yed300250
הכי מטוקבקות
    זורק מילים בעברית. נתן אנגלנדר
    24 שעות • 05.06.2017
    "אם רוצים שישראל תמשיך להתקיים, תמיכה בטראמפ לא תסייע לזה"
    כסופר ניו־יורקי מוערך ומצליח, נתן אנגלנדר יכול היה לשים את הזהות היהודית שלו באחסון. אבל הוא דווקא בחר לחפור בשורשים, עבר לגור בשכונת נחלאות בירושלים, אכל ג'חנון וקיווה שאוטוטו רבין יביא את השלום. גם היום, שנים אחרי, ישראל והיהדות עוטפים את חייו ועבודתו, כולל ספר שעוסק בשאלה "מי ממכריך היה מחביא אותך מהנאצים". וכן, הוא לא ממש אופטימי: "הבחירה בטראמפ היא הפעם השנייה שבה הלב שלי נשבר. הראשונה הייתה ברצח רבין"
    רונן טל

    לפני כמה חודשים חזר נתן אנגלנדר משהות של שנה במלאווי, מדינה מזרח אפריקאית ענייה ונידחת. אנגלנדר נדד לשם בעקבות עבודת מחקר של אשתו רייצ'ל, שעובדת בארגוני סיוע בינלאומיים לפליטים, אבל התקופה במלאווי, הוא גילה, הפכה להיות פרק חשוב בחינוך שלו כאזרח אמריקאי, כיהודי וכסופר.

     

     

    "יצא לי הרבה לטייל בעולם בזכות הספרים שלי, ביליתי תקופות בצרפת, בישראל ובברלין, אבל לא העליתי על דעתי שמשהו יכול להשפיע עליי כמו השנה במלאווי. זו הייתה חוויה משנת חיים", הוא אומר בראיון טלפוני מביתו בברוקלין. "זו ארץ יפהפייה עם אנשים נחמדים, ויש בה הרמוניה נדירה בין נוצרים אדוקים לבין מוסלמים אדוקים. אתה כמעט לא רואה את זה במקומות אחרים. והעוני נורא, אנשים מתים מרעב, חשמל יש רק לפעמים. גם קודם ידעתי שכאזרח אמריקאי אני בר מזל במיוחד, אבל זו הפעם הראשונה שבה הבנתי את מלוא האחריות שיש לי לתת לאחרים. הבנתי את המשמעות האמיתית של הערך היהודי של 'צדקה'".

     

    כשהמשפחה שבה לניו־יורק, אנגלנדר צפה בבתו הפעוטה, אוליביה בת השנתיים, והבין שהיא עוברת מעין שוק תרבותי. "בפעם הראשונה שלקחנו אותה לגינת משחקים היא קפאה לרגע. לקח לי זמן להבין שהסיבה לכך היא שאוליביה בחיים לא ראתה כל כך הרבה ילדים לבנים ביחד. המציאות שהיא הכירה הייתה מלאווית: הדרך שבה היא דיברה והתנועעה, המשחקים שלה עם הקופים שהיו מעירים אותנו כל בוקר. אנחנו חושבים שאנחנו מכירים את עצמנו, שאנחנו יודעים מי אנחנו ומאין באנו, אבל האמת היא שהכל זה ערבוביה אחת גדולה. זו הסיבה שאני כל כך מאמין בספרות. ספרות, יותר מכל תחום אמנותי אחר, מאפשרת לך להתנסות במציאויות אחרות, משנה את הדרך שבה אתה מרגיש כלפי עצמך".

     

    בין נחלאות לברוקלין

    אנגלנדר, 47, גדל בבית אורתודוקסי בלונג־איילנד ולמד בישיבה תיכונית, אבל גם אחרי שהסיר את הכיפה לא חדל לשאול את עצמו שאלות על זהותו היהודית ועל המשמעות שיש לה. הוא נחשב לחלק מקבוצה של כותבים אמריקאים יהודים עכשוויים — מייקל שייבון, ג'ונתן ספרן פויר, ניקול קראוס, ג'ונתן איימס — חלקם חברים אישיים שלו, אבל נדמה שהוא הלך יותר רחוק מהם במסלול של בדיקת השורשים היהודיים שלו, והזיקה שלהם לישראל.

