שבת 17 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ע' צלם: יפתח שביט | איפור ועיצוב שיער: שמעון שושן | דיקלה. סטיילינג: לירון שמעוני | חליפת אדידס: אוסף פרטי | בגד גוף: ג'ק קובה | נעליים: אלדו | שמלה בשער: גליה להב
    7 לילות • 07.06.2017
    אפשר לומר שאני שיאנית גינס בהפריות
    היא ישנה בגנים ציבוריים, מומנה על ידי גברים עשירים, קיבלה דחיות מקולגות, ועברה אינספור ניסיונות כושלים להיכנס להיריון בהפריה. דיקלה, הזמרת המצליחה בישראל, מתכוננת לקיסריה ומביטה לאחור על השנים הקשות. היום היא יודעת שהיא עוד תביא לאמא שלה את הילד שהבטיחה, אבל לא תנסה יותר להיכנס להיריון
    רז שכניק | צילום: גבריאל בהרליה

    לפני תשע שנים החליטה דיקלה דורי לנסות להביא ילד לעולם, למרות שלא הייתה בטוחה שהיא באמת רוצה. מכאן החל מסע מתיש ופתלתל, מלא ייסורים. "הייתה לי עם אמא שיחה מאוד רצינית", היא נזכרת, "נפלה עליי נפילה מהסרטים ברמה של בכי. 'אני רוצה שיהיה לך ילד'. זו משאת נפשה. עדיין. ואז הייתה החלטה בתוכי שאני עושה את זה. התחלתי את התהליך. לנסות להביא ילד לעולם".

     

    כי אמא שלך רצתה? ומה עם הרצונות שלך?

     

    "לא הייתה בי הרגשה של ממש שאני רוצה להיות בהיריון, להביא ילד, שאני רוצה את כל העניין הזה של משפחה, לא הבנתי מה זה אומר בכלל בגיל 35. לא הייתה בי את התחושה החזקה שאני צריכה להרגיש אמא. אבל אמרתי לעצמי בכל זאת, 'נעשה'. יצאתי לדרך כדי לממש את העניין".

     

    בהתחלה ניסתה דרכים קונבנציונליות. "כל הדרכים שאתה מכיר, ולא צלח. אז התחלתי לעשות טיפולי פוריות, במשך שנים. אפשר לומר שאני שיאנית גינס בנושא. עשיתי בערך 20 טיפולים כאלה. יש נשים שאחרי שניים־שלושה טיפולים נופלות ולא מוכנות לעשות את זה יותר. זה תהליך קשה, מורכב, כואב. אתה מזריק לעצמך תרופות בבטן כדי להגיע לאחר מכן לחדר ניתוח, שם יוציאו לך את הביציות. ואחרי כל זה הגוף מלא בהורמונים כתוצאה מהתהליך. זה ממש לא פשוט".

     

    "היו לילות שבהם הייתי ישנה בגן העצמאות". דיקלה
    "היו לילות שבהם הייתי ישנה בגן העצמאות". דיקלה

     

    ואז אומרים לך שוב ושוב, מצטערים, זה לא נתפס. את לא בהיריון.

     

    "היו רגעים של חושך גמור. במשך המון זמן, המון פעמים, נתקלתי בהרגשה שהכל נדם אצלי בגוף. שאין שום רעש, שום תנועה, בטח שאין חשק לעשות משהו. הרגשה של זומבי. הייתי יכולה לשבת בבתי קפה וכולם צוחקים, מדברים, בעניין. ואני רק בא לי לבכות או לזוז משם. זה היה יכול לקחת כמה שעות או ימים עד שאירגע אחרי כל טיפול. מצד שני, תמיד ידעתי שזאת תופעת לוואי של ההורמונים ושהיא עוברת. באיזשהו שלב התעלמתי מההרגשה הזאת, התקדמתי. אבל אם תשאל אותי אם אני יכולה לחזור על זה שוב, אגיד שלא".

     

    היו גם רגעים חיוביים בכל התהליך?

