ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שבוע הספר
    24 שעות • 06.06.2017
    "קושנר הוא חיית המחמד היהודית של טראמפ. היו סייענים כאלה גם במחנות המוות ובגטו"
    היא ממשפחה אנטי־חרדית, הוא דור שני להתבוללות, אבל דווקא ביחד הם יצאו למסע התחברות שונה לשורשים היהודיים שלהם. אחרי שנים של ביקורת נוקבת על מדיניות ישראל בשטחים, איילת ולדמן ומייקל שייבון, הזוג הנוצץ של עולם הספרות האמריקאי, גילו שגם ארצות־הברית משתנה להם מול העיניים
    אלעד זרט

    שנים לפני שהפכו לזוג הנוצץ של עולם הספרות האמריקאי, מייקל שייבון ואיילת ולדמן יצאו למסע התחברות לשורשיהם היהודיים. מה שהתחיל בביקורים מזדמנים בבית הכנסת השכונתי, המשיך בקיום מצוות ובחיפוש אחר עברם המשפחתי־גלותי. שייבון היה אז קצת לפני הזכייה בפוליצר על ספרו "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי", שהעמידה אותו גבוה בין הסופרים החשובים בדורנו; ולדמן עדיין לא חשבה לעסוק בכלל בכתיבה, ונדמה שמשהו ברוחניות ובחיפוש של שניהם סלל את הדרך לפסגה.

     

    לחצו לקריאת שאר הכתבות בגיליון המיוחד

     

    "הייתי נשוי בהתחלה ללא־יהודייה והיו לנו המון ויכוחים, בעיקר כשדיברנו על ילדים, אם לגדל אותם כיהודים או כלא יהודים, או האם לחגוג את חג המולד", נזכר שייבון. "כשהנישואים שלנו הגיעו לקיצם הייתי בן 28‬ וניסיתי לבחון מי אני באמת. רק אחרי שהתחלתי ללכת לבית הכנסת ולקיים יותר מצוות פגשתי את איילת, והחוויה שלה הייתה הזדהות חזקה עם יהדות חילונית־ציונית‭"‬.

     

    ציונית?

    איילת: "כל הילדות שלי גדלתי במחשבה שאנחנו חוזרים בשנה הבאה לישראל. אבא שלי תמיד היה אומר 'אנחנו לא אמריקאים, נחזור לישראל'. ככה גדלתי עד שהגעתי לאוניברסיטה וחשבתי על זה. היה לי שם חבר ישראלי ואמרתי, קודם כל ניסע לטייל בהודו ואחר כך נחזור לקיבוץ. אפילו כשלמדתי בהרווארד חשבתי שכאשר אסיים את התואר במשפטים נחזור ארצה ואני אעשה סטאז' בארץ. עד שנפרדתי מהחבר הישראלי שלי בגיל 26 חשבתי שאו־טו־טו אני חוזרת לארץ. פתאום בגיל 26 הבנתי שאין לחזור ואין ישראל בשבילי. אני אמריקאית ואני גרה פה. הדרך הזאת השפיעה עליי בכל כך הרבה דרכים — ביחס הרעוע שלי לארצות־הברית, בייחוס שלי לישראל".

     

    רוק בית הכנסת

    התסביך הזה ממשיך עד היום. הקשר של ולדמן לישראל לא נגמר, עשרות שנים אחרי שעזבה היא מדברת אנגלית ומגניבה לעיתים משפטים בעברית. מייקל מקשיב ומסכים שבשבילה המסע היה יותר עמוק. הם שונים זה מזו אך בדרך שמשלימה אותם; הוא, הילד הטוב למשפחה יהודית מתבוללת שגדל בסביבה אמריקאית טיפוסית, כזאת שחגגה את האופוריה היהודית אחרי מלחמת ששת הימים. היא, ישראלית קופצנית שמדברת מהר, ילידת ירושלים לפני אותה מלחמה, שמשפחתה היגרה למונטריאול ומשם לרוד איילנד.