     

    הוא חי במשך חמש שנים בירושלים, שכר דירה בנחלאות, ניהל מערכת יחסים עם צעירה ישראלית, אכל ג'חנון ומרק קובה ודיבר עברית כמעט מושלמת (גם בראיון הוא זורק הרבה מילים בעברית). בין חבריו הקרובים אפשר למנות את שאנן סטריט, אתגר קרת ואסף גברון, השניים האחרונים תירגמו יחד את קובץ הסיפורים המבריק שלו, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק". הוא היה עד מקרוב לאופוריה של תהליך אוסלו, לשברון הלב הקולקטיבי של רצח רבין, ראה פלסטינים וישראלים מנסים לאמץ שיח של שלום בזמן שעשרות בני אדם נרצחו בפיגועי התאבדות. פיגוע כזה מופיע בעלילת ספרו הראשון, "גלגול בפארק אווניו".

     

    מה הדבר הכי חזק שנשאר לך מהחוויה הישראלית שלך?

     

    "כילד יהודי אורתודוקסי שגדל בלונג־איילנד, יש עוצמה מיוחדת לחוויה הזאת שבה לאן שאתה הולך, כל מי שאתה רואה, הוא יהודי. נהג האוטובוס יהודי, הדוור יהודי, המלצרית יהודייה.

     

    אני זוכר את עצמי הולך בירושלים ברחובות שקראתי עליהם ב'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז. התגוררתי בנחלאות, והכרתי את השכונה היטב, כל רחוב וכל סמטה צדדית. כשגדלתי הייתה לי בראש תמונה מטאפיזית של ישראל ופתאום הייתי במקום הפיזי.

     

    "קצת קשה להסביר את זה עכשיו, אבל חייתי בירושלים בעיצומו של תהליך השלום. זה היה רגע מרגש ומלא אופטימיות. תחושה שאתה נמצא ברגע היסטורי יוצא דופן שבו כל החומות נופלות. כל בוקר הייתי יושב בבית הקפה 'תמול שלשום', מקום שבו כל אחד הרגיש בבית, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, סטרייטים והומואים. הייתה אלימות, זה נכון, אבל הרגשת שהאלימות מתרחשת בניגוד למה שהרוב הגדול של האנשים האמינו בו, שהיה טוב ומועיל ומלא תקווה. אפילו כשרבין נרצח הרגשתי שזה רק עיכוב — גם אם נוראי ומחריד — בדרך למשהו יותר טוב. נשארתי אופטימי לתקופה מאוד ארוכה, גם אחרי שרוב האנשים מסביבי הפסיקו להיות אופטימיים. המצב היום לא טוב, אבל אין לי פתרונות ואני מרגיש שאני צריך לסתום את הפה. אתם לא צריכים עצות מסופר אמריקאי שגר בברוקלין".

     

    השואה כמשחק ילדות

    אנגלנדר מלא קסם, ויש לו יכולת נדירה ליצור אינטימיות מיידית על אף המגבלה של הטלפון. הדיבור שלו אסוציאטיבי ודוהר בכמה כיוונים במקביל, אבל לרגע הוא לא מאבד את מוקד הטיעון שלו. אותה מחשבה יצירתית, חופשייה ממגבלות, ניכרת בספריו. עד כה תורגמו לעברית שלושה: "גלגול בפארק אווניו", "המשרד למקרים מיוחדים" ו"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", שהכותרת שלו מתפקדת כמחווה לריימונד קארבר ובו בזמן שולחת את הקורא להצטרף לתרגיל מחשבתי מסעיר שנמצא בליבת הסיפור: אילו היינו חיים בתקופת השואה, מי מבין האנשים שאנחנו מכירים היה מסתיר אותנו מהנאצים?

     

    "אני דור חמישי ליהודים אמריקאים. אף פעם לא הרגשתי שאמריקה זה לא הבית שלי. אבל כילדים אני ואחותי היינו מדברים בינינו כאילו שרדנו את אושוויץ. השואה התרחשה באירופה, אבל היא הפכה לחלק אינטגרלי מהתודעה שלנו. כשהיינו פוגשים מישהו והייתה עולה השאלה האם אנחנו בוטחים בו, היינו שואלים את עצמנו האם הוא היה מסתיר אותנו בשואה. אחרי שהספר יצא לאור נדהמתי לגלות עד כמה אנשים הזדהו עם הסיפור הזה. פעם התראיינתי לבי־בי־סי והאישה שריאיינה אותי, אפרו־אמריקאית, סיפרה לי שהיא הייתה משחקת בילדותה במשחק של 'אם היינו חיים בתקופת העבדות, האם האנשים האלה והאלה היו עוזרים לנו להימלט צפונה?' ואישה שהתחתנה עם גבר ספרדי סיפרה לי את גרסת המחתרת הבאסקית למשחק הזה. זה היה יפה וגם עצוב לגלות שתמיד אתה הולך לטראומה התרבותית שלך כדי לעשות סדר בעולם".