     

    "זה מעניין. כן, בסוף כבר נכנסתי לחדרי מנתחים כמו שנכנסים לבתי קפה. זה דבר מהמם עלי אדמות כי יש שם סטלה כזו שאין במקום אחר, לפני שאת מורדמת. אני לא לוקחת סמים, לא שותה אלכוהול ולא משחקת סנוקר, אז הייתי מחכה לזה כי אלה היו רגעי החסד שלי בכל התהליך. הפכתי כבר פרופסור בנושא הזה של ההפריות".

     

    שרה בלוויה. אלקבץ
    שרה בלוויה. אלקבץ

     

    ברכות.

     

    צוחקת. "אני נכנסת לחדר הניתוח, הכרית מחוממת, אני מעמעמת להם את אורות, אומרת להם מה לעשות, אני כבר יכולה להוביל כזה טיפול לבד. לא פעם ולא פעמיים הייתי יושבת בסופר־פארם וקונה את התרופות כדי להזריק לבטן. איפה לא הזרקתי בעיר הזו? לדעתי אין מחסן שלא ראה אותי מזריקה. יש נשים שבפעם הראשונה נכנסות לקנות את זה ולהזריק, ואני הייתי נכנסת איתן למחסן בסופר־פארם ומסבירה להן איך. יש נשים שעושות מזה טקס, 'אני צריכה להיות פה ופה כדי להזריק'. בשבילי זה הפך לאהלן־אהלן. אני יכולה לקבל אנשים לטיפולים ולתת להם עצות".

     

     

    × × ×

     

    כבר שנה וחצי שהיא לא בטיפולי הפריה. "הרופאים כבר לא מרשים לי לעשות טיפולים, עצרו אותי. הקופה לא מאשרת. אני עם זה גמרתי. לא תיכנס תרופה כזו פה לבית, גם אם העולם יתהפך. לא יהיה עוד טיפול. המקרר שלי היה בית מרקחת. היום הוא מלא בפירות יבשים. באחד הטיפולים האחרונים, הייתה כבר עייפות, תסכול יותר מעצבות. את רוצה ועמלה על זה והכל טוב ואלוהים רוצה משהו אחר, אז יש תסכול. אבל לא בכיתי. אני לא שם".

     

    למרות שאחרי כל השנים והניסיונות, זה לא קורה?

     

    "זה כן מאוד קשה, אבל השמיים לא נופלים. יש בתוכי שתי נשים שמאוד בועטות. האישה המסורתית רוצה לעשות את מה שמבקשים ממנה. רוצה להיות כמו כולם, לחוות את היומיום הרגיל, הבנאלי והאפור, רוצה גם ילדים. יש את האישה השנייה בתוכי שהיא תמות על הבמה, כל החיים שלה תהיה בתוך אולפנים ותעבוד וזה מה שמעניין אותה, הטוטאליות של האמנות. לא מעניין אותה ילדים ולא רוצה היריון. הגעתי לכל התהליך עם האישה השנייה, שלא מעניין אותה היריון אבל היא בכל זאת פועלת לטובת הדבר".

     

    כלומר?

     

    "המצב לא גמר עליי. אחרי כל זה אני מבינה היום יותר: יש גם נשים שלא רוצות היריון. שהן לא חייבות את זה. אין להן דחיפות לזה. לא דחוף לי להיות בהיריון ואף פעם לא היה דחוף לי. אבל בשנים האלה הבנתי שכן חשוב לי להיות אמא".

     

    את התובנה האחרונה קיבלה במהלך אחת השיחות עם חברתה הטובה רונית אלקבץ ז"ל. "היא נורא השפיעה עליי. היו טיפולים שהיא ליוותה אותי בהם בשנים האלה. יום אחד היא גם הפילה לי את האסימון, כי הרגשתי המון פעמים אשמה שאני לא מתה על היריון ושאני לא מתמוטטת כשזה לא נקלט. תחשוב, מסביבי חברות שבוכות, ואפילו אחד הפרטנרים, ואני בכלל רוב הזמן בסבבה, למעט אותם רגעי הורמונים שדיברנו עליהם. לפעמים אפילו הייתה בי הקלה שזה לא נתפס".