    "לתקופה ניסינו למצוא את היהדות שיש לה קשר לדת עצמה", מסבירה ולדמן. "ההורים שלי גידלו אותי על ערכי הציונות, והייתה סלידה גדולה ביחס לדת. מעולם לא הלכתי לבית הכנסת. השנאה לאורתודוקסים הייתה מובנית".

     

    עד כדי כך?

    "כן, אבל למרות זאת אימצנו את היהדות וכל הילדים שלנו עשו בר־מצווה וטקסים. זה היה משמעותי למשפחה שלנו. לתקופה מסוימת אפילו הלכנו לבית הכנסת וחגגנו את השבת".

    מייקל: "זה נמשך בערך עשור".

     

    איילת: "נכון. אבל בשלב מסוים הסתכלנו אחד על השנייה והבנו שזה לא מתאים. ניסינו לכפות את המנהגים ואת כל המשתמע מזה לתוך משמעות רוחנית פרוגרסיבית, שזה כמו בדיחה. זה כמו לקרוא את התפילות שוב ושוב. האמת היא שזאת דת שכולה..."

    מייקל: "שוביניזם".

     

    מייקל, זה היה שונה אצלך?

    "‬החלטתי לחוות את היהדות שלי בכללותה ולמצוא דרכים להתחבר אליה שוב ולראות איזו דרך זו תהיה. אחת הדרכים הייתה למצוא דרך שאהיה מואר בדרך שתהיה נוחה והגיונית לי, שתהיה בעלת משמעות. אז התחלתי ללכת לערבי שישי בבית הכנסת ואז פגשתי את איילת והיא הצטרפה אלי לניסיון".

     

    איילת: "אוי, זה היה משעמם. עומדים בבית כנסת ביום כיפור".

     

    משעמם?

    מייקל: "זה לא היה משעמם כל הזמן".

    איילת: "טוב, לפעמים זה היה מרגש, אבל אם זה רק היה קצת יותר קצר, אם הטקסים היו נמשכים אולי רק שעה".

    מייקל: "לא באמת מצאנו את עצמנו שם".

     

    מאיזו בחינה?

    מייקל: "זה לא התאים לחלוטין. אם הרבי היה מעורר השראה ואינטלקטואל, אז המוזיקה הייתה משעממת מאוד; כשהמוזיקה הייתה מרגשת אז הרבי היה נוראי. לא מצאנו את הבית הנכון. ובאותו הזמן הרגשנו את הצמיחה של הקיצוניות בכל מובן. לא רק הצמיחה, אלא ההתבוססות של הקיצוניות".

     

    אבל אתה לא יכול להפריד בין הדת לרדיקליות?

    "לא, בסוף זה מה שהחלטתי. יש מגוון שמתפרס בין בית כנסת בברקלי, שבו יש שתי רבניות לסביות ומנגנים שם שירים של גרטפול־דד, ועד בית כנסת במאה שערים שבו הנשים והגברים מופרדים. זה ספקטרום, אבל בתוך הספקטרום הזה הבחנתי בנוכחות של האחד על השני. ניתחנו את התפילות שם, תירגמנו אותן לאנגלית, לשפה לא סקסיסטית. למשל, את המילה 'המלך' לא תירגמנו ל'קינג', תירגמנו אולי ל'כוח'. הכל כדי להתחמק מלשון זכר. אבל כשאתה קורא את הסיפורים דוגמת סיפור יציאת מצרים ומכת הבכורות, כשמשה בא לפרעה ואומר לו 'אם לא תיתן לנו לצאת אלוהים יהרוג כל בן בכור במצרים', מה התורה אומרת על זה? שפרעה פחד אבל אלוהים הקשיח ליבו, וזה כמו שאלוהים מתערב באותו הרגע וחושב: 'תכלס, אני רוצה להרוג את כל הילדים האלה'.

