תיקים באפלה

שירן בן־דוד היא עורכת דין שמתמחה בתחום המוניציפלי. היא לא שאפה לזכות בתואר "ער"ן של המאומצים", המציאות היא שדחפה אותה לעולם הזה, שבו רב הנסתר על הגלוי, ואחרי שהצליחה להרכיב את פסיפס חייה היא הפכה לאחת משבעת המייסדים של התנועה לזכויות מאומצים ולעומדת בראשה.

"בגיל שישה ימים", היא מספרת, "אומצתי על ידי משפחת עוזרי מחולון וכל ערב לפני השינה, הם סיפרו לי על זוג הורים שלא יכלו להוליד ולכן הלכו לבית הילדים ומצאו בו תינוקת קטנה וחייכנית. הוריי עטפו אותי באהבה. רק במריבות של גיל ההתבגרות הטחתי בהם, 'אתם לא ההורים האמיתיים שלי', וכיום אני מבינה שההתרסה הזו מעידה על הצלחה. מאומצים שלא מרגישים ביטחון עצמי בחיק משפחתם לא מעיזים למרוד. הוריי אמרו לי שבגיל 18 אוכל לפתוח את תיק האימוץ שלי וספרתי את הימים באדיקות. העובדת הסוציאלית שקיבלה אותי בשירות למען הילד ביפו, שאלה למה אני רוצה לפתוח את התיק ועניתי בכנות, שהמניע שלי הוא סקרנות. כמה חודשים לאחר מכן, כשהתיק הגיע מהארכיון בירושלים, העובדת הסוציאלית סיפרה לי שנולדתי לבחורה בת 19. עוד נאמר לי שלאמי הביולוגית היה בן זוג, שלא היה אחראי להריונה. לדברי אמי הביולוגית, האבא הוא מאבטח שהיא הכירה בטיול השנתי ומאז אין ביניהם שום קשר. שאלו אותי אם אני רוצה לפגוש אותה, ועברו עוד כמה חודשים עד שהודיעו לי שהיא מסכימה".

ומה קרה בפגישה?

"נפגשנו בשירות למען הילד. העובדת הסוציאלית שלי נכנסה איתי, והיא ישבה בקצה השני של החדר עם העובדת הסוציאלית שלה. העובדות הסוציאליות דובבו אותה והיא חזרה על סיפור המאבטח, האווירה הייתה קרה ונפרדנו ללא חיבוק. הבנתי שהיא נשואה עם ילדים, שאף אדם במשפחתה לא מודע לקיומי ושהיא הגיעה למפגש איתי רק כדי למלא את חובתה כלפיי. לא ידעתי איך לאכול את זה. עד אז, מדי שנה, ביום ההולדת שלי, חשבתי על האישה המסכנה שמתגעגעת אליי והיה לי עצוב להיווכח שהיא אפילו לא זוכרת את תאריך יום ההולדת שלי מפני שמחקה אותי מזיכרונה".

עו"ד משכית בנדל

בגיל 21 בן־דוד פתחה שוב את התיק. "החלטתי לחפש את המאבטח מהטיול השנתי. שלחתי לאמי הביולוגית מכתב דרך השירות למען הילד, הסברתי שאני מכבדת את החלטתה, אבל רוצה למצוא את אבי הביולוגי. לימים התברר שהיא סירבה לקבל את המכתב הרשום והוא נשאר בתיק שלי בשירות. שש שנים לאחר מכן עשיתי תרגיל. פניתי לחוקר פרטי שסירב לקחת ממני תשלום, הוא היה 'המלאך של המאומצים', ובעזרת המידע המועט שהיה ברשותי, כמו שמה הפרטי ומספר ילדיה, הוא איתר אותה ונתן לי את כתובתה. נסעתי לביתה, הסתתרתי וחיכיתי שהיא תצא לרחוב כדי לוודא שזו אכן האישה שפגשתי בשירות. כשזיהיתי אותה הכנתי בעצמי כתב תביעה ופניתי לבית המשפט כדי שיוציא צו שיכריח אותה למסור את זהות האב".

