"בשנות ה־60 כל העסק היה טאבו, במשטרה היתה רשימה שחורה של גייז"

שני גברים, בעשור השמיני לחייהם, שואלים זה את זה: "מי היה מאמין?" ומחליפים ביניהם מבט שאת משמעותו רק הם מבינים.

"מי היה מאמין שיום אחד נשב בבית קפה ומעלינו יתנופפו דגלי הגאווה בכל צבעי הקשת?" מקשה אדם, ובן שיחו, שמואל ענב משיב: "מי היה מאמין שיום יבוא ואני לא אתבייש להתראיין בשמי המלא ובפנים גלויות?"

"אני הבנאדם הכי חופשי בעולם בגלל שאני נהנה משני העולמות, אבל שניים מארבעת ילדיי הפכו לחרדים, גרים בבני־ברק, ולמענם אני מעדיף להזדהות רק בשמי הפרטי", מספר אדם ("שנת ייצור 1940"), יליד חדרה. הנושא הרשמי שנבחר למצעד הגאווה השנה הוא ביסקסואליות, אבל אדם מימש את זה גם בימים בהם המונח היה פחות מוכר. "מי שרוצה לקנטר אותי קורא לי 'הומו מזויף' מפני שאני הולך גם עם נשים. אני יכול להיות עם אישה, ליהנות איתה ולהסב לה הנאה, ואותו הדבר עם גבר. מאז ומתמיד ידעתי את זה. כל ההומואים יודעים, עוד ברחם אמם, שהם אוהבים את בני מינם".

את אשתו, איה ("היא כמוני, בי, אוהבת גם גברים וגם נשים") הוא הכיר כשהיה בן 16, בתנועת הנוער העובד בחדרה. "היא אהבת נעוריי", הוא מתמוגג. אבל כנראה שהזכרונות שלו שונים משל סבא וסבתא שלכם. "בשנות ה־60 לא ידעו מה זה הומו ומה זה לסבית, לא קראו לזה בשמות, היינו נורא תמימים. המשכנו ביחד לצבא ושם נוצר מצב מעניין. החבר הכי טוב שלי, שהיה גם בן זוגי, יצא עם מי שהפכה לאשתי, ואילו אני יצאתי עם הבחורה שבסופו של דבר הפכה לאשתו. הקדמנו את זמננו. היה לנו בית פתוח ועשינו חילופי זוגות. הוא עם אשתי ואני עם אשתו וגם הוא ואני. אח, היו ימים יפים".

איתן טל

אם ידעת כבר ברחם אמך שאתה אוהב גברים, למה התחתנת?

"מה זאת אומרת? אהבתי את איה, עד היום אני אוהב אותה מאוד. רצינו תא משפחתי עם ילדים, המשפחות לחצו עלינו להתחתן, כולם התחתנו, אז גם אנחנו עשינו את זה. עד היום אני מברך על כך שהתחתנתי עם הפולנייה שלי ולא עם הפולנייה של החבר שלי. הולדנו ארבעה ילדים, ואף פעם לא הסברנו להם למה לאבא יש חברים ולמה לאימא יש חברות. הם נולדו לתוך זה וגדלו עם זה והם הבינו הכל. כשחברה של אשתי באה אליה, התעופפתי מהבית לחצי יום".

"קראו לי הצייד מהטיילת"

שמואל ענב ("צועד לעבר גיל 80"), שבגיל 11 עלה עם משפחתו מצרפת, עדיין רווק. "בגיל 13 התחלתי להרגיש שאני נמשך לגברים וזה היה סוד. עד עכשיו זה סוד", הוא מודה. "אני מתאר לעצמי שאחי ואחותי, ורוב האנשים הקרובים אליי, יודעים על כך אבל זה משהו שלא מדברים עליו למרות שכיום, אם יציגו לי שאלה ישירה, אני לא אשקר. כנער לא היה לי שום מקור מידע על הומוסקסואליות, למדתי את זה מאיזה ספר היסטוריה על סוקרטס שראה בנשים אובייקט להולדה, בניגוד לגברים שהיו מושא לאהבה. חשבתי שזה נכון, עד שגיליתי שהמציאות ממש לא כזאת".

