ניקול קראוס אף פעם לא הרגישה לגמרי בבית באמריקה. היא נולדה כאן, גדלה כאן, ילדיה אמריקאים ואלה השפה והתרבות שלה, ובכל זאת, היא תמיד הביטה קצת מהצד על כור ההיתוך המטורף שנקרא ארה"ב. מאידך, יש לה קשר רגשי עמוק מאוד לישראל. אביה בילה את רוב ילדותו בתל־אביב, היא גרה בעבר כמה חודשים בירושלים, מבקרת הרבה בארץ ויודעת כמה מלים בעברית. זה לא הופך אותה לישראלית, אבל זה כן משאיר אותה בלימבו קבוע.

"המשפחה שלי תמיד הרגישה קצת מחוץ למה שנחשב חיים אמריקאים נורמליים", היא אומרת. "בכל חופשה נסענו הכי רחוק שאפשר. אמא שלי מאנגליה, אחי גר בתל־אביב ולאבא שלי יש קשרים עמוקים שם. מעולם לא הרגשתי חלק מקהילה אמיתית בארה"ב".

ובישראל כן?

"לא גרתי מספיק זמן בישראל, אבל זה פשוט לא אותו דבר. בישראל, אולי בגלל המשמעות ההיסטורית של קיבוץ וסוציאליזם, אתה מקבל את תחושת הקהילה מגיל צעיר. כאן הדגש הרבה יותר על המשפחה הגרעינית. יש מעט מאוד אינטרקציה עם שכנים וחברים. בישראל אתה לא יכול ללכת רחוב אחד בלי לראות חמישה אנשים שאתה מכיר. זה יוצר מצב מוזר שבו המדינה מתכנסת יותר בתוך עצמה, אבל האנשים שחיים בה פונים החוצה אחד לשני”. נשמע כאילו את גרה במקום הלא נכון.

"לא, אני לא חושבת שאני יכולה לגדל את הילדים שלי בישראל. יש דברים שם שהייתי שמחה שיחוו, אבל אנשים מזכירים לי כל הזמן שחלק גדול מהאהבה שלי לישראל הוא גם תוצאה של הידיעה שבסוף הביקור אני חוזרת הביתה".

הפסיכוזה של טראמפ

קראוס, 42, היא חלק מדור הזהב של סופרים יהודים־אמריקאים שפרצו בתחילת המילניום. אלגנטית ומוכשרת היא הייתה הצלחת אינסטנט כבר מהספר הראשון, "אדם נכנס לחדר", ואחריו פרסמה עוד שניים — "תולדות האהבה", שהפך ללהיט היסטרי בישראל, ו"בית גדול".

אם סופרים הם אנשים שחיים רוב הזמן בתוך הראש של עצמם, אז הראש של ניקול קראוס הוא פנטהאוז בשדרה החמישית. כשיושבים מולה אפשר ממש לראות את הגלגלים במוח זזים כל הזמן. העובדה שידעה כמעט מגיל אפס שזה מה שתרצה לעשות בחיים, רק מגבירה את התדהמה, וגם קצת את האימה, מהמחשבה על מה מתחולל בראש שלה בכל דקה.

לפגישה ביום גשום במיוחד בבית קפה טרנדי בברוקלין — קלישאה מתבקשת — מגיעה קראוס רגע לפני שהיא עולה על מטוס לעוד ביקור בישראל. החודשים, חודשיו הראשונים של דונלד טראמפ בבית הלבן, ולקראוס יש תובנות מקוריות. אבל גם הן בסופו של דבר יכולות להתכנס לצירוף המלים הלא ספרותי: וואט דה פאק.

"חלק ממה שהופך את הקשר שלי לישראל לכל כך נוח הוא שהחיים שלי לא תלויים בפוליטיקה שלה", הוא מחייכת, "אבל הם כן תלויים בפוליטיקה של המדינה שלי וזה לא הרבה יותר טוב עכשיו. זה מצב מזעזע, כי בפעם הראשנה אנחנו נמצאים תחת השפעה כל כך עמוקה של הפסיכולוגיה של אדם אחד. למדנו בבית ספר על היטלר, מוסולוני וקדאפי, אבל באמריקה, למרות קדושת האינדיבידואליזם, יצרנו מערכת של בדיקות ובלמים כדי שלא נמצא את עצמנו תלויים בפסיכוזה של אדם אחד".