     

    "כל פעם כשהגענו למקום כל כך קשה בקונטקסט, עקפנו את זה בפרשנויות שונות. נכון, כתוב שאלוהים אומר לישראלים לשחוט את כל העמלקים ולהרוג את התינוקות שלהם, אבל אנחנו נפרש את זה כך שאלוהים רוצה לאתגר את האויב הפנימי שלנו. כל הזמן צריך להתחמק ולהתפתל בפרשנויות סלחניות. זה כמו שאתה מתחתן עם מתעלל, מישהו שמכה. אתה יודע שהוא מכה, אבל מתעלם מזה באמירה שהוא אוהב אותך, ונמאס לי מזה".

     

    להתנתק מהגלות

    שייבון אמנם ברח מהדת, אבל אז גילה את ההיסטוריה האשכנזית הגלותית שלו, זאת שנסתרה ממנו בילדותו. "שם מצאתי את המשמעות — ביידיש וביידישקייט. הסיפור היהודי־אמריקאי נעלם מפניי, ומצאתי אותו מחדש. במובן מסוים הדור שלי, של יהודים אמריקאים, מורכב מהנכדים של המהגרים. אני חושב שזה שכיח מאוד שיהודים בני דורי או צעירים יותר ירדו לשורשי ההיסטוריה של המשפחות שלהם. ג'ונתן ספרן פויר צעיר ממני בערך ב־15 שנה. במובן הזה אנחנו היינו הדור ששמע יידיש מדוברת על ידי הקרובים שלנו, אבל לא לימדו אותנו לדבר יידיש. הם לא רצו שנדבר את השפה".

     

    הם רצו לנתק אתכם מהגלות?

    "זה הדור שגדל בפריפריה האמריקאית, שהלך לבתי הספר הציבוריים וניסה להיות אמריקאי ככל שהוא יכול. והם באמת השתלבו ונהיו רופאים ועורכי דין, ופרצו את מחסום האוניברסיטאות הטובות ביותר. אנחנו הילדים שלהם, וכילדים שלהם התחלנו להסתכל מסביב ויש לנו הערכה גדולה לאמביציה שלהם — של הסבים והסבתות שלנו ושל ההורים שלנו. הם עזבו את מולדתם ואת ביתם ועבדו קשה והקריבו הכל תחת כל סכנה, חסכו כסף ויצאו מהערים וגידלו את ההורים שלנו ונתנו להם הזדמנות גדולה. והנה, אנחנו אמביציוניים, אבל משהו אבד לאורך הדרך. משהו הוקרב כדי להשיג את ההישג הזה, והאם יש משהו שהוקרב שאנחנו יכולים לדרוש בחזרה? עבור יהודים מסוימים זו הדת, עבור אחרים זו ההיסטוריה — יידיש ומוזיקת כלייזמרים. עבור רבים מאיתנו זו הסתכלות במסורת — החל מהתורה והמשנה וסיפורי המשפחה, וסרטי האחים מרקס".

     

    את החיבור לעבר הגלותי יתרגם שייבון ליצירות המופת שלו, בהן "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי", עליו זכה ב־2001 בפרס הפוליצר היוקרתי; "פתרון סופי, או: תעלומת התוכי החטוף" ו"איגוד השוטרים היידים", שבו הוא מעלה היסטוריה חלופית שלפיה מדינת ישראל מפסידה במלחמת העצמאות והמוני היהודים מתיישבים באלסקה. בימים אלה מעובד הרומן לקולנוע על ידי האחים כהן.

     

    "המשפחה שלי זילזלה בגלות, ביידיש", אומרת ולדמן. "זילזלנו בכל דבר שלא היה ישראלי. ולהגיע לדבר הזה שאני פתאום הבנתי שההיסטוריה שלי היא היסטוריה של אירופה, של רוסיה, של פולין ושל אוקראינה, הייתי צריכה להתגבר על הרבה זלזול שגדלתי עליו".

     

    מייקל: "זה סיפור יהודי אותנטי שאני לא צריך להתנצל עליו, לתמרן אותו או לתחמן על השוביניזם, או שנאת זרים, וכל הדברים שמחוברים עמוק לדת היהודית. הם מחוברים כל כך עמוק, שאפילו שתי רבניות לסביות בברקלי השרות גרטפול־דד לא יצליחו לכפר עליו".