אבל אז היא נתקלה בבעיה אחרת. "כתב התביעה חייב להגיע לנתבע במסירה אישית. לא רציתי שהשליח ידפוק על דלת דירתה וימסור אותו לאחד מילדיה. השליח צילצל אליה מספר פעמים, עד שהיא הסכימה לרדת, הוא גם מסר לה את מספר הטלפון שלי והיא צילצלה אליי. אמרתי לה שאני זקוקה לחוויה מתקנת, לעוד פגישה איתה, והיא התחמקה. את שם המאבטח היא סירבה להסגיר וטענה שזה היה קשר חד־פעמי. זנחתי את התביעה והתחלתי להיות פעילה בפורומים של מאומצים, ליוויתי אותם בפגישות של סגירות מעגל עם הוריהם הביולוגיים וצץ בראשי רעיון חדש. התחלתי לחפש את בני המחזור שלה מהתיכון, שאלתי מי היה החבר שלה, גיליתי שהוא חי בארצות־הברית, ומצאתי את אחיו. החלטנו לעשות בדיקת די־אן־איי. אני עברתי אותה בנוכחות אחיו, הוא ביצע את הבדיקה בביתו בנוכחות עדה והמעטפות נשלחו למעבדה בחו"ל מפני שבארץ אי־אפשר לבצע בדיקת אבהות ללא צו בית משפט. התוצאה הייתה חיובית. כל סיפור המאבטח מהטיול השנתי היה מצוץ מהאצבע".

"תיק האימוץ הוא שלי"

כמה חודשים לאחר מכן האיש הגיע ארצה ובן־דוד פגשה אותו בשדה התעופה. "הוא חיבק אותי והיה הרבה יותר לבבי", היא מספרת. "לדבריו, הגיעה לאוזניו השמועה שהבת של מי שהייתה חברתו בתיכון מחפשת אותו. הוא צילצל לשירות למען הילד ומסר את שמה של אמי הביולוגית ונאמר לו שלא מכירים אותה. הזמנתי אותו לחתונה שלי, שהתקיימה במהלך שהותו בארץ. ואז הוא צילצל ואמר שלא יגיע לחתונה ושהוא גם לא יכול להיות איתי בקשר מפני שהוא עדיין לא מסוגל לספר על קיומי לאשתו ולילדיו".

התאכזבת?

"ברור, אבל יחד עם זאת הרגשתי שסוף־סוף מצאתי שקט נפשי. סגרתי את החורים השחורים. אני לא דומה לא לה וגם לא לאבא שלי, אבל בני, יונתן, מזכיר מאוד את הצד שלה. אחרי שפתרתי את התעלומה הבנתי שאני חייבת לפעול למען מאומצים אחרים שעדיין חיים עם סימני שאלה. למה אנחנו שונים מילדים שאומצו בחו"ל ומקבלים תמונות של הנשים שילדו אותם? למה אני חייבת להעסיק חוקר פרטי ולעבור דרך ייסורים כדי לקבל את המידע הכי בסיסי? תיק האימוץ הוא שלי, אז תנו לי אותו. לילד שלי יש תיק שמכיל את צילומי הסקירות שעבר כשהיה ברחמי. לנו אין כלום".

בן־דוד פנתה שוב לבית המשפט, הפעם לטובת כלל המאומצים. "שילמתי אגרה והפכתי למאומצת הראשונה שקיבלה אישור גורף להתראיין בשמי המלא כדי להוביל את המאבק החברתי. בדיון בכנסת ניסיתי להסביר כמה היה לי חשוב לדעת מיהם הוריי הביולוגיים, ואחת העובדות הסוציאליות התקיפה אותי ושאלה, 'למה את חופרת? למה את לא מסוגלת להתנהג כמו אדם בריא שהפך לנכה ומשלים עם מצבו החדש?' הזדעזעתי מהאטימות שלה, מהעובדה שהיא לא מבינה כמה חשוב לאדם לראות את העמוד הראשון בסיפור חייו. יחד עם האגודה לזכויות האזרח ניהלנו מאבק ממושך לביטול סעיף 34 בחוק האימוץ שאסר על מאומצים, הורים מאמצים והורים ביולוגיים שמסרו לאימוץ לחשוף את סיפורם. ח"כ יפעת שאשא ביטון לקחה את הנושא לידיה ולפני חודשיים הסעיף הזה בוטל, אבל המלחמה שלנו עדיין לא הסתיימה".

