הרופא שהבין והתעקש

עוד ייקח לה קצת זמן, היא יודעת, עד שתוכל להודות בכל ליבה לרופא שבדקה התשעים מנע ממנה וממשפחתה הולדת תינוק עם פיגור שכלי חמור ומחלות קשות. עד שהרגע הזה יגיע, סנדרה מנור נעה במטוטלת רגשית מטורפת, שמקפיצה אותה לגובה כשהיא שומעת את בתה התינוקת מגרגרת ופועה, ומורידה אותה לתחתית הכאב כשהיא נזכרת באחיה התאום, שלא זכה לחיים.

"בהיגיון, אני יותר מאסירת תודה לפרופ' מיקי קופרמינץ, שבדעת יחיד - מול לא תאמיני כמה רופאים יועצים שבדקו אותי - חשד שמשהו לא בסדר עם העובר הזכרי ובמרוץ נגד הזמן עזר לנו למנוע מאיתנו ומהעובר חיי גיהינום. אני מודעת לגודל הנס, אבל מה לעשות, בינתיים אני עדיין אבלה על התינוק שגדל לי ברחם ושלא אזכה לגדל אותו", היא אומרת בקול שבור מבכי.

הסיפור יוצא הדופן הזה של מנור, קונדיטורית בת 31 מנתניה, התחיל בצורה בנאלית והסתיים באופן לא צפוי. "כבת לאם שהיא אחת מתאומים לא התפלאתי כשהריתי ספונטנית והתגלה שגם לי יש תאומים. זה היה ההיריון הראשון שלי, ובעלי ואני שמחנו בו", היא מתארת.

השבוע ה־32

מהלך ההיריון היה תקין לחלוטין. כל הבדיקות והסריקות, הסקירות וההדמיות בישרו טובות. "ואל תשכחי שמעקב ההיריון שלי היה נוקשה יותר מכיוון שהיריון עם תאומים מוגדר כהיריון בסיכון", היא מדגישה, "כך שעברתי יותר בדיקות מאישה שבבטנה עובר אחד, וכולן היו סופר תקינות - עד השבוע ה־32. אז, בבדיקה שגרתית להערכת משקל, גילו שלעובר הזכר יש עצם ירך קצרה מהנורמה לגיל ההתפתחות שלו".

מכיוון שאת הבדיקה מבצע טכנאי, היא נשלחה לרופא לסקירה מכוונת, שבסיומה הוא בישר לה שככל הנראה מדובר בעובר שיהיה ילד נמוך, או שבכלל זו הייתה מדידה שגויה שנלקחה מזווית לא טובה. "בשלב הזה", מתארת מנור, "עוד הייתי קולית כי העובר היה פעיל ברחם, הוא זז והתפתח, וזכרתי לאורך כל ההיריון את מה שרופאת הנשים שלי אמרה לי בתחילתו: כל עוד יש דופק - הכל בסדר".

שבוע אחר כך הגיעה מנור למרכז לבריאות האישה ברעננה. שם, בהדמיית אולטרסאונד, חזרו על הממצא. "הגעתי עם בעלי וקיווינו שיגידו לנו שזווית המדידה לא הייתה תקינה אבל שהעובר שלנו בסדר, ודי נלחצנו כשחזרו על זה שנראית איזו חריגה בהתפתחות העצם שלו. שאלנו, 'או־קיי, מה זה אומר? לאן ממשיכים מכאן?' הרופא לא ידע מה לענות לי, וכבר נלחצתי לגמרי", היא מספרת. כשיצאה מהמרפאה, התקשרה לרופאת הנשים הפרטית שלה, שליוותה את הריונה. "היא הרגיעה והפחידה אותנו באותה שיחה", משחזרת מנור, "היא אמרה לי שהצפי הוא לילד נמוך, אבל תרחיש קיצוני הוא שתתפתח אצלו גמדות. ליתר ביטחון, היא המליצה לי להגיע למיון נשים באיכילוב".

במהלך הנסיעה ואחריה סגרו ביניהם בני הזוג שאם יתאמת החשד שהעובר יהיה גמד, הם יגדלו אותו, "ורק אם יהיה נכה ומוגבל שתלוי באחרים, רק במקרה כזה נמנע ממנו חיי סבל", היא מתארת.

במיון היא עברה סבב בדיקות, מהן עלה ששני העוברים מתפתחים באופן תקין למעט אותה בעיה שהתגלתה בזכר, ושהבת שוקלת רק 100 גרם יותר ממנו. "ממה היה לי להיבהל? במילא תאומים אינם מתפתחים ושוקלים בדיוק באופן זהה. אם הגעתי למיון לחוצה, אז כשהצטברו כל התשובות ממש נרגעתי", היא משחזרת.