     

    איפה ישראל עומדת בכל זה?

    איילת: "כמעט בכל מובן אפשרי הקהילה האמריקאית־יהודית היא המודרנית ביותר. זכויות נשים, הפלות, שוויון זכויות ועוד. ישראל, או היחס של הקהילה היהודית לישראל, יוצא דופן. דור ההורים שלי העריץ את מרטין לותר קינג, הייתה להם ראייה פוליטיית מאוד מתקדמת, אבל היה להם יוצא מן הכלל — ישראל יכולה לעשות מה שהיא רוצה מפני חרדת השואה".

     

    ואיך זה היום עם הצעירים היהודים?

    "לצעירים אין יותר את היוצא מן הכלל הזה. הם לא יכולים לסבול את הסתירה בין הציונות להשקפה הפוליטית־אמריקאית שלהם".

     

    אז הצעירים היהודים מתנתקים מישראל?

    "קח את התרחיש הטוב ביותר, שהוא ארגון כמו ג'יי־סטריט. זהו התרחיש הטוב ביותר, כי ג'יי־סטריט הוא ארגון ציוני שעומד לצד ישראל. הם מאמינים בפתרון שתי המדינות. האמת היא שהיהודים האמריקאים חווים ניתוק מוחלט. גם יהודים שממש רוצים קשר עם היהדות. אני מרגישה שישראל חיללה את ג'יי־סטריט, והשלב הבא אחרי ג'יי־סטריט הוא ילדים כמו שלי ושל מייקל, שממש לא רוצים לשמוע על ישראל. הערכים שלהם דמוקרטיים אמריקאיים והם לא יכולים להיות בקו אחד עם מה שקורה בשטחים הכבושים. אנחנו מביאים בקרוב שניים מילדינו הצעירים לישראל. הצעתי לילדים הבכורים שלנו לבוא גם והם אמרו לא! הם מעדיפים ללכת לכל מקום אחר בעולם, רק לא לישראל. הם מנותקים לגמרי. הם לא רוצים לשמוע על זה, לחשוב על זה, כלום".

     

    מה הם אומרים על ספר המאמרים שיצרתם בשיתוף עם "שוברים שתיקה" ו"בצלם"?

    "הם גאים בזה. הם חושבים שאני מנסה להזיז את הטיטניק. לילדים שלי זה לא מזיז, אבל הילדים שמפגינים מול איפא"ק אלה ילדים שישראל צריכה לחבק. הם אוהבים את ישראל ורוצים שהיא תהיה שם. לילדים שלי, בכנות, זה לא מזיז בכלל. עם כל זה שהם גדלו עם אימא ישראלית וזה שגידלתי אותם עם ציונות - לא יזיז להם אם ישראל תיסגר וכולם יוגלו לצפון דקוטה. כל אחד מהם אמר שזה יהיה פתרון טוב יותר".

    "אם אתה שואל אותי", מוסיפה ולדמן בחצי חיוך, "מבחינתי זו צריכה להיות ברלין, אלה האנשים שרצחו אותנו. הם צריכים לתת לנו את ברלין. אנחנו אנשי עיר, היהודים".

     

    האנטישמים באים

    ביתם הנוח שבקליפורניה רחוק שנות אור מהסכסוך הישראלי־פלסטיני, אך עדיין חשוב להם להיות מעורבים. בימים אלה רואה אור ספרם "חמישים, 1967־2017" (הוצאות "ספרי עליית הגג" ו"ידיעות ספרים"), המקבץ מאמרים של סופרות וסופרים מן העולם על השטחים הכבושים. בין היתר השתתפו בפרויקט חתן פרס נובל מריו ורגס יוסה, קולום מקאן, ג'רלדין ברוקס, קולם טובין, ועוד. גם בני הזוג שייבון כתבו על חוויותיהם מהביקור בשטחים עם "שוברים שתיקה". שמחים הם לא יצאו משם. ועם זאת, לא תראו אותם תומכים בתנועת הבי־די־אס, כי אם בחרם על השטחים הכבושים.