מה היית רוצה לשנות?

"לצמצם את המעורבות של השירות למען הילד בחייהם של מאומצים בגירים שמחפשים את שורשיהם. זה לא הגיוני שהמפגש הראשון בין מאומץ בגיר לבין אמו הביולוגית מתקיים בחדר סטרילי בנוכחות שתי עובדות סוציאליות. זה מתכון לכישלון. זכותי לקבל את מספר הטלפון של אמי הביולוגית, לצלצל אליה ולהציע לה להיפגש במקום אינטימי שעשוי להוליד בינינו קרבה. צעד כזה יפנה את הזמן של העובדות הסוציאליות לטובת פיקוח על מאומצים קטינים שלא גדלו, כמוני, באהבה".

"עלו בי חשדות"

המשפט האחרון מתייחס למקרים כמו של חן גבסו. גבסו, חרדית בת 27, נשואה ואם לשלושה מבת־ים, פנתה לאחרונה לתנועה לזכויות מאומצים כדי לקבל סיוע והכוונה. "אומצתי בגיל שנה ושמונה חודשים", היא מספרת. "אחי, שגדול ממני בשש שנים, אמר לי בגיל צעיר, 'אנחנו לא ילדים אמיתיים של אמא ואבא', הראה לי אלבום עם תמונות מבית הילדים שבו שהיתי, הצביע על המטפלת והוסיף, 'היא שמרה עלייך עד שאמא ואבא באו לקחת אותך', אבל לא האמנתי לו ולא שאלתי את אמא אם זה נכון. גם לא שאלתי למה עובדת סוציאלית מגיעה לבית שלנו פעם בשבועיים כדי לראות איך אנחנו מתפקדים. רק כשהייתי בת שמונה העובדת הסוציאלית הושיבה אותי במטבח וסיפרה לי שהאישה שילדה אותי ויתרה עליי מרצונה מפני שלא יכלה לגדל אותי. העובדת הסוציאלית הוסיפה, 'אם יש לך עוד שאלות, הורייך ישמחו לענות לך', אבל לא העזתי להציג להם שאלות".

למה?

"מפני שלא הרגשתי רצויה ואהובה. בפעמים הבודדות ששאלתי קיבלתי תשובות בנוסח, 'נסביר לך כשתגדלי'. בגיל 14 הוריי אמרו לי שהאישה שמסרה אותי לאימוץ הייתה נרקומנית וזונה, ובכל פעם שאבא שלי התרגז עליי הוא צעק, 'אמא שלך זרקה אותך וגם אנחנו נזרוק אותך!' היו לנו המון מריבות, בעיקר על רקע העובדה שרציתי לשמור ייחוד וכיוון שהוא לא אבי הביולוגי לא יכולתי להישאר איתו לבד. פעם אחר פעם הוא סילק אותי מהבית ובכלל לא היה לו אכפת לאן אלך. בגיל 19 שלחתי מכתב לשירות למען הילד ביפו, לא סיפרתי על כך להוריי כי פחדתי שהם יעצרו אותי. כתבתי שאני רוצה לפתוח את התיק והעובדת הסוציאלית הזמינה אותי לפגישה. היא החזיקה את התיק והקריאה לי מתוכו שאמי הביולוגית ילדה אותי בגיל 27 ושאחריי נולדו לה תאומים שאף הם נמסרו לאימוץ. למחרת, המצב בבית החריף. כשאבא איים לסלק אותי לצמיתות, רצתי לשירות ואמרתי לעובדת סוציאלית אחרת שאני חייבת למצוא את האישה שילדה אותי. היא ציירה אותה בשחור, סיפרה שהיא נרקומנית כבדה ואין סיכוי שהיא נגמלה. להפתעתי, היא גם סיפרה שאמי לא ויתרה עליי מרצונה, ושבית המשפט הוא שכפה עליה למסור אותי לאימוץ. מצד אחד הרגשתי הקלה, שמחתי שהיא לא זרקה אותי, ומצד שני עלו בי חשדות. מאיפה צצה הגרסה החדשה? אמרתי שאני מוכנה לקחת את הסיכון והעובדת הסוציאלית — בלי להסתכל בתיק שלי ואפילו בלי לחפש אותי במחשב — טענה, 'את לא כשירה לפגישה וגם היא לא כשירה'. כשהמשכתי ללחוץ היא איימה להוציא נגדי צו איסור גישה לתיק".