מה גילית?

"בשנות ה־60 וה־70 כל העסק הזה היה טאבו. בישראל היה חוק נגד משכב זכר. אמנם לא יישמו אותו, אבל עצם קיומו של החוק השפיע עלי ועל בני גילי. במשטרה היתה רשימה שחורה של גייז והרגשנו שאנחנו פושעים. שאנחנו לא נורמליים. שיש לנו מחלה שדוחפת אותנו לבצע עבירה. מרוב פחד נדחפנו לארון, עשינו את מה שעשינו בהסתר, במחבוא. אם רצית ללכת עם האהוב שלך לסרט, אז אחד מכם נכנס, התיישב, ואחרי רבע שעה בן זוגו התגנב בחושך ותפס כיסא לצידו, כאילו שהם נפגשו במקרה. זה לא כמו היום, שזוג גייז יכולים להסתובב ברחוב יד ביד ואפילו להתנשק".

"אתה יוצא דופן מהרבה בחינות", מעיר לו אדם, שפרש לפני עשרים שנה מעבודתו כאח סיעודי בבית חולים. "התרגלת לחיות לבד, בבית נקי ומסודר, וכשיש עוד מישהו בסביבתך זה מיטרד".

"נכון", ענב מאשר. "גם עם גברים לא היו לי מערכות יחסים ארוכות. ולנשים מעולם לא הרגשתי משיכה. אולי זה מזלי. אילו התחתנתי עם אישה הייתי מאמלל גם אותי וגם אותה".

"אבל אני, בניגוד אליך", אדם מוסיף, "מההתחלה לא הסכמתי לקבל את הסטיגמה של 'הומוסקסואליות היא מחלה'. קראו לי 'הצייד מהטיילת' מפני שטיילתי בה עם ארבעה כלבים. תמיד היה מישהו או מישהי שעצרו לידי כדי ללטף אותם ואמרו 'איזה כלבים חמודים', אז שאלתי 'רגע, מה עם בעל הבית?'. כיום אני מטייל רק עם כלבה אחת, ג'קי, והטקס לא השתנה. כשמלטפים אותה אני שואל 'מה איתי?'".

לפתע ניצת אור בעיניו וצווארו נמתח. "תראו איזה סיני חתיך!" הוא מכריז לעבר המדרכה ואחר כך מצחקק: "מה קרה? אני אוהב דברים יפים. כשהייתי יותר צעיר ויותר יפה שאלתי את עצמי מה יקרה לי כשאזדקן. בחורים צעירים כבר לא ירצו אותי? היום אני יודע שזה בדיוק להפך".

מה השתנה באורח החיים שלכם עם התפרצות מחלת האיידס?

"עד שהאיידס הגיעה היה כאן סדום ועמורה", טוען אדם. "במיוחד בגנים החשוכים ובסאונות. אפילו אני חשבתי שעברנו את גבולות הטעם הטוב. פעם הלכתי לגן העצמאות וראיתי אחד נשען על העץ, השני מאחוריו, השלישי מאחורי השני, ועוד שניים בצדדים. ערימה של חברהל'ה על הדשא".

"אני אף פעם לא השתתפתי באורגיות", מעיד ענב, שלפני שלושה עשורים פרש מעבודתו כמנתח מערכות בחברת הייטק ולאחרונה עבר לדירת גן ביפו, שבה הוא מטפח גן עדן קטן של פרחים ותבלינים. "תמיד הייתי סולידי ומרובע, אבל הייתי בין מקימי הוועד למלחמה באיידס. לא פעם אספתי לבית שלי בחורים שסולקו מבתיהם ופתאום הם מצאו את עצמם לבד בעולם. ריחמתי עליהם. הרבה מקרים כאלה הסתיימו בהתאבדויות. יש בי יסוד חזק של נתינה לזולת, שלא תלוי בשום נטייה מינית".

