שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מאור זגורי
    7 ימים • 08.06.2017
    אברה עדיין חי
    גלעד שליט ואברה מנגיסטו נולדו במרחק שישה ימים זה מזה, אך הלוואי שהיה זה הפער היחיד ביניהם
    מאור זגורי

    גלעד שליט נולד בנהריה ב־28 באוגוסט 1986.

    אברה מנגיסטו נולד באתיופיה ב־22 באוגוסט 1986.

    שני בנים. שני חטופים. בני אותו גיל.

     

    ביוגרפיה

    גלעד שליט הוא בנם של נעם ואביבה ואחיהם של יואל והדס. אביו התגייס לצנחנים ולחם במלחמת יום הכיפורים. יואל, אחיו התאום של האב, נפל בשבי ונהרג, ואחיו של גלעד נקרא על שמו. גלעד הוא בעל אזרחות ישראלית ואזרחות צרפתית. בהיותו תינוק עברה משפחתו למצפה הילה שבגליל. אביו עבד כמהנדס ואמו כמנהלת בחברה להגנת הטבע. הוא למד בבית הספר היסודי "מעונה", בחטיבת הביניים "אמירים", ותיכון במגמת מדעים ב"מנור־כברי", שם סיים בהצטיינות. ביולי 2005 התגייס לצה"ל.

    אברה מנגיסטו הוא בנם של אגרנש ואיילין מנגיסטו, חמישי מבין עשרה אחים ואחיות. הוא עלה ארצה בגיל חמש מאתיופיה, אביו עבד בעבודות מזדמנות ואמו ניקתה בתים. הם מתגוררים באשקלון, בשכונה רוויה מכות, סמים ויריות. עם זאת, לדברי משפחתו, אברה היה נער חיובי ורגיל לחלוטין עד שטרגדיה משפחתית שינתה אותו: אחיו הגדול מסרשאו מנגיסטו, האדם הקרוב אליו ביותר, נפטר. המצב המשפחתי הידרדר, ההורים התגרשו והתא המשפחתי קרס. אברה התמוטט נפשית והחל לשוטט ולישון ברחובות. אמו סיפרה שאיבד את הטעם לחיות וכמו שהה באבל תמידי. עקב מצבו קיבל פטור משירות צבאי.

      

    החטיפה

    גלעד שליט שירת בגדוד 71 של חיל השריון. ב־25 ביוני 2006 לפנות בוקר, חדרה חוליית מחבלים מרצועת עזה לשטח ישראל, סמוך למעבר כרם־שלום, ותקפה את הטנק שלו, שהוצב לשמירה. מפקד הטנק סגן חנן ברק והטען סמ"ר פבל סלוצקר נורו ונהרגו, וגלעד נחטף. כעבור שעה זוהתה היעדרותו והוכרז "נוהל חניבעל".

    אברה מנגיסטו יצא ברגל מביתו באשקלון ב־7 בספטמבר 2014 ועבר את הגבול לרצועה דרך פרצה בגדר ליד קיבוץ זיקים (1. לא ידעתי שכל כך קל להסתנן לעזה — האם קל גם להסתנן מעזה לישראל? בכל מקרה זו נראית כמו "פרצה" ששווה לסתום. 2. האין זו אחריות המדינה לסתום את הפרצה בגדר או לפחות לשאת באחריות ההשלכות של אי־סתימתה בזמן?).

    בעזה נתפס אברה בידי חמאס ומאז הוא מוחזק בידם.

      

    תגובת המדינה

    גלעד שליט. בעקבות חטיפתו יצא צה"ל למבצע "גשמי קיץ", שנמשך כחמישה חודשים ובמהלכו נהרגו 394 פלסטינים. עשרות אנשי חמאס, כולל 28 שרים וחברי פרלמנט פלסטינים, נעצרו. בעקבות לחץ ציבורי ותקשורתי, נכנס ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט למשא ומתן על שחרור שליט תמורת שחרור אסירים. במקביל התגבר המאבק הציבורי להחזרתו וחברות יחסי ציבור רבות החלו ליזום קמפיינים גדולים ברחבי הארץ ובאינטרנט. האסטרטגיה התקשורתית והציבורית נקבעה במשותף עם משפחת שליט והוקם מטה מאבק לשחרורו.