"השירות למען הילד קבע נהלים בלי שיש לו סמכות חוקית לעשות זאת", אומרת עו"ד משכית בנדל מהאגודה לזכויות האזרח, שמלווה את התנועה לזכויות מאומצים במאבק לשינוי המצב. "הנהלים חסויים, לא עומדים בביקורת ציבורית ומובילים ליחס פטרוני כלפי המאומצים. האגודה לזכויות האזרח מתכוונת לקדם את הסדרת הנושא לשם הגנה על זכויות האדם של המאומצים".

את בעלה, נתנאל, הכירה גבסו בשידוך. אמו, היא מספרת, קיבלה אותה בזרועות פתוחות. "בחודש השמיני להריוני השלישי שוב חזרתי לשירות וביקשתי לפתוח את התיק. הסברתי שדווקא אחרי שהפכתי לאמא גבר בי הרעב להכיר את האישה שהביאה אותי לעולם. בתגובה נשאלתי, 'מה הציפיות שלך מהמפגש?' עניתי שאין לי טענות כלפיה, שאני רק רוצה להכיר אותה. מאז עברה כבר יותר מחצי שנה, אני ממשיכה לנדנד וכלום לא קורה. באחד הביקורים שלי בשירות, העובדת הסוציאלית שלפה מסמך מהתיק שלי ושאלה אם יש לי כתמי קפה על הגוף. עניתי בחיוב וסיפרתי שאובחנתי כחולה בנוירופיברומטוזיס, שאני מטופלת בכדורים ובמשחות ונמצאת במעקב תמידי. העובדת הסוציאלית שמחה לבשר לי שסמוך ללידתי נבדקתי על ידי מומחה ונקבע שכתמי הקפה הם לא מחלה, אלא סוג של כתמי לידה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. זה הגיוני שבמשך כל כך הרבה שנים אני מקבלת טיפול מיותר ולא מתאים? למה? בגלל שמסרבים לתת לי את תיק האימוץ, שהוא שלי ומכיל מידע שחשוב רק לי?"

"אל תשמרו עליי"

את התנועה לזכויות מאומצים מצאה גבסו בעקבות שיטוט בפורומים. היא דורשת שתיק האימוץ יעבור אליה במלואו, בלי שיהיה עליה לעבור חקירות שיבחנו את כשירותה. היא רוצה ליצור קשר עם אמה ואולי גם לפגוש את אחיה למחצה. "זה אבסורד", היא אומרת, "השירות למען הילד, שמשקיע עכשיו כל כך הרבה מאמצים בניסיון לדחות את המפגש ביני לבין אמי הביולוגית, הוא זה שלא ראה כמה סבלתי בילדותי".

"את יודעת למה השירות למען הילד מסרב לתת לך את מספר הטלפון של האישה שילדה אותך?" מקנטר אותה גילעד יעקבזן (53) מפרדס־חנה, "בגלל הבדואית! השירות למען הילד חושש שאם המאומץ הבגיר ידפוק על דלתה של אמו הביולוגית היא עלולה להירצח על רקע חילול כבוד המשפחה. זה נימוק הזוי לחלוטין, הרי על פי חוקי המדינה קטין מוסלמי נמסר רק למשפחה מוסלמית".