     

    כי?

     

    "הייתי חושבת, אם אני עכשיו בהיריון, אמאל'ה איזה פחד. הרי יש לי את ההופעות, ההקלטות, להספיק את זה ואת זה. ואז היו אומרים לי, 'את לא', ואני אומרת לעצמי, 'השבח לאל, יש לי עוד חודש־חודשיים'. זו האמת שהרגשתי בתוכי. אז סיפרתי על זה לרונית, שהייתה החכמה בנשים וידעה את הנפש לעומקה, לא רק לשחק או לכתוב. יום אחד היא אמרה לי משהו שפשוט גמל אותי מהייסורים: 'דיקלה, לא כל אישה רוצה וצריכה היריון. זה בסדר, את לא חייבת היריון כדי להיות אמא'".

     

    והכל התחדד לפתע?

     

    "הטקסט השדוף הזה, שאין בו לכאורה כלום, פשוט פתח לי את כל החלונות. ואז הבנתי: אני לא חייבת היריון, אני מרגישה שלמה גם בלי היריון, אני לא מרגישה חסרה. אפשר להיות אישה במלוא מובן המילה ללא היריון ואפשר גם להיות אמא ללא היריון. עד לאותה שיחה, כל הזמן הרגשתי מעין התניה כזו באוויר, שאני חייבת היריון כדי להיות אמא. וזה לא הולך, אני לא מצליחה להיכנס להיריון. רונית יישרה אותי".

     

    היום את אופטימית?

     

    "כן. אני הולכת להיות אמא, בעזרת השם. אני לא יכולה לומר לך מתי אבל יקראו לי אמא ואני אענה כן. התנועה הזו של לסובב את הראש לילד שלך? זה יקרה לי. זה חשוב לי ואני רוצה, היום הרבה יותר מפעם. בכל התהליך הזה, מה שהבנתי בסופו של דבר הוא שאני רוצה להיות אמא ושאני אהיה. זה מה שחשוב. לא ההיריון".

     

    התחלת לנוע בכיוונים האפשריים?

     

    "על זה אני לא יכולה לדבר. רק לומר שאני עוד אחזיק ילד ביד".

     

    ומה אומרת אמא שלך?

     

    "אני חושבת שביני לבינה הושלם החוזה הזה שהיא פתחה עליי לפני תשע שנים, שאני צריכה להביא ילדים. היא ראתה שאני עוברת כברת דרך כדי ליישם ולממש, עברה חלק מהתהליך הזה לצידי עד שהחליטה שזה יותר מדי קשה לה והפסיקה. היום היא יודעת שאני ממשיכה בלעדיה".

     

     

    × × ×

     

    ובכל זאת הגיע פיצוי. בגיל 44, אחרי תסכול מתמשך של שנים, הקריירה של דיקלה נוסקת. 'ואם פרידה', האלבום הקודם שיצא בשנת 2014 הגיע למעמד של אלבום זהב, כמו גם 'סיפור אופטימי' שיצא בשנה שעברה. לוח ההופעות עמוס בצורה יוצאת דופן, לפעמים יותר מ־15 הופעות בחודש, סולד־אאוט אחרי סולד־אאוט.

     

    המבקרים נשפכים ממחמאות וגם הרדיו מאוהב. בין 20 השירים המושמעים של 2016 הייתה שם רק זמרת אחת, דיקלה, עם 'הוא כותב לי מאמי'. אמנים מבקשים ממנה שירים, מציעים שיתופי פעולה. שלמה ארצי הקדים לזהות שיש כאן תופעה אחרת והקליט איתה באלבום הקודם את 'מחמל נפשי'. ועכשיו, כשהקהל שלה התרחב בקצב מהיר, הגיעה ההחלטה: הופעה ראשונה בקיסריה, ב־16 בספטמבר. "גם בשנים היותר חלשות, תמיד האמנתי. ואל תשכח שלא התחלתי את הקריירה מוקדם. הוצאתי את האלבום הראשון בגיל 27. הבום הגיע בערך בגיל 40. זו מתנה בעיניי, כי זה בדיוק הזמן שבו הייתי יכולה לקבל את זה".