    ב־2009 מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את איש המוסד לשעבר, חגי הדס, לשמש כנציגו המיוחד בסוגיית שליט. באותה שנה קיבלה ישראל וידיאו של גלעד, בתמורה לשחרור 20 אסירות פלסטיניות. כבר באותו היום פורסם הסרטון בכל הערוצים ואתרי החדשות. מתווך גרמני התמנה להעביר מסרים בין ישראל לחמאס, שרת החוץ של האיחוד האירופי דרשה מהחוטפים לאפשר לצלב האדום לבקר את השבוי, וב־2010 נפגש נשיא הפרלמנט האירופי עם אביו והציע לעזור בשחרורו.

     

    אברה מנגיסטו. הראשון שקיבל את הבשורה הוא אחיו של אברה, אילן. הוא מספר כי שוטרים הגיעו למקום עבודתו, סיפרו לו שאברה חצה את הגבול וביקשו שיעדכן את הוריו. הם גם הוסיפו שאסור שהסיפור ייצא החוצה, שהממשלה פועלת בחשאי וזו הדרך הטובה ביותר להשיב את אברה הביתה. על כל הפרשה הוטל צו איסור פרסום.

    יומיים לאחר קבלת הבשורה פנה האח הגדול ילאו (יוסי) בפייסבוק לחברת הכנסת דאז פנינה תמנו־שטה וביקש את עזרתה. בעקבות התערבותה, רק אחרי כשבועיים הגיע לראשונה נציג הממשלה לפגוש את המשפחה, וסיפר כי אברה מוחזק בידי חמאס. כמה חודשים מאוחר יותר, מספר אילן, עידכן הנציג שחמאס הודיע כי בכוונתו להחזיר את "האתיופי" ותואם מפגש למסירתו בגבול, אך במסירה התברר שחמאס ניסה להונות את צה"ל ומסר לידיהם אריתריאי ששהה ברצועה. לא ייאמן. גזענות על גזענות על גזענות. אני רק יכול לדמיין את הצער והאכזבה שחוותה המשפחה באותו היום. בפגישה נוספת עודכנה המשפחה כי עקבותיו של אברה אבדו וכי אין מידע לגבי מצבו.

    במשך עשרה חודשים (!) שתקו בני המשפחה מתוך אמונה מוחלטת שהממסד אכן דואג להחזיר את אברה, אך בזמן הזה נותרו בערפל לגבי מצבו או אם מתקיימים מגעים להשבתו. בסופו של דבר הבינו כי שתיקה לא תוביל לכלום ושכל הזמן הזה היו גם הם שבויים. בפחד. הם החליטו לזעוק למען בנם.

    רק לאחר כשנה וחצי מהחטיפה (!) קיבלה המשפחה עדכון ראשון, באמצעות איש קשר לא רשמי שאליו פנתה בעצמה, כי אברה חי.

     

    הפעילות הציבורית לשחרורו

    גלעד שליט. הוקמה קבוצת מחאה בשם "צבא החברים של גלעד", שבה פעלו מאות אלפי ישראלים במחאה מול בית ראש הממשלה, בהפגנות שבועיות, בתליית שלטים ובנוכחות בצמתים, בפעילות פייסבוק ענפה ועוד. שירו של שלמה ארצי ובו המילים: "ותן לנו לשוב ולראותו, יותר מזה אנחנו לא צריכים", הפך לשיר תפילה, ובהופעותיו הוקרנה תמונתו של גלעד. ביולי 2010 הופיע ארצי עם התזמורת הפילהרמונית בפארק אשכול ב"קונצרט זעקה לעולם" למען שחרור שליט, וב־2011 הקליט אייל גולן את השיר "מזמור לגלעד" שכל הכנסותיו הוקדשו למאבק להחזרתו. ב־2008 פורסם ספר הילדים "כשהכריש והדג נפגשו לראשונה", בעקבות סיפור שכתב גלעד בכיתה ה'. משפחת שליט פנתה למשרד יחסי ציבור שליווה את המאבק עד תומו, בהתנדבות מלאה. ביוני 2010 צעדו ההורים מביתם במצפה הילה לבית ראש הממשלה בירושלים, כדי להגביר את הלחץ להגיע לעסקה. הם עברו להתגורר באוהל מחאה מול המשכן במשך יותר משנה, עד לאישור העסקה. עשרות אלפי סרטים צהובים נתלו על כלי רכב ברחבי הארץ, לאות הזדהות עם גלעד, וב־2011 הגישה המשפחה תביעה בבית המשפט בצרפת, בדרישה לפתוח בחקירה נגד חוטפיו. התקשורת הישראלית סיקרה בהרחבה את "סוגיית שליט" ואת הגורמים שקראו לאישור העסקה. הפגנות למענו זכו לסיקור נרחב ואביו התראיין תדיר. מתנגדי העסקה הזהירו כי שחרור מחבלים עלול להוביל למות ישראלים נוספים בפיגועים עתידיים ויגביר את המוטיבציה של ארגוני הטרור לחטוף חיילים. עד היום נרצחו שבעה ישראלים בידי מחבלים ששוחררו בעסקת שליט.

