המשורר הוותיק אילן שיינפלד מפרסם שלושה ספרי שירה בבת אחת, ולא מדובר בספרים דקים: יש בהם יחד קרוב ל־700 עמודים. ריבוי השירים הוא העובדה הראשונה שנתקלים בה כשמתחילים לקרוא, וזה לא ריבוי מקרי; הוא נובע מהסגולה החשובה ביותר של שיינפלד כמשורר - קלות הכתיבה שלו, מין ביצועיזם פואטי המתגלם ביכולתו ובנכונותו לתרגם כל רעיון שעולה בדעתו, צר או רחב, מוטרף מזעם ותשוקה או עייף ואפרורי מרוב שגרה, לשיר רהוט וסדור, מלא להט ומרץ.

זה מאפיין פואטי, לאו דווקא התנהגותי. יכול להיות ששיינפלד עצמו דווקא מתקשה בכתיבת שיריו, ועובד שעות ארוכות על כל שורה. אלה השירים עצמם שיש בהם משהו קל, זורם, שופע, מתרבה, מתגלגל - כל כך מתגלגל שההרגשה היא ששיינפלד כותב מין יומן פואטי: שרוי בדכדוך - כותב סדרת שירים נמרצת על דכדוך; מאוהב או חרמן - כותב סדרת שירים על כמה בא לו ואיך בדיוק בא לו; סובל מאלרגיה - כותב סדרת שירים מתגרדת על אבק; מטייל בשדרות רוטשילד - כותב על שיטוטים בעיר הגדולה. וכך הלאה.

הכתיבה הקלה הזאת היא כאמור המאפיין העיקרי של שיינפלד, לטוב ולפעמים לרע. אחת מתוצאותיה הפחות מוצלחות היא אחוז גבוה יחסית של שירים בינוניים, רהוטים אך גם חלולים או שטחיים במקצת. אחד משלושת הספרים, 'שירי הטארוט' - שמקדיש שיר ולפעמים יותר לכל אחד מ־78 הקלפים המאגיים - מורכב ברובו משירים כאלה, שיש בקלות הכתיבה שלהם משהו מכני, כמעט מפוטפט.

המצב הרבה יותר טוב בשירי הספר 'על מהותו של הג'סטין', המוקדשים למין ואהבה. גם בהם בולט היסוד היומני, שכן הם נכתבו, כדבריו, "בשנים שבהן עיבדתי את הפרידה מבן זוגי, התאהבתי בגבר שלא השיב לי אהבה, וחייתי עם שני בני זוג אחרים בזה אחר זה". אלא שבהקשר הזה קלות הכתיבה היומנית של שיינפלד מתגלה דווקא כיתרון, במיוחד כשהשירים מיניים במפורש, ואפילו גרפיים בתיאורי הסקס שלהם, כי העיקר בהם הוא הרצון להעניק לתשוקה ביטוי רהוט וצלול ככל האפשר, ומתוך כך אינטגריטי ולגיטימציה. זו אולי תרומתו המשמעותית ביותר של שיינפלד לשירה הישראלית: הכנות המוחלטת והתיאבון נטול העכבות המאפיינים את כתיבתו על מין הומוסקסואלי.

קלות הכתיבה הזו מסבירה גם את אחד המשברים הקשים בתולדותיו כמשורר: פרסום השיר 'תחזקנה' בימי מלחמת לבנון השנייה. השיר, שנפתח כשיר עידוד לחיילי צה"ל, הידרדר לשיר שטנה הקורא לביצוע פשעי מלחמה בסדר גודל מקראי: "עלו על לבנון וגם על עזה במחרשות ומלח, החריבון עד אין תושב" וכו'. השיר נתקל בביקורת קשה משמאל שנענתה בעלבון מצד המשורר, שלא הבין איך המוניטין שצבר במשך שנים נמחק כמעט לגמרי בעקבות שיר אחד. האמת היא שבמבט לאחור - ובעקבות עיון בשאר שיריו הפוליטיים של שיינפלד, שמכונסים ברובם ב'ספר התמורה' ונעים כמטוטלת בין קיטש לאומני ואיסלאמופוביה לבין התרסות קוויריות והצהרות שלום וגאווה - מתברר ששוב יש להטיל את האחריות על קלות הכתיבה של שיינפלד: זה בכלל לא הוא, אלה המילים המתלהמות שהתגלגלו מהעט או המקלדת שלו, וסחפו אותו אל תוך אקסטזה פולחנית של פחד ושנאה.

שירי הטארוט // אילן שיינפלד (שופרא, 266 עמ')

על מהותו של הג'סטין // אילן שיינפלד (שופרא, 136 עמ')

ספר התמורה // אילן שיינפלד (שופרא, 313 עמ')

לוּ רַק נִתְּנָה לִי תְּבוּנַת הַמְּגַדְּלִים

כָּל שִׂיחַ וְעֵץ פְּרִי בַּגַּן

הָיִיתִי נַעֲשָׂה גַּנָּן.

אֲבָל נוֹלַדְתִּי עִם עֵט בַּיָּד

דְּיוֹ בַּוְּרִיד וְאֹזֶן קַשּׁוּבָה

לְקוֹל עוֹלָם וּלְנַהֲמַת הָרֶגַע הַחוֹלֵף.

עַל כֵּן אֲנִי שָׁר, הוֹ הוֹ אֲנִי שָׁר וּמְלַכְלֵךְ דַּפִּים

בָּאֵפֶר הַכֵּהֶה שֶׁמּוֹתִירוֹת רַגְלַי

בְּצֵאתִי מִתּוֹךְ מִכְרוֹת הַחֹשֶׁךְ.