ראשון 21 בינואר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
"בעיראק מתייחסים אליי כאל אחותם". ציונית פתאל־קופרווסר
24 שעות • 04.06.2017
הציונית שכובשת את בגדד
סא"ל במיל' ציונית פתאל־קופרווסר, לשעבר יועצת לעניינים פלסטיניים אצל מתאם הפעולות בשטחים, לא חלמה שדווקא הספר שתכתוב יהפוך להיות סחורה חמה במדינת אויב מובהקת כמו עיראק. אבל זה בדיוק מה שקרה עם רומן הביכורים שלה, "התמונות שעל הקיר", שמתאר את החיים בקהילה היהודית בבגדד ערב הקמת המדינה, ובימים אלה מתורגם לערבית בעיראק ובמצרים ואף עומד במרכזם של מחקרים אקדמיים בבגדד
סמדר פרי

בחלומה שלא יתגשם הסופרת והחוקרת ציונית פתאל־קופרווסר מראש־העין מצליחה להגיע לרחובה הראשי של שכונת היהודים בבגדד. עומדת ומשקיפה על התור הארוך שמשתרך מולה בסבלנות, וחותמת על העותקים המתורגמים לערבית של הרומן המטלטל שכתבה על מקום שכף רגלה מעולם לא דרכה בו, ועל קורות המשפחה שלא זכתה להכיר. "התמונות שעל הקיר" נכתב בישראל, תורגם במצרים, ובחודש הבא יציעו אותו למכירה בעיראק. השמועה כבר עוברת מפה לאוזן, ואף אחד לא מאיים לשרוף את חנויות הספרים בגלל הספר הישראלי. אף אחד גם לא מזכיר את החרם של אגודות הסופרים והאינטלקטואלים נגד הקולגות בישראל, שמונהג בקהיר ובעמאן. להפך, המפיץ בבגדד לוחץ שיסיימו את ההגהות האחרונות, "כי מסתמן ביקוש גדול".

 

"התמונות שעל הקיר" מגולל את סיפורה העצוב של נוריה המרדנית, מנערותה דרך נישואיה, וארבעת הילדים שגידלה במאמץ כלכלי ובהתנגשות עם הסביבה, ביחסים המתוחים בתוך המשפחה ובתוך הקהילה היהודית, הקשר עם השכנים המוסלמים, ושרשרת הטרגדיות שפקדו את נוריה שמאבדת את שלושת בניה.

 

הקורא לומד על המסורת, המנהגים, על הדרך שבה ציינו את חגי היהודים, וגם על דו־קיום מסויג שהתקיים בעיראק לפני מאה שנה בין יהודים למוסלמים. נוריה מנהלת מאבק עיקש באסונות שנוחתים עליה, ומנסה בכל הכוח להגשים את תוכניותיה. בסופה של העלילה מצליח הבן הצעיר לעלות לישראל.

 

 

הכתבות  שפורסמו בעיתונים בעיראק על  ספרה של  פתאל־קופרווסר
הכתבות שפורסמו בעיתונים בעיראק על ספרה של פתאל־קופרווסר

 

השאלות התחילו לצוץ

 

"בגלל האבל המתמשך על הוריי, שעלו לישראל ב־1951 ונפטרו בפתח־תקווה בהפרש של שלוש שנים, התחילו לצוץ אצלי שאלות", מספרת ציונית, 52, סא"ל במיל', שבתפקידה האחרון בצה"ל התמחתה בנושא הפלסטיני בלשכת מתאם הפעולות בשטחים. היא נשואה לתא"ל במיל' יוסי קופרווסר, לשעבר המעריך הלאומי באמ"ן, והם הורים לבן ובת.