     

    אברה מנגיסטו. משפחה דלת אמצעים משכונת עוני פריפריאלית לא תוכל לעולם להשוות את המאמצים שעשתה בגבורה משפחת שליט. ועם זאת, היא פועלת יום־יום להשבת בנה, בזירה המקומית והבינלאומית. המשפחה פנתה לצלב האדום, לאמנסטי ולרופאים למען זכויות אדם, והציגה מסמכים רפואיים המוכיחים כי אברה היה מאושפז על רקע פסיכיאטרי ונזקק לטיפול תרופתי קבוע, אך רוב הארגונים לא נרתמו לסייע. המסמכים נמסרו לחמאס, אך זה סירב לאפשר לארגונים לבקרו.

    התקשורת הישראלית בקושי כיסתה את הסיפור. אני עצמי שמעתי על הנושא לא מזמן, מהאקטיביסטית האמיצה כרמן אלמקייס, הנאבקת גם היא למען שחרור אברה. נפתח חשבון אינסטגרם בשם FREE_AVERA, המעלה בכל יום פוסט המונה את ימיו בשבי, ודף פייסבוק בשם FREE AVERA MENGISTU (ואם אתם לא נרשמים היום, אתם צבועים). ובכל זאת, מספר הפעילים מצומצם מאוד, ובעיקרו אתיופי. בשבת האחרונה הגעתי להפגנה לציון 1,000 ימיו בשבי, שבקושי קיבלה סיקור תקשורתי. אם לומר את האמת: נראה כאילו רק למשפחתו, לבני קהילתו ולקומץ בר־לבב באמת אכפת. איפה הממשלה? איפה התקשורת? איפה הפעילות החברתית, ההפגנות, המחאות? איפה "עם ישראל אחד"?

    לפני כשלושה שבועות נפגש הנשיא ריבלין עם נשיא ארה"ב במהלך ביקורו בארץ. בפגישה טרח ריבלין להזכיר כל דבר אפשרי בעניין ההסכם עם הפלסטינים, חוץ מאת השבתו של מנגיסטו. שכח. איך אפשר?

     

    עסקה לשחרור

    גלעד שליט. באוקטובר 2011, חמש שנים וארבעה חודשים לאחר שנשבה, שוחרר גלעד תמורת 1,027 אסירים פלסטינים, בהם מאות טרוריסטים, ושב לחיק הוריו.

    אברה מנגיסטו.

    ?

     

    היום

    גלעד שליט החל ללמוד לתואר ראשון במרכז הבינתחומי בהרצליה באוקטובר 2013. ב־2016 החל לעבוד בבנק דיסקונט וכיום הוא מנהל זוגיות יציבה.

     

    אברה מנגיסטו. בחג השבועות האחרון התראיינו בני משפחת מנגיסטו במוסף החג של "ידיעות אחרונות". אחיו אילן קרא לציבור הישראלי ואמר: "אני מבקש מכם, מתחנן, תעזרו לנו לשבור את קשר השתיקה ולזעוק בכל מקום, לדרוש את השבתו של אברה". ביום שישי שעבר כתבה אמו בפייסבוק: "כבר 999 ימים שהבן שלי מוחזק בשבי חמאס. אני כואבת וזועקת ודמעותיי שוטפות את פניי כל בוקר וכל לילה. מחר מציינים 1,000 ימים בלעדיו והשבת הזו קשה לי קצת יותר. שבת שלום אברה בני. מי ייתן ותחזור אליי במהרה".