אלא שהתחושה השתנתה במהרה. פרופ' מיקי קופרמינץ, מנהל היחידה להיריון בסיכון גבוה בבית החולים ליולדות ליס שבאיכילוב, החליט על המקום לאשפז אותה. "היא הגיעה אלינו בשבוע ה־33 עם עיכוב צמיחה תוך־רחמי של העובר הזכר. כיוון שזה יכול לנוע בין כלום ועד סיכון חיי העובר, רציתי שהיא תהיה תחת השגחה, ומיד כשהיא הגיעה למחלקה התחלנו במעקב שמרני שכלל שלוש פעמים ביום מוניטור, בדיקות לזרימת דם בעובר הקטן ואולטרסאונד". מנור המופתעת, שהגיעה לייעוץ ומצאה עצמה באשפוז, ביקשה להשתחרר לביתה. "בהתחלה הייתי ממושמעת ועברתי כל בדיקה שאמרו לי. אבל כשהייתי צריכה רק לחכות לתוצאות בדיקת מי השפיר, כבר ממש לא הבנתי למה זה לא יכול לקרות כשאני כבר בבית?"

לפרופ' קופרמינץ הייתה תשובה. "מסריקת האולטרסאונד נראה שהעצמות הארוכות בגפיים של העובר קצרות מדי", הוא סיפר, "נדלקה לי נורה אדומה, ולכן, כשהיא כבר בשבוע ה־33 פלוס, ביקשתי שתעבור בדיקת מי שפיר וצ'יפ גנטי – שביכולתו לזהות אלפי תסמונות וליקויים. וכאן נוצרה דילמה לא פשוטה: מצד אחד, חשוב היה לברר את מהות הליקוי שנמצא בעובר. מצד שני, הבדיקה עצמה עלולה לזרז לידה, ואז מה השגנו?"

כהכנה ללידה המוקדמת שאולי תקרה קיבלה מנור חומר להבשלת ריאות העובר מיד עם סיום בדיקת מי השפיר. "בשלב הזה, פרופ' קופרמינץ והחיים רצו מרתון בשני מסלולים מקבילים, מתחרים מי יגיע קודם: הלידה, או הגעת התוצאות", מתארת מנור.

גם תוצאות בדיקת מי השפיר היו תקינות. אבל כשהיא כבר בשבוע ה־36, התקבלו התוצאות הקשות של הצ'יפ הגנטי. "בצהרי יום חמישי הגיעו התוצאות שבישרו על 'תסמונת וויליאמס', שנובעת מחסר של חומר גנטי ומובילה בין השאר לתחלואה קשה ולפיגור שכלי קשה ביותר", היא משחזרת.

"החלטית אבל שבורה"

מנור הוזמנה מיד למשרדו של מנהל המכון הגנטי. "ירדתי אליו לבד, והוא התחיל בהרצאה מקדימה ומתמשכת, תוך ציון נתונים וסטטיסטיקות. עם כל מילה שהוא אמר אני ראיתי את האסון הולך ומתקרב. באיזה שהוא שלב כבר לא קלטתי את מה שהוא אמר, ביקשתי שיעצור והזעקתי את בעלי. כשהוא הגיע, שוב נכנסנו, שמענו על התסמונת ומכיוון שכבר קודם ידענו מה נעשה במקרה כזה, ההחלטה הקשה הייתה ברורה לפחות לנו: למנוע מהעובר הפגום חיי אומללות. הייתי החלטית אבל שבורה ולא הפסקתי לבכות", היא מתארת וקולה רועד.

"כיוון שהחלטת בני הזוג הייתה חד־משמעית, לא רציתי לבזבז ולו שנייה מחשש שצירים יקדימו אותנו. כבר באותו יום זימנתי התכנסות של ועדה להפסקת היריון. למחרת בבוקר ביצענו דילול היריון והיא הועברה לניתוח קיסרי", מספר פרופסור קופרמינץ.

"בניתוח שלפו החוצה את הילד המת ואת הילדה החיה שלנו. בכיתי מאושר עליה ומצער כל כך גדול עליו. בעלי ואני ביקשנו להיפרד ממנו. חיבקנו אותו וכל צוות המיילדות בכה יחד איתנו. זה לא ייאמן כמה קשה זה היה", היא מספרת.

כיום, חודש אחרי הלידה, מאושרים עם אמה התינוקת, הם לא שוכחים להודות לרופא היחיד - מבין עשרות - שחשב מחוץ לקופסה ומנע מכולם חיי אומללות וסבל. •

a@yediot.co.il־Ariele