     

    למה בעצם?

     

    "להכיל הצלחה זה לא עניין פשוט. יש המון אחריות, יותר מפעם. והכי מעניין בכל הסיפור הזה הרגשת השייכות. המון זמן בחיים שלי לא הרגשתי שייכת. גם בכל האלבומים שקדמו ל'ואם פרידה'".

     

    כי?

     

    "באתי ממקום שבו אני כבר מרגישה לא שייכת. נולדתי, כביכול, לא שייכת. אם זה בבית הספר, במשפחה הפרטית שלי, בתוך החמש נפשות שלידי עם ההורים, השכונה שגדלתי בה, תל־אביב שהגעתי אליה. וזה הכי התחדד לי במוזיקה, בכתיבה. הרגשתי כל הזמן שנורא קשה לי להשתייך לז'אנר מסוים".

     

    איפה הרגשת שזה מעכב אותך?

     

    "במשך כמעט עשור המקום היחיד שהייתי שייכת אליו זה תיאטרון 'תמונע' בתל־אביב. כל חודש היה בא קהל לראות אותי שם, 150־200 איש. תחשוב מה זה. רק ככה, כל הזמן".

     

    גם שלמה ארצי הופיע מול עשרה אנשים בצוותא.

     

    "הוא עשה את זה שנה. אני עשר שנים! לאורך המון זמן לא היה אפילו רגע אחד, בשלושת האלבומים הראשונים, שאמרתי, 'הנה זה קורה לי. הנה אני מתחתנת עם הקהל, הנה אני כורתת ברית איתו'. זו המהות של הדבר ולא הצלחתי להשיג אותה. אבל הבנתי שהתפוז לא מתחיל מזה שהוא מתוק".

     

    אני מניח שהיו נקודות שבירה.

     

    "מעולם לא חשבתי לפרוש, אבל פעם אחת אני זוכרת שרוני בראון, מנכ"ל הליקון, הלחיץ אותי נורא. זה היה סוג של סטירה שהעירה אותי. לפני שיצא 'ואם פרידה', הוא אמר לי, 'תראי דקלה, זה הסיכוי האחרון שלך, האלבום הזה'. הזדעזעתי. הייתי בת 39 אז, באמצע ההקלטות. המשפט הזה נגע בי בדבר הכי קדוש, כמו חיים ומוות, בדת שלי. באותו רגע אמרת לעצמי שאולי הסוף של הקריירה באמת מגיע".

     

    כי לא יעמדו מאחורייך?

     

    "לאו דווקא. הוא לא אמר את זה ממקום של 'לא נשקיע בך כסף', אבל זה עשה לי וואו כי מעולם לא התייחסתי למקצוע כאל משהו שחייב לעמוד בקריטריונים של הצלחה, של מסחריות. לא חשבתי על הכלכלה של זה".

     

    והיה גם זמר אחר, "לא אגיד את השם", שנתן לה להרגיש מושפלת. "אני יושבת איתו באולפן כמי שכותבת לו, מלחינה עבורו שירים. והוא מבקש ממני להתקשר לזמרות כדי שיבואו לעשות איתו דואט. אני מתקשרת אליהן, חברות שלי בסך הכל, מנסה לשכנע אותן לשיר וכל הזמן חושבת, 'מה איתי, היי, אני כאן. למה אתה לא מבקש ממני?'"

     

    למה לא אמרת לו?

     

    "אני בחיים לא אומרת משהו כמו, 'אני כאן'. זו הייתה חתיכת נקודת שבירה. הבנתי שזמרים לא מתייחסים אליי כאל זמרת, אלא רק כיוצרת. מאז שכתבתי את 'מונו' לשלומי סרנגה, אנשים בתעשייה ניסו להתקרב אליי רק כי רצו שירים".