ועכשיו, כשאתם בגיל השלישי?

"אין קשר בין הגיל לבין התרגיל!" מריע אדם. "היסוד הכי חזק שיש בי הוא אהבת אנשים. מישהו עובר ברחוב, נראה לי סימפטי, אז אני אומר לו 'שב, נשתה כוס קפה'. מתחילים לדבר, ויש חשמל באוויר. אחרי שנכנסים למיטה החשמל דועך וזה מה שדוחף אותך לחפש משהו אחר. כל עוד יש חשמל באוויר שאתה נושם — אתה מקבל טעם לחיים".

ענב מושך בכתפיו במבוכה. "התשוקה פחתה. מאז שעברתי ניתוח בערמונית קיבלתי פטור רפואי. סקס כבר לא עומד בראש הרשימה שלי. פעם, כשראיתי בחור צעיר נזל לי ריר, והרבה גברים לא מימשתי בגלל הביישנות שלי. כיום אני כבר לא מתבייש, אבל זה לא קורה וטוב לי ככה. אני מבשל ארוחות גורמה גם כשאין לי אורחים, מטפל בגינה וחושב על העתיד. אני לא מצטער שאין לי ילדים, אבל אני חושב על מה שאוריש. אולי אתרום חלק מהירושה למטרה ציבורית".

צעירים, שתפו את ההורים!

שניהם זוכרים את מצעד הגאווה הראשון. שנת 79'. רחוב שינקין בתל־אביב. שנה לאחר מכן הוא עבר לכיכר העירייה. "בתור קבוצת מיעוט היינו חייבים להתלכד ולהיות כולם למען אחד, אבל אף פעם לא הבנתי למה בחרו במילה גאווה", טוען ענב. "במה יש להתגאות?"

"המילה גאווה היא אנטיתיזה להומופוביה", מוכיח אותו אדם. "גם כיום, כשגברים יכולים להתנשק ברחוב ללא מורא, אני עובר ליד מגרש כדורגל ושומע את הנערים צועקים 'יא חתיכת הומו, אל תהיה סיסי'. זה מעליב".

שלוש פעמים בשבוע הם נפגשים ב"מועדון קשת הזהב" הפועל במרכז הנוער הגאה בגן מאיר שבתל־אביב. הכניסה לגברים בלבד, מגיל 50 בלבד. סטאז'רים לעבודה סוציאלית מנחים את הקבוצה, מארגנים הרצאות, ושם גם מתארגנים הטיולים והיציאות לסרטים. אחת לחודש הם מתכנסים לקבלת שבת. "החגים הם בעיה רצינית", מודה אדם, סב ל־16 נכדים. "אני משתדל לברוח לחו"ל". ענב, לעומתו, מארגן ליל סדר לקשישי הקהילה הבודדים.

ויש להם עצות לחברי הקהילה הצעירים. הראשונה — לשתף את ההורים. "אם הם אהבו אותך בתור סטרייט, הם ימשיכו לאהוב אותך כגיי". השנייה — לא לשקר. "אם אתה רוצה ילדים, תמצא לסבית, תשימו את הקלפים על השולחן ותעשו לכם משפחה משלכם. לחיות בשקר זה אף פעם לא משתלם".

אילו יכולתם להיוולד מחדש, הייתם מעדיפים להיות סטרייטים?

"זו שאלה שמעולם לא שאלתי את עצמי", אומר ענב. "זה כמו שאחשוב מה היה קורה אילו אבא שלי היה מיליונר. ככה נולדתי ואני לא יכול לדמיין צורת חיים אחרת".

"אני קיבלתי את כל ההטבות!" משיב אדם. "הזרעון המיוחד שחדר לביצית של אימא שלי יצר בנאדם שאוהב את שני המינים. אילו כל בני האדם היו כמוני, העולם שלנו היה מושלם. לא היה על מה להילחם ועם מי לריב".

מצעד הגאווה יתקיים מחר בתל־אביב החל מהשעה 12:00