 

"כשפרשתי מהצבא ב־2008 התחלתי לכתוב דוקטורט על הפלסטינים, והוצפתי בגעגועים להוריי. התחלתי לחפש את עיראק היהודית, רציתי ללמוד על חיי הקהילה והמשפחה שלי, ו'לחזור' לבגדד באמצעות נבירה בתמונות, חומרי ארכיון ועדויות שגביתי מעולי עיראק. בשלב מסוים של התחקיר אפילו ביקשתי שישרטטו עבורי בפרטי־פרטים את מפת השכונה היהודית".

 

ואז נולד אצלה הרעיון להחיות את סיפורה של הקהילה המפוארת דרך נוריה, בניה, קרובי המשפחה והשכנים. "התחלתי לשוטט בין עולי עיראק ולשאול שאלות: איפה גרו ולמדו, חוויותיהם כילדים, הקשר עם הסביבה המוסלמית, ולמדתי שהסיפורים חוזרים על עצמם ומתכנסים לתוך עלילה ספרותית. כך, מהזיכרון האישי של כל אחד מבני השיח שלי, נוצר זיכרון קולקטיבי. אני מוכנה לחשוף שהסיפור של נוריה ושלושת בניה מתבסס על סיפור אמיתי".

 

כשסיימה לכתוב, ו"התמונות" ראה אור, ציונית מספרת: "לא ידעתי שהטלטלות של נוריה יהפכו גם את החיים שלי. הייתי בטוחה שאוציא את הספר ואחזור למחקר שלי בנושא הפלסטיני. אבל המציאות החדשה נחתה עליי בהפתעה".

 

צילום : ידיעות אחרונות
צילום : ידיעות אחרונות

 

 

דרכה של ציונית אל האינטלקטואלים והסופרים של עיראק נסללה באמצעות פוסט בעמוד הפייסבוק "ישראל מדברת ערבית", שהעלתה לינדה מנוחין, גם היא מעולי בגדד. מנוחין כתבה על הספר, וציונית סיפרה על האתגר הגדול שמאחורי איסוף החומרים ל"תמונות שעל הקיר".

 

הראשונה להגיב, ד"ר חאלדה חאתם, חוקרת ומבקרת ספרות יהודי עיראק בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה מכובדת, הודיעה ש"בת הדור השני (הכוונה לציונית) מתגעגעת למולדת הראשונה ומחפשת את הזהות הלאומית העיראקית". בעקבותיה הגיעו עשרות מגיבים. כך נכנס "התמונות" לשיח האקדמי בבגדד, עוד לפני שהגרסה הערבית הגיעה אליהם, כמרכיב בתוך הפאזל הלאומי של עיראק המדממת אחרי עידן סדאם חוסיין. סונים, שיעים כורדים וגם יהודים שמתגעגעים לימים רגועים יותר. "היהודים מילאו תפקידי מפתח בכלכלה ובחיי התרבות של עיראק בימיה הטובים", מספרת ציונית. "לעיראקים של היום יש סוג של געגוע. מה שהם כותבים ואומרים היום על יהודי עיראק לא היו מרשים לעצמם בעידן הדיקטטורה האלימה של סדאם".

 

"החברים החדשים בעיראק"

 

הדו־שיח יוצא הדופן מתנהל ברשתות החברתיות ובפייסבוק. ציונית כותבת בעברית ומקפידה לצרף תרגום זמין לערבית. "מההתכתבויות איתם אני מבינה שיש צימאון גדול בעיראק לשמור על קשר הדוק עם סופרים וחוקרים ישראלים יוצאי עיראק. הם מכירים את אלי עמיר, סמי מיכאל, פרופ' שמואל מורה, פרופ' ששון סומך ופרופ' שמעון בלס. מבין הכותבים אני היחידה שנולדתי בישראל, והם מפרשים את ה'שיבה' שלי לבגדד, באמצעות הספר, כהפגנת סולידריות לשורשי המשפחה וכתרומה לתהליך המרתק אצלם, לעיצוב הזהות הלאומית".