     

    כמו רוב חברי המילייה שלו — ניו־יורקרים, אינטלקטואלים, ליברלים — גם אנגלנדר בטוח שתוצאות הבחירות לנשיאות היו קטסטרופה. "אחרי הבחירה של טראמפ, אני מרגיש שאין לי אפשרות אלא לחזק עוד יותר את הזהות היהודית שלי", הוא אומר. "כששון ספייסר שאמר שאפילו היטלר לא השתמש בנשק כימי נגד האזרחים שלו, יהודים היו הראשונים להבין את המשמעות העמוקה של דבריו, שיהודים לא היו גרמנים כמו הגרמנים האחרים. זו הייתה פליטת פה, כמובן, אבל פליטת פה שמסגירה תפיסת חיים שעושה הבחנה בין אמריקאים אמיתיים ללא אמיתיים".

     

    הרבה אנשים בישראל דווקא מרוצים מהבחירה בטראמפ.

     

    "אני מאוד תומך בישראל ואם אתה רוצה שישראל תמשיך להתקיים אני לא רואה איך תמיכה בטראמפ יכולה לסייע לזה. יש לי חברים שחורים, ואני שואל אותם 'איך יכולתם להצביע עבורו כשהמדיניות שלו כל כך גזענית'. ועובדה שזה קיים. כתושב ניו־יורק, אני מרגיש שאני חי בעיר מקלט, במובן התנ"כי. זו עוד סיבה להעריץ את היהדות, שהגתה את הרעיון הזה כבר לפני אלפי שנים".

     

    ואולי יתברר שהבחירה בטראמפ לא תהיה האסון הנורא שכל כך מזהירים מפניו?

     

    "המטרה הבאה של הרפובליקנים היא לבטל את ה'אובמה קר' (ביטוח הבריאות הציבורי שהונהג לראשונה בארצות הברית בימי אובמה, ר"ט). הרפובליקנים מבקשים להרוג את העניים והקשישים, וזו לא מטפורה. האנשים האלה ישלמו את המחיר בחייהם. אני מאמין בתהליכים היסטוריים ולפעמים דברים נעים בקצב של שני צעדים קדימה וצעד לאחור. כשמדובר באירועים היסטוריים זו הפעם השנייה שבה הלב שלי נשבר. הפעם הראשונה הייתה כשרבין נרצח. הבחירות האלה נגנבו מאיתנו על ידי האף־בי־איי והמעורבות של הרוסים, ובכל זאת ניצחנו בהפרש של שלושה מיליון קולות (הילארי קלינטון גרפה יותר קולות, אך הפסידה את הנשיאות, ר"ט)".

     

    יש אנשים בישראל שחיים בתחושה דומה ביחס לממשלה שלהם.

     

    "אני יודע. אני זוכר את העליהום על שירה גפן ואתגר קרת אחרי ששירה ביקשה מהקהל בפסטיבל ישראל לעמוד דום לזכר הילדים ההרוגים בעזה במבצע צוק איתן. הם קיבלו מאות איומים על חייהם. ויחד עם זה אני מסרב לשפוט אומה שלמה כמכלול. אני מזכיר לעצמי כל יום שהארץ שלי נשלטת על ידי אדם גזען ושונא נשים, אבל מיליונים מתנגדים לעמדות שלו. כשהייתי בישראל הייתי יושב על המרפסת שלי בנחלאות ורואה ממנה את הכנסת. כילד אתה מאמין שהאנשים שיושבים במקומות האלה יודעים מה הם עושים ומקבלים את ההחלטות הנכונות. אבל מהמרפסת שלי הכנסת הייתה רק בניין, ואתה מבין שהאנשים שנמצאים בתוכה הם סתם אנשים רגילים".

     


    פרסום ראשון: 05.06.17 , 21:00
    yed660100