     

    דורי החלה לכתוב בגיל שבע. שרה מגיל צעיר למשפחה, בטקסים בבית הספר. משפחה מבאר־שבע, אבא סאלח, מזכיר בקופת חולים, ואמא פרידה, כיום עובדת בחנויות המשפחה ואז עקרת בית. ילדה רביעית בין חמישה ילדים. סיימה י"ב בתיכון מקיף ג' בעיר. "בלי תעודת בגרות. מי בכלל חשב על זה באותה תקופה? ידעתי שאני צריכה לעשות משהו אחר. פשוט ישבתי בחוץ וכתבתי שירים. ביום שאמא שלי קלטה שאני מעשנת, אחרי שנכנסה לחדר מורים, היא יצאה ליד כל התיכון והורידה לי סטירה. דווקא הייתי תלמידה שהוקפצה כיתה בתיכון. אבל כשהגעתי לי"ב כבר התעייפתי. הלוואי שהייתי יכולה לשבת וללמוד".

     

    בגיל 18 למדה תיאטרון באופן פרטי. בגיל 20 עברה לתל־אביב ולמדה בבית צבי שנה. בגיל 21 התחילה את הקריירה המוזיקלית כשעבדה על סקיצות עם רן שם טוב. "בית צבי שיעמם אותי. הבנתי שאני רוצה לעשות מוזיקה. היה קשה. חייתי בדירות שכורות, תמיד עם שותפים. עברתי בערך 34 דירות ב־20 שנה".

     

    מעט מאוד יחסית.

     

    "זה עוד ביטוי לדבר שתמיד היה בי, המקום הזה של למצוא שייכות, גם בדירות. או שלי היה נמאס או שלשותף נמאס או שהכניסו חתולה ולא בא לי עליה. מיליון סיבות. או שהעזיבו אותי. אז היו גם לילות שלא היה לי איפה לישון בכלל. הייתה תקופה שנדדתי בין ספות של חברות, כי לא היה לי כסף לשלם לשכר דירה".

     

    מקרה זכור במיוחד?

     

    "היה יום שישי אחד מטורף, שלא אשכח לעולם. מ־12 בצהריים אני וחבר טוב שלי, עירד, שהיה הולך איתי לכל מקום, כמו מזוודה, מחפשים איפה לישון. אנחנו מבינים שאין לנו איפה לגור בשישי־שבת הזה בתל־אביב. בבית שבו אירחו אותנו עד אז, בדיזנגוף, אמרו שאי־אפשר. התקשרנו לעוד חברים. הכל תפוס".

     

    למה לא לחזור לבאר־שבע באותו סוף שבוע?

     

    "הייתה לי מחשבה שאם אני חוזרת, אני בהחמצה, הולכת אחורה, כבר לא אצא משם, שאני חייבת להמשיך. אבל יום שישי, אין לנו שקל, אי־אפשר לשבת בבית קפה. כל חבר, מכר, ידיד וחבר של ידיד שהיה בגלגול שעבר, לא יכול לעזור, אין מקום לישון. הגענו לתשע וחצי בערב, אחרי כל השעות על הרגליים. ועירד אומר לי, 'תזכרי את התאריך הזה. אבן דרך בחיים שלך'".

     

    מה היה התאריך?

     

    "שכחתי אותו".

     

    יפה.