 

מי שמכיר את החרם המוצהר והנוקשה שהתעצב בקהילת האינטלקטולים מיד אחרי ביקור הנשיא המנוח סאדאת בירושלים, סופרים, אנשי האקדמיה והיוצרים של מצרים וירדן, וכולל גם את אגודות העיתונאים במדינות שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל, יגלה תמונה הפוכה בעיראק. "זה התחיל מהתנפלות רגשנית דרך הפייסבוק, ומטר של בקשות חברות מאינטלקטואלים וחוקרים בעיראק", מספרת ציונית. "אני מגלה שהם כותבים באומץ, בתגובה לספר שלי, 'אנחנו מוכנים להכות על חטא, על העוול שנעשה ליהודי עיראק'. אחד מהם מוסיף ש'צריך לעשות תיקון ליהודי עיראק באמצעות החזרת רכושם, כי יהודי עיראק שגורשו בידי השלטונות אצלנו יצאו ממנה נפגעים ועיראק הפכה למדינה שסועה'.

 

"ומאותו הרגע שבו נחתו אצלי המסרים הנרגשים", מסבירה ציונית, "הבנתי שחיי מתחילים להשתנות. חבריי החדשים בעיראק מתייחסים אליי כאל אחותם ומודיעים לי שיש לי תפקיד". העיתונאי מאזן לטיף מפרסם מאמרים על ציונית ומציג אותה כ"יהודייה שמתגוררת בישראל". בכנס שהתקיים בחודש שעבר באוניברסיטת אל־מוסתנסירייה, ד"ר חאלדה הציגה עבודת מחקר מקיפה על ספרה של פתאל־קופרווסר, ובה התייחסות לתרומת יהודי עיראק, הקשר המיוחד שנרקם עם יוצאי בבל, ועוד.

 

"דבר כזה לא יכול היה לקרות במצרים או בירדן", מעיר עמר זכריא מקהיר, שתירגם את "התמונות" לערבית. "אצלנו, לצערי, החלטת החרם על ישראל חזקה יותר, וגם אני סובל ממנו לעיתים קרובות, כשמאשימים אותי ב'נורמליזציה עם האויב'".

 

בימים האחרונים נשטפה התקשורת של עיראק במבול מאמרים על ציונית, על יהודי עיראק, על תרומתם ועל המורשת שהשאירו ביציאתם הבהולה. "הם קוראים לי 'נסיכת שני הנהרות' (הפרת והחידקל), וכל הזמן מציפים אותי בהצעות עזרה לספר הבא", מספרת ציונית. "אין פוליטיקה בשיח שלנו, ואין לי הסבר לסקרנות ולחום האנושי שמרעיפים עליי. תחשבי על זה, מדינה ערבית שאין לנו קשרים איתה שקועה במלחמה פנימית ובפיגועי טרור, והקשר אליי נולד ביוזמתם. הם רוצים שאספר להם על מצבם של יהודי עיראק שעלו לישראל, שאספר אם זיהיתי אצלם געגועים ונוסטלגיה לעיראק. הם רואים בי מתווכת בין שתי הקהילות. בתפיסתם, יהודי עיראק יכולים לתרום לעיצוב פניה של עיראק החדשה. אני מזהה אצלם הרבה מאוד כבוד לקהילה הגדולה שנותרו ממנה כיום רק חמישה יהודים בבגדד".

 

באחת מההתכתבויות, ציונית ביקשה שייקחו אותה לקפה "אסטור" בעיבורה של בגדד, שעליו קראה ושמעה מעולי בבל. "מישהו מחבריי החדשים לקח מצלמה והזמין אותי לעקוב דרך המחשב אחרי השוטטות שלו בקפה אסטור. פתאום הנחיתו עליי הפתעה, כשהזמרת המקומית התחילה לשיר את 'סת אל־חבאיב' המפורסם, אהובת הקהל, ובני שיחי בעיראק הודיעו לי ש'השיר הזה מוקדש לך במיוחד, יקירתנו'".

 


פרסום ראשון: 04.06.17 , 19:42