגחכת לעצמה גיחוך דקיק בחניכיים קרחים, ואומרת: ״בשביל מה לו?״ ומסבירה לי, שהאדם הוא כמו שיבולת: כשהיא מתחילה להצהיב היא מתכופפת.

    40 שנה היא מתגוררת בבית הזה, בית סטנדרטי של פליט. סוכנות־הסעד־והתעסוקה של האו״ם הקימה אותו, וחותמת האו״ם עוד מצויה כאן על קירות ודלתות. בראש כל מחנה־פליטים בגדה וברצועה עומד מנהל, איש סוכנות־הסעד־והתעסוקה. הוא המתווך בין הסוכנות לבין התושבים. הוא עצמו פליט לשעבר, ומתגורר במחנה. בידיו הסמכויות לחלוקת מזון וקיצבאות סעד, למתן זכות ישיבה במחנה, ולהכוונת תלמידים לחינוך גבוה.

    בבית שני חדרים זעירים ואין בו מים זורמים. החשמל הוא הדבר הזה שלעיתים מתחדש. בחוץ היה גשום, ובתוך הבית כמעט חשוך. חדיג׳ה ואחותה הזקנה יושבות על מחצלת, ובודקות את התרופות שנתן רופא המחנה לאחות. היא סובלת מאסתמה. המורים והרופאים העובדים במחנות־הפליטים באים בדרך־כלל מבחוץ, מן הערים הסמוכות. את התפקידים הפשוטים יותר, ניקיון וסניטציה ובניה, ממלאים תושבי המחנה. בבית שאני שוהה בו כעת גרות חמש נפשות. בחדר שאנו שותים בו את התה יש ארון אחד ועליו מזוודה פתוחה למחצה. כאילו מוכנה לצאת שוב לדרך. כמה כסאות עץ עשויים ביד לא אמונה, במה מדפים ועליהם ירקות. האשה הצעירה, הדרוכה, מגישה תפוחי־זהב וסכין לקילוף. רהיט נוסף שיש בכל בית כאן הוא ארגז הנדוניה של בעלת־הבית, ארגז העשוי מגזעו הרך של כליל־החורש. שם היא שומרת את כלי המיטה שהביאה איתה, את שימלת החתונה, ואולי איזה דבר מותרות ילדותי, צעצוע, מטפחת יפה - הרי היא היתה כמעט ילדה כשנישאה לאיש.

    ואם יציע לך היום מישהו לקבל דונם אדמה במקום יפה, מואר, באוויר הפתוח?

    כן, כן, היא מגחכת, בטח, אבל רק באדמתי שלי. שם.

    גם היא מדקלמת זאת, כמו הפוליטיקאים, כמו אלה המסרסרים בגורלה כבר עשרות שנים. לה לפחות יש הזכות לכך. אני מנסה להיזכר כמה פעמים החמיצו מנהיגי הפלסטינים הזדמנויות להשיג לעצמם נחלה: היתה הצעת החלוקה של 37 והיתה ההצעה השניה של 47, ואולי היו עוד הזדמנויות. הם - בעיוורונם - דחו הכל. אנחנו שותים בשתיקה. הגברים נמצאים בעבודה. על הקיר - שני מסמרים. הם קולב הבגדים. על אחד מהם תלוי עקאל שחור של כאפיה. מי ששירת ב״שטחים״ יודע איך נראים חדרים כאלה מבפנים בשעת לילה. מי שהשתתף בחיפושים, בהטלת עוצר, בתפיסת חשוד בלילה זוכר את הכניסה האלימה לתוך חדרים כאלה שישנים בהם כמה אנשים בצפיפות, בסרחון לא מאוּורר, שלושה וארבעה יחד מתחת לשמיכות צמר דוקרניות, לבושים גם בשנתם בבגדי עבודתם, כמוכנים בכל רגע לקום וללכת לאן שיאמרו להם, מתעוררים בבהלה, ממצמצים מול הפנס, ילדים צווחים, לפעמים זוג באמצע ההתעלסות, חיילים מקיפים את הבית, חלקם - בנעליים מלאות בוץ לאחר הצעידה בשבילי המחנה - דורכים על שמיכות חמות־משינה, אחדים צועדים בכוח על גג הפח מלמעלה. הזקנה עוקבת כנראה אחר מבטי אל קירות הבטון החשופים, אל פתיליית החימום, אל שמיכות הצמר המגולגלות על הריצפה. פתאום היא מתרתחת: ״אנחנו נראים לך צוענים, אנחנו? עלובים אנחנו? הא? אנחנו אנשי תרבות!״ אחותה, החולה, מהנהנת במרץ, סנטרה החד קודח בחזה השקוע: ״כן כן, אנשי תרבות!״ הן משתתקות, מתנשמות. האשה הצעירה, בעלת הנוכחות הפראית, האקזוטית, רוצה לומר משהו ומשתתקת. ידה ממש מהדקת את פיה. בתוך ריקמת הנימוס והעידון המחושב, הערבסקי, של השיחה וקבלת האורחים המהוגנת נמתחים פתאום חוטים ברזליים. אני נבוך. האשה הצעירה מנסה לפייס. לשנות נושא. האם מוכנה חמותה לספר לישראלי הזה שפה על, למשל, ימי ילדותה בעין־עזרב? לא. האם היא מוכנה להיזכר בימים שבהם עיבדה את אדמתה? לא ולא. מלח על פצע. האם תהיי מוכנה, יא מאמא, לשיר את השירים ששרו אז אצלכם הפלאחים, הכורמים, הרועים? לא. היא רק חושקת את שפתיה הסדוקות בעיקשות, ראשה המקריח מרעיד, אבל שוב, מכוחה הכובש של ההעדרות, מתחילה רגלה השמאלית לרקד איזה קצב רחוק, וגופה מתנועע חרש קדימה ואחורה, וכשהיא לוכדת את מבטי הזהיר, היא מכה ביד רועדת על ירכה, ואפה מסמיק בחימה: ״תרבות! אתם לא יודעים שיש לנו תרבות! אתם לא יכולים להבין את התרבות הזאת! זה לא תרבות של טלאוויזיון!״ פתאום היא מתרוקנת לחלוטין מכעסה: שוב לובשים פניה את ההבעה המובסת, היודעת־כל, את המכתב העתיק הרשום על פני הזקנים: ״העולם קשה, קשה...״ מנידה ראשה בצער מר, עיניה נאטמות אל מול החדר הקטן, החשוך: ״אתה לא תבין. כלום לא תבין אתה. תשאל אולי את סבתא שלך שתגיד לך.״

     

    ידיעות אחרונות