     

    צוחקת. "אפילו הגענו לחבר פועל שהבית שלו כבר בהריסות. עד כדי כך. גם שם היה בלתי אפשרי לישון. לא היה לי נייד אז בכלל. התקשרנו מטלפונים ציבוריים. השעה שתיים בלילה, אין סיכוי לבית, מקלחת. אנחנו יושבים באלנבי על הספסלים ליד המאפייה. אחרי כמה זמן, מגיעה חבורה שאני מכירה חלק ממנה, מספרים שהם בדרך למועדון. אמרתי שאנחנו תקועים. אמרו, 'תלכו אלינו, ברחוב עלייה, השותף בבית, יכניס אתכם'. הולכים לא מעט עם הדברים, מגיעים לבית בארבע בבוקר. פתאום כל החלומות מתמקדים רק במקלחת ובמזרן. אז אנחנו מגיעים, עולים במדרגות לקומה רביעית, דופקים בדלת. עד שהוא עונה, הנשמה יוצאת".

     

    אני במתח.

     

    "נחש מה? אין מפתחות. הוא לא מוצא. הוא לא מוצא! אני ועירד מתים. עלינו ככה עם יבלות ברגליים, אחד מחזיק את השני. 'לא מאמינה שאתה לא מוצא את המפתח'. אנחנו יורדים למטה ורואים שכן מאותו בניין זורק למישהו אחר מפתח לדירה אחרת. אני יושבת עייפה, לא יכולה לזוז, וההוא פותח את הדלת ונכנס. את אומרת לעצמך, אלוהים, פעולות פשוטות הן לפעמים בעצם החיים".

     

    איך זה נגמר?

     

    "חזרנו לאלנבי, שש בבוקר, לספסלים, יושבים מרוסקים. רואים עוד פעם את אותה חבורה, מספרים שלא מצאו את המפתח. הלכנו איתם חזרה והגענו לישון בשמונה על המזרן".

     

    היו מקרים דומים?

     

    "היו לילות שבהם הייתי ישנה בגן העצמאות, אני וחבר אחר. זוכרת לילה שבו אני יושבת מתחת לעץ והחבר עם הראש על הברכיים שלי. לא הרגיש טוב, אכל איזה פליפ, הייתי צריכה להציל אותו ולא היה לנו איפה להיות. היו כמה לילות כאלה אבל מעולם לא בכיתי על זה, גם בסיטואציה עצמה".

     

    לא מפחיד קצת?

     

    "לא, תמיד הייתי עם חברים. לא העזו להתקרב. אבל אם תגיד לי לעבור את זה היום שוב, אני רועדת, אין סיכוי בעולם. אז היה כוח אחר שהפעיל אותי. כשאתה גומר את השיעורים שלך, לא שולחים לך יותר ניסיונות כאלה".

     

    מה הג'וב הכי גרוע שהיה לך באותן שנים?

     

    "לנקות בתים לאנשים. זה הדבר שהיה לי הכי קשה לעשות. לנקות לאנשים את הלכלוך שלהם זה קשה, כשאתה רוצה להיות משהו אחר לגמרי, כשאתה יודע שאתה משהו אחר. הייתי גם מנקה בהבימה, אבל איכשהו זה היה פחות קשה מלנקות לכלוך אישי. לא יודעת להסביר. אבל ידעתי שאני חזק במוזיקה. שאני משוררת, פזמונאית וזמרת, לא פליטת ריאליטי. ששום דבר, לא בית שאין לי ולא עבודה כזו או אחרת, יצליחו לערער אותי. לא התמסכנתי, לא חשבתי שהיקום לא פייר".

     

     

    × × ×

     

    ברגעים הקשים ביותר שלה, דיקלה הסכימה להיענות למימון של גברים עשירים ומבוגרים. "כן, עברתי ניסיונות בתלות כלכלית עם גברים", היא חושפת. "זה להצהיר על עצמך שאתה נכה. אתה מודיע את זה לעצמך, לא לפרטנר. ואז זה מביא ללופ לא בריא. כדי לצאת מזה נדרשו המון כוחות וסיוע מהסביבה. במקרה שלי קיבלתי המון תמיכה מהמשפחה ועברתי את התקופה. אני, כמובן, לא אעבור את זה בחיים שוב. לא אהיה תלויה יותר כלכלית באף אדם".

     

    איך חתכת?