     

    מה דעתכם על האנטישמיות החדשה?

    "יש עלייה באנטישמיות בארה"ב", אומרת ולדמן. "אני חושבת שהימין מתעצם במובן מסוים מאז בחירת טראמפ. אני, למשל, קיבלתי ציוץ בטוויטר ממישהו שהכין ציור שלי וליד זה מישהו במדי נאצים וצלב קרס".

     

    את יודעת מי זה?

    "לא, זה היה סתם פעיל ימין קיצוני משוגע. אבל זה לא היה לפני טראמפ. טראמפ איפשר גזענות שכזאת ואנטישמיות — אנטי־יהודית ואנטי־מוסלמית — כמו שלא נראתה בעבר, או כפי שהופיעה בתקופות קדומות במדינה הזאת. הדברים הנוראיים שאנשים שמרו לעצמם בתקופות אחרות עכשיו נשפכים ומציפים את המדינה הזאת".

     

    מה עם הצד היהודי של טראמפ עם קושנר ואיוונקה?

    "קושנר הוא חיית המחמד היהודית של טראמפ. תמיד הייתה הדמות הזאת. היו סייענים כאלה גם במחנות המוות ובגטו. תמיד יהיה היהודי שיסייע לקדם אג'נדה אנטישמית. ובוא לא נשלה את עצמנו, קושנר ואיוונקה הם לא אנשים טובים. הוא אדם נוכל ומגעיל. אני לא חושבת שלטראמפ יש אידיאולוגיה מובחנת. אני חושבת שהוא אישית אנטישמי. כשאתה שומע את הדברים שהוא אומר כמו 'אתם, אנשים, עם הכסף שלכם' - אלו בדיחות אנטישמיות. אבל מה שמעניין אותו בעיקר זה הכוח האישי שלו. אני מאמינה שאנחנו מתחת למוסלמים ברשימה שלו, אבל יש פתיחות לאנטישמיות כזאת לפרוח. אני מרגישה בטוחה בקליפורניה, אבל לא מרגישה בנוח בארצות־הברית".

     

    קושנר ואיוונקה פוגעים בקהילה היהודית בארה"ב?

    "כן. מכיוון שרוב הקהילה היהודית הצביעו להילארי קלינטון. הם גם הצביעו לאובמה, משהו כמו 76 אחוזים".

     

    לאן אנחנו הולכים מפה?

    מייקל: "הקיצוניות עדיין בעלייה, קנאות האיסלאם לא שונה מקנאות יהודית או מקנאות נוצרית. כולם אותו הדבר. זה רק עניין של מי יעיל יותר בהריגת יותר אנשים, או מי טוב יותר בדיכוי נשים".

    איילת: "כשדוד בארי דורס ילד ברחוב זה אותו הדבר בדיוק כמו טרוריסט איסלאמי שמתאבד על האוטובוס. הדבר היחיד ששונה זה שהוא לא הורג גם את עצמו, הוא הורג רק את האחר. כשהמדינה נותנת לו את פרס ישראל - זו קנאות הממומנת על ידי המדינה ואז זה לא שונה מדאעש".

     

    אתם רואים את עצמכם כותבים רומן על ישראל?

    איילת: "זה מצחיק. מייקל ואני דיברנו על זה, והוא אמר שאם היה לו את הרקע שלי הוא כבר היה כותב על זה. שהוא התמקד בעבר והוא התמקד בהיסטוריה, והוא היה כותב את הסיפור שאני לא כתבתי".

    מייקל: "זה מכרה זהב, את יושבת על מכרה זהב".

     

    ג'ונתן ספרן פויר עשה זאת רק עכשיו.

    מייקל: "היא הייתה יכול לעשות את זה הרבה יותר טוב".

    איילת: "זה מוזר. אני מרגישה בישראל סוג של בית שאני לא מרגישה בהכרח בשום מקום אחר בעולם. זה מסקרן. אני לא מתכוונת לזה שהמטוס נוחת וכולם בוכים ושרים הבאנו שלום עליכם. משהו יותר אמיתי".