    נכון לכתיבת שורות אלה, אברה שבוי כבר 1,002 יום. כמעט שלוש שנים בלי פיסת מידע. ועם ישראל שותק.

     

    לסיכום

    בעיניי, האחריות על חטוף, כל שיהא, אינה רק של הממשלה, אלא גם שלנו. של העם. ובמקרה של מנגיסטו עלינו להתבייש. להתבייש ש"לא ידענו", שהעלמנו עין, שהפנינו עורף, שתירצנו תירוצים. כי האחריות היא של כולנו. מי שטוען: "יש הבדל בין חייל לבין פגוע נפש" — מר לב הוא. מי שטוען: "בעיה שלו שהוא חצה את הגבול" — אטום הוא לחלשים. ומי שאומר: "אין כאן עניין גזעי" — עיוור הוא ומכחיש קיפוח.

    בוויקיפדיה, האנציקלופדיה האינטרנטית ואחד ממקורות המידע הרחבים בעולם — מתואר גלעד שליט על פני שמונה גלילות עמודי רשת. לאברה מנגיסטו אין אפילו ערך משלו. רק דף אחד מסכן בשם "פרשת שני הישראלים הנעדרים ברצועת עזה", שבו הוא מתואר כך: "אברה מנגיסטו תושב ישראל בן 28 בעל לקות נפשית ממוצא אתיופי". זהו. האם זה כל מה שהוא? ואם, כטענת המכחישים, אכן "לא חשוב הצבע", למה חשוב לציין את מוצאו? לגלעד שליט אין מוצא? מה גלעד, "ישראלי"? ואזרח אתיופי אינו "ישראלי"? האם אתיופי מאשקלון אינו רשאי להיכנס לקאנטרי קלאב האקסקלוסיבי של הנרטיב הארצישראלי הציוני? תענו לבד.

     

    ודבר אחרון

    סלח לי גלעד שליט. חשוב לי שתדע שאין אנו מצרים אף לשנייה על שובך הביתה. לדעתי מחיר חיי אזרח חי, גם אם גבוה הוא, יש לשלמו כשם שהצבא מסכן חיילים חיים כדי להשיב חללים ולהציל פצועים. גלעד יקר, כולנו מאושרים שאתה איתנו. לפני חודשיים ראיתי אותך בפאב בתל־אביב ורציתי לגשת ולחבק אותך, אבל לא העזתי. ודאי רבים רואים אותך מדי יום ומרגישים כך, והאמיצים אפילו מחבקים. גלעדי, אני זוכר היטב את ימי היעדרותך, איזו דאגה מאחדת לשלומך שררה פה. במשך חמש שנים אחותי הקטנה בכתה בכל פעם ששמך רק הוזכר. דאגנו לך מאוד והתפללנו לשובך בכל חג ובכל שבת, מול הנרות ומעל הגפן. אמהוֹת שזרו שמך בתפילותיהן ואבות דמעו מול הטלוויזיה. היית ועודך הבן של כולנו, וכל אזרחי המדינה עשו הכל כדי שתשוב — ואכן שבת.

    אני משתמש בסיפורך, כדוגמה לאיך באמת צריך לדאוג לשבוי ישראלי, לא כי אני חושב שהיה צריך לנהוג בך אחרת — אלא כי לא נוהגים כך בישראלי אחר, שעורו כהה וליבו פועם. ומי שטוען שלא מעורבת כאן גזענות משקר. בעיקר לעצמו.

     

    סלח לי גלעד, אבל עכשיו תורך. בידיך הכלי הציבורי לעשות מה שאף אחד אחר לא יוכל. היית שם. לך יקשיבו. איך תוכל לשבת בחיבוק ידיים כשאתה כבר מכיר על בשרך את מחיר האדישות? עזור להשיב אותו לחיק אמו, שלא עצמה עין כבר יותר מאלף ימים. אביו זקוק לעצת אביך, אמו זקוקה לכתף אמך, והוא, אברה, זקוק לך. אברה משמעו באמהרית "אור". אנא, עזור להשיבו.

     


    פרסום ראשון: 08.06.17 , 13:38