     

    "זה לא קרה בבת אחת. זה היה תהליך. עם הזמן החלטתי שזה חייב להיפסק, כי אני נהיית חולה. תמיד הפרטנר שגורם לך להיות תלוי בו, נהנה מזה. המוטיבציה שלו היא שאתה תהיה תלוי בו, כמו שקורה בהמון מערכות יחסים בחיים. יש משהו מעניין בדבר הזה של תלות. אני מרשה לעצמי להיות תלויה במנהלת שלי נגיד, אני יודעת איפה הגבולות, איפה לשחרר ואיפה לאחוז. אבל עד כדי להיות תלויה כלכלית ברמת זה שהוא מממן לי את המיסים ואת קורת הגג ומביא את התרופות מהסופר־פארם, זה כבר לגמרי מעוות. שתבין, הייתי ברמה של הביאו לי אוכל עד הפה".

     

    אבל כשזה מגיע לקריירה, גם ברגעים הקשים, טרום ההצלחה, לפני שגלגלצ טחנו שירים שלה, דיקלה לא השתמשה בגלגלי עזר. לא הגיעה למשרד של שרת התרבות מירי רגב או כל פוליטיקאי אחר, כמו זמרים אחרים.

     

    להפך, רגב, שיודעת דבר או שניים על היצמדות לדמויות מצליחות, דווקא הגיעה אליה. "מירי אישה פותחת לב בעיניי, לפחות את זה שלי. היא אמרה לי שבעיניה אני ממלכתית ושהיא רוצה לראות אותי יותר באירועים ממלכתיים במדינה ושהיא נורא התרגשה מהסיפורים שלי בהופעה כי הזכרתי לה את הילדות שלה. אני מכבדת אותה. אי־אפשר לזלזל במעמד שלה. היא לא סתם הגיעה לזה".

     

    יש גם השגות?

     

    "כשהיא אומרת שלא קראה את צ'כוב וזה לא מעניין אותה, זה פוגע בי כמזרחית. ישבתי פעם עם ההורים שלי וראינו סרט על מוצרט. הם פשוט התרגשו ברמה מטורפת ועד היום אנחנו מדברים על אמדאוס בבית. אמא שלי באה ממצרים, אבא מעיראק. איך אפשר להחשיך את כל הצד התרבותי הזה של המזרחים, לקחת מהם את הספרים, המחזות, שהם שואבים מהם בוודאות? איך אפשר לומר משהו כמו, 'אני לא מתעניינת באיינשטיין'".

     

    מסכים.

     

    "רוב המזרחים נאורים ופתוחים ורוצים ללמוד. לומר משהו כמו, 'אני לא קוראת את זה ואת זה', רק כי הם נתפסים כתרבות של מישהו אחר כביכול, זה כמו לזלזל במוצרט מבחינתי. אבל אחרי הכל, לפחות רגב הביאה את התרבות לכך שמדברים עליה. זה עלה לכותרות וזה כבר כשלעצמו מבורך. שם היא הצליחה".

     

    אישה שהשאירה עליה רושם רב והשראה, הייתה חברתה הקרובה אלקבץ, שהלכה לעולמה באפריל 2016 אחרי מאבק במחלת הסרטן. די באזכור שמה כדי שתעלה לחלוחית בעינה. הן הכירו לפני 15 שנה, אלקבץ ביקשה שיר של דיקלה לסרט שלה. "וזה היה מץ' מהרגע הראשון. היא האישה הכי מיוחדת שהכרתי בחיים שלי. מאז הפכנו חברות נפש. כשהייתי צריכה, תמיד יכולתי לפנות אליה. גם כשהייתה בצרפת, בהצגות, תמיד הייתה קשובה לי".

     

    דיברתן על המחלה שלה?

     

    "על העניינים שלה לא הייתה מספרת. והיה קטע מוזר. כשהייתי עם רונית, היא מעולם לא נתנה לי להרגיש שמשהו לא בסדר. ולא כהצגה, היא לא הייתה עושה הצגות. אתה מכיר את אלה שעונים ב'הכל טוב'. אז אצל רונית זו הייתה אמת. אף פעם לא היה דכדוך בקשר בינינו, רק צחוקים. אני הייתי האחות הקטנה. הייתה קוראת לי ז'ין. אין בי רמה לתאר את הגעגוע אליה. זה לא רק 'מתגעגעת'. לא יכול להיות שהדבר הזה נעלם".