יעקבזן אומץ בגיל שלושה ימים. "בחורה צעירה שעלתה מדרום־אמריקה כשהיא בהיריון ילדה אותי בארץ ושלושה ימים לאחר מכן מסרה אותי למתווך פרטי שהכיר את הוריי, ולאחר מכן הם פנו לבית המשפט והוציאו צו אימוץ רשמי. גדלתי באשדוד, עם אחות גדולה שאומצה בחו"ל, ובגיל 25, ערב נישואיי הראשונים, הגעתי לרבנות. נאמר לי שרשם הנישואין רשאי לעיין בפנקס האימוץ שלי כדי לוודא שאני אכן יהודי. זה הרגיז אותי מאוד. הוא יכול לעיין בו ואני לא? פניתי לשירות למען הילד וקיבלתי מידע זהה לזה ששמעתי מהוריי, על בחורה מדרום־אמריקה, והוצע לי להגיש בקשה למפגש. עשיתי זאת, חיכיתי עד שהנחתי שאם לא חזרו אליי כנראה שלא מצאו את אמי הביולוגית ואין מה לעשות. המשכתי בחיי, אבל במקביל לעבודתי בתחום האבטחה התחלתי לחקור את ההשפעות של אימוץ על התינוק ועל האישה שנפרדה ממנו. דיברתי עם הרבה נשים שמסרו את פרי בטנן, שמעתי על בושה גדולה, על אשמה וחרדה מתגובת המשפחה, והגעתי למסקנה שגם כשאישה עושה זאת מרצונה החופשי, זו בחירה בין מוות למוות".

22 שנים לאחר מכן, כשהיה בן 47, הוא פנה לשירות למען הילד בחיפה. "החלטתי להתעקש עד שאקבל את שמה של אמי הביולוגית ואמצא אותה בכוחות עצמי. התחננתי, 'תנו לי את שמה, יכול להיות שהיא כבר לא שוהה בארץ, אולי היא נפטרה, הזמן דוחק. לכם יש המון תיקים ואילו לי יש תיק אחד. אני מגיע מעולם האבטחה, יכולות האיתור שלי הרבה יותר גבוהות מאלה של עובדת סוציאלית'. תוך עשרה ימים מצאנו אותה בדרום־אמריקה. שלחו לי צילום של המצבה שלה. היא נפטרה כשהייתי בן 40. זה כאב לי נורא, הרגשתי ששללו ממני וגם ממנה את הזכות לשיחה ראשונה ואחרונה".

כיום, כשהוא נשוי פעם שנייה ואב לשניים, יעקבזן פעיל בתנועה לזכויות מאומצים שהוא נמנה עם מייסדיה. "על פי החוק הנוכחי, פתיחת תיק האימוץ מוגדר כהליך טיפולי. זה אומר שאנשים בגירים כמוני חייבים לשבת מול עובדת סוציאלית ולהשיב על שאלות שונות ומשונות שהן לא עניינה, כתנאי לקבלת המידע. למה? זה מצב שאין לו אח ורע בשום מקום בעולם, חוץ מאנגליה, שבה מאומצים בגירים נדרשים לעבור שיחת ייעוץ אחת שבה מסבירים להם את הרגישות של הצד השני. בארצות־הברית מאומצים בגירים ניגשים למרשם האוכלוסין, מקבלים את המידע, ועדיין לא שמעתי על המאומץ שמצא את אמו הביולוגית ורצח אותה".

אתה לא מבין שהסודיות נועדה להגן על המאומץ הקטין?

"ברור, היא חיונית לתהליך, אבל סעיף 34, שהטיל איפול מוחלט על זכות הדיבור, יצר תחושה של בושה בקרב מאומצים. עד גיל 18 שומרים על הילד המאומץ מפני אמו הביולוגית ומגיל 18 שומרים על האמא מפני הילד שהיא מסרה. אל תשמרו עליי ואל תשמרו עליה, תנו לי את תיק האימוץ שבמהותו שייך לי ורק לי". •