אז מה השתבש?

"האבות המייסדים לא יכלו לצפות את המדיה החברתית ואת העובדה שיום אחד יהיה נשיא שיצייץ לנו את החיים בטוויטר. עכשיו אנחנו כמו ילדים של אבא טוטליטר שסובל מנרקיסיזם ופראנויה. המעבר מנשיא מאוד הגון וחכם למה שיש פה עכשיו זאת חתיכת טראומה".

שלטון טראמפ משפיע על כל פלג באוכלוסייה האמריקאית, ויהודי אמריקה לא שונים. בהיות רובם ליברלים שמצביעים באופן מסורתי למועמד הדמוקרטי, הם מביטים על טראמפ בנענוע ראש מאופק מצד לצד, ומנסים למצוא שביל ביניים בין הבוז כלפיו לקשר העמוק לישראל. "יש מספיק יהודים אמריקאים שלעולם לא ינטשו את ישראל", אומרת קראוס, "ויש חלק אחר שמסתכל על ישראל כיום ומרגיש שמצפונית הוא לא יכול לתמוך בה יותר. יש בי אהבה לישראל מהסוג שאין לי אפילו למדינה שלי, אבל למזלי גדלתי פה ואף פעם לא הייתי בעמדה בה הייתי צריכה לשלוח את הבנים שלי לצבא".

הספר הרביעי של קראוס, Forest Dark, ייצא לאור בספטמבר, ויתמקד בגבר יהודי עשיר בן 68 שמחליט לחלק את כל מה שיש לו ובפרוטות האחרונות נוסע לישראל, אבל הגיבורה האחרת בספר היא שתמשוך את רוב תשומת הלב: סופרת צעירה ומפורסמת מברוקלין שמגיעה לישראל בתקווה להתגבר על מחסום כתיבה ונישואים כושלים. קוראים לה ניקול.

הספר הזה הוא הקתרזיס הגדול של קראוס אחרי הפרידה המתוקשרת ומייסרת מג'ונתן ספרן פויר ב־2014, בסיומן של עשר שנות נישואים מגה־סלבריטאים עד כמה שזה אפשרי בעולם הספרות. כיום היא חובקת בן זוג ישראלי, העיתונאי והסופר גון בן ארי (ראיון איתו יתפרסם ביום שישי ב־7 לילות). "הספר הזה הוא עליי", אומרת קראוס בלי להסס, "גם אם הדמויות האחרות בדיוניות".

את חושבת על כך שהילדים יקראו אותו?

"כן, אני רוצה שהם יקראו כדי שיידעו מי אני. זו תמיד התייסרות מה יותר חשוב, לצייר להם גירסה שלי שהם בטוח יאהבו או להיות אני עצמי. האם לכתוב גירסה מוגבלת של עצמך או להיות אמיתית ולקוות לטוב. לנו כנשים יש נטייה להגביל את עצמנו, להיות שקטה יותר, חביבה יותר, מקסימה יותר, הכל מהפחד שלא לגרום לאנשים אי נוחות. גברים לוקחים כמובן מאליו שלהם מותר לדבר ושאנשים חייבים לשמוע כל מה שיש להם להגיד”.

לא חסרות נשים חזקות שמרשות לעצמן להישלט בידי גברים.

“נכון מאוד. הגעתי לנקודה בה הרבה יותר חשוב לי לא להגביל את עצמי. זו גם דרך להראות לשני הבנים שלי איך לדעתי אישה צריכה לחיות. אפילו כשמדובר במשהו גדול כמו לעזוב נישואים ולהתחיל חיים אחרים — החלטה שהייתה לה השפעה כל כך גדולה עליהם — את עדיין מראה להם שאת מישהי שהחליטה לא לחיות בפחד. הצורה בה את חיה היא דוגמה עבורם, ואני מעדיפה להגיד להם 'אני אוהבת אתכם ותמיד אשים אתכם בעדיפות עליונה, אבל זה לא מתנגש עם זה שאהיה עצמי לגמרי'".