     

    איך התמודדת ביום שבו היא נפטרה?

     

    "הארון שלה היה על הבמה ואני שרתי. זה היה לא קשור למציאות. אני שרה כשהיא בארון קבורה ועוד את 'אין עוד אהבה כזאת'. מטורף. שם השתנקתי. התמוטטתי".

     

     

    × × ×

     

    ההצלחה של דיקלה הביאה אליה בשנים האחרונות גם סיפורי אובססיה לא שגרתיים של מעריצים. "הייתה אחת שניהלה איתי מערכת יחסים עד לא מזמן, בלי שאהיה צד בסיפור. היא הגיעה לכל מיני מערכות בכלי תקשורת ודרשה שגם אני אגיע מהר לשם. זה היה ברמה של, 'תרדי למטה, עוד חמש דקות, נפתור את כל הבעיות'. הודעות כאלה. אני כמובן לא עונה לאף אחד. לא התלוננתי במשטרה. החלפתי מספר טלפון".

     

    באמת מוזר.

     

    "זה לא הכל. יש עוד כמה שמנהלים איתי מערכות יחסים בראש שלהם בלבד. יש אפילו בני זוג שעושים את זה יחד. הוא כותב לי על הבעיה של בת הזוג שלו ומרגיע אותי, כביכול, כדי שאקשיב לה. פתאום נהיה לי משולש אוהבים. הבן זוג הזה רוצה אותי אבל הוא עם מישהי, והמישהי הזו גם רוצה אותי. והוא מסתיר ממנה, והיא ממנו. הוא כותב לי עליה ומבקש שאבין אותה ושהיא אובססיבית ושאני התרופה שלה. והכל בעולם דמיוני של התכתבויות. דברים אפלים כאלה. שמע, כואב הלב".

     

    עד כמה קשה לך להיות לבד?

     

    "למה אתה חושב שאני לבד?"

     

    את לא?

     

    "לא מדברת על יחסיי האישיים".

     

    איך זה בא לידי ביטוי ביצירה שלך?

     

    "השבח לאל, באמת, אני כבר לא צריכה להישבר ולהתאהב עד כלות בשביל לכתוב. הדמיון שלי שוחה בתוך העולם הזה. מערכות יחסים תמיד עניינו אותי, לחקור אותן, להתעניין בהן, לשאוב מהן. לנסות באיזושהי דרך לפתור אותן דרך המוזיקה, וזה לא נפתר. אז אני כותבת וחוקרת ומנסה להבריא בשטח הזה דרך המוזיקה".

     

    להבריא ממה?

     

    "אני לא אדם מתוקן עד הסוף. יש בי המון מידות שהייתי רוצה לתקן ולפתור ולהשלים איתן".

     

    דיקלה רזתה שמונה קילו בעקבות טיפולי ההפריות ושינתה את אורח חייה. "בשלוש השנים האחרונות התמסרתי למרצה ורב בשם יובל אשרוב. הוא מעביר שיעורי קבלה. אני לא לומדת במובן הרגיל, לא הולכת לשיעורים, רואה באינטרנט. ממנו למדתי הרבה על תזונה וכושר. משתדלת יותר לא להכניס מאכלים גסים לגוף שלי, כמו בצקים, מטוגנים, מתוקים מדי. למדתי שהגוף לא בנוי לזה. לא צמחונית או טבעונית, פשוט משתדלת לא להכניס ג'אנק. שוחה שלוש פעמים בשבוע".

     

    רואים.

     

    "כשתראה אותי עירומה, אז בכלל".

     

    razs@yedioth.co.il

     

     

     


    פרסום ראשון: 07.06.17 , 00:11