יש חשש שהם ינטרו לך בעתיד?

“איך את יכולה לחשוב שלהיות לגמרי עצמך זה אולי לא בסדר? למה אנחנו בכלל שואלים את השאלה הזו? הספר החדש הוא בדיוק הרהורים על זה, על השינוי הרדיקלי שאת יודעת שאת צריכה לעשות. לפעמים הכתיבה הרגישה משחררת ולפעמים היו רגעים נורא קשים כי זו הייתה תקופת אבל והייתי בתוך התהליך, אבל אני חושבת שהספר כתוב בבהירות שיכולה לבוא אחרי סבל”.

רציתי בכלל להיות משוררת

חוץ מהאמא הבריטית והאבא עם הארומה הישראלית, יש לקראוס שורשים ברחבי אירופה, והתוצאה היא סופרת שהיא הרבה יותר אזרחית העולם מהיפסטרית מברוקלין. העובדה שיש לה גם את כל המטען היהודי הופכת אותה לכותבת עם כמעט יותר מדי כלים. "כבר עשרים שנה שמדי חודש אני נפגשת עם קבוצת לימודי יהדות, כולם שם בני 75, ואני מחכה למפגשים האלה בקוצר רוח. בכל פגישה אני מבינה עוד קצת איך המוח שלי מעוצב על ידי היהדות. זה עושר עצום".

קראוס תמיד ידעה שכתיבה היא הייעוד שלה. "רציתי בכלל להיות משוררת", היא אומרת, "אבל מגיל 13־14 ידעתי שאני אוהבת את המקצוע המוזר הזה שבו צריך לחשוב על דברים עמוק מספיק עד שאפשר למצוא להם שפה. היה לי מזל גדול שהצלחתי להתפרסם, אבל את החשיפה שבאה עם זה הייתי שמחה לדחות בכמה שנים".

כי זה קשה לאגו?

"לא, כי זו חרדה עצומה. את כותבת משהו לעצמך ופתאום הוא הופך להיות פומבי. לא היה לי הרבה תרגול בהתמודדות עם הפאניקה של לעשות משהו מאוד אינטימי שהופך ציבורי. אבל הצלחתי לעבור את זה".

כסף שינה אותך?

“זו שאלה שקשה לענות עליה כי באמת שההצלחה הגיעה די מהר. כל כותב ישראלי שאני מכירה סובל כלכלית וצריך לעבוד בעוד עבודה, חוץ מאלה שהצליחו ברמה הבינלאומית. אז זה מזל גדול וגם קצת תחושת אשמה של מי שנולד לשפה האנגלית, והרבה יותר קל לו להצליח בעולם. אין לי את החרדה שאם הספר הבא ייכשל לא אוכל לכתוב יותר, ומהבחינה הזו לכסף בוודאי יש משמעות אדירה".

זו סיטואציה שיכולה להוביל גם לשאננות.

"שאננות אף פעם לא תהיה בעיה אצלי. יש אנשים שצריכים לסבול ולרעוב וזה מוציא מהם יצירתיות, אבל את רוב הסופרים הסבל משתק. אני לא כותבת בקלות, אבל זה לא אומר שאני לא נהנית מזה".

למצוא תקווה בימים האלה זו גם עבודה קשה.

"אני לא יודעת אם הייתי יכולה להיות סופרת אם היה לי רק מבט פסימיסטי".

אז אמריקה תשרוד?

“ישראלים אומרים כל הזמן שהמדינה פשוט מטורפת וזהו זה, אבל ככה אתה מוותר על הכוח שלך לשנות. אמריקה היא לא מדינה שרגילה לטירוף בממשל, אבל אני חושבת שבסופו של דבר זו פשוט חוויה טראומטית שתעבור. או לפחות זה מה שאני אומרת לעצמי".