השאלה היומית: "טודו בום" השיר החדש של סטטיק ובן־אל - הברקה או השיר הכי טיפשי של הקיץ

עושה חשק לרקוד

מרב בטיטו

את הביצוע הכי מפתיע ל"כביש החוף" שמעתי בגן של ילדי פליטים מאריתריאה. הם ישבו ליד שולחן האוכל — חמישים ילדים בגיל שנתיים עד חמש, ושרו את כל המילים כולל תנועות ריקוד מקוריות של המבצעים. ההורים שלהם בקושי מדברים עברית, אבל השיר הזה (ועוד אחד של יובל המבולבל) הצליח לחדור דרך החרכים בחומת הזרות והניכור של ילדים ששפת אמם היא טיגרית.

גם את מחסום הגיל הצליחו השניים לשבור בקלות: פעוטות בגן וחיילים בחופשה, תלמידי תיכון ואמהות עובדות, דודים נרגנים וסבתות פעילות — כולם נגנבים מהקצב, ומשתרעים פרקדן סביב המדורה השכונתית שפתוחה לקהל הרחב מגיל 3 עד 90.

"טודו בום" עושה את העבודה, כמו קודמיו. הוא כיפי, מקפיץ, קיצי ועושה חשק לרקוד פורטוגזית בעיר הכי ישראלית; ואם עוד לא השתכנעתם, תשאלו את רון חולדאי שהתנדב להופיע בקליפ המושקע. לשיר החדש של הצמד אמנם אין איכויות של אולם קונצרטים, אבל יש בו מיצוי מדויק ועכשווי של צלילים שלא נתקעים במדרגות הנעות של הזמר הים תיכוני מחד ולא סובלים מיומרה של משוררי אינדי מאוסים מאידך.

סטטיק ובן־אל הם זמרי פופ מצטיינים, החל מהמוזיקה והקצב וכלה בשיער ובחליפות המופרכות: הם באו לעשות משהו שמצליח בגדול, מצאו את הנוסחה וכעת הם נהנים יחד איתנו מהמוצר. אם לשים רגע בצד את המספרים, ברור שאין הבדל גדול בינם לבין ביונסה או קולדפליי. גם הם רוצים לתת לקהל שלהם בדיוק את מה שהוא מבקש, וגם הם עושים זאת באמצעות מנגנון משומן של כותבים, מעצבים ונגנים.

מהרגע שמצאו את הקוד הסודי לנפש היהודי ההומייה במזרח התיכון, סטטיק ובן־אל לא מפסיקים לחגוג, וטוב שכך. "טודו בום" הוא לא פחות מהברקה גאונית שתחזיק אותנו בטמפרטורה נינוחה לפחות ביולי־אוגוסט, עד שימציאו את השוס הבא.

פשוט לא מספיק

עינב שיף

כשתי דקות לתוך הקליפ של "טודו בום", אחרי שבן־אל תבורי מסלסל "הו תל־אביב, כמה הכל יפה לך/ לא סתם אומרים יין ישמח לבב אנוש" (מה?!), מפציע ראש העירייה רון חולדאי. הוא מוקף בשוטרים שאמורים להפסיק את הקרחנה אבל נשטפים לתוכה. קשה לפספס את מבטו המדושן. וברגע הזה, כל הקוליות של צמד הפופ הלוהט במדינה קורסת ומתחלפת בתחושת מלאכותיות מבאסת.

הקטע הזה מייצג יותר מכל את הנפילה של השיר החדש של הצמד, שעד כה לא פיספס ולו פעם אחת. כמו ליהוקו של חולדאי, "טודו בום" כולו מדיף ריח של מוצר נטול נשמה. הניחוח הלטיני־קאריבי שלו נשמע כמו הנדסת מצעדים, שתוכנתה לפי הגל העצבני ששוטף את המיינסטרים בחודשים האחרונים, מ"דספוסיטו" של לואיס פונסי ודדי יאנקי ועד "Shape of You" של אד שירן. כולם רוצים להרים באווירת קרנבל וגם סטטיק, בן־אל וג'ורדי, הצלע הלא פחות משמעותית בחבורה.

אלא ש"טודו בום" מפספס כמעט בכל החזיתות. המקצב לא מדבק, הפזמון לא סוחף ואין אפילו איזה "קלללל" או "אוקיי־אוקיי־אוקיי", כלומר קץ'־פרייז שהיה מרכיב חובה במתכון. גם הקליפ, בורג דרמטי בחשיבותו במכונה הזאת, אולי נהנה מהשקעה כלכלית גדולה אבל לא בדיוק מתפקע מיצירתיות. כאמור, אם היום הגימיק זה חולדאי, בפעם הבאה תביאו את נתניהו וזהו (אם דוד בוגי ירשה).

הטיעון היחיד שעומד לזכות השיר הוא השמחה הגדולה שמתפקעת ממנו. סצנת הפופ בישראל אף פעם לא הצליחה להתרומם באמת, משום שאלמנטים כמו קלות ראש ופאן היו לצנינים בעיני סוכני התרבות המרכזיים. כאבולוציה של מהפכת הפופ המזרחי, סטטיק ובן־אל לא פחדו לעקוף את המנגנונים הישנים ולכבוש קודם את ליבם של הילדים ואחר כך את הפלייליסטים למיניהם בזכות האמונה בכוחו של הכיף.

רק שהפעם זה פשוט לא מספיק. הן נתוני הצפייה והן הסיקור התקשורתי נראים יותר כמו דאוס אקס מאכינה ולא כמו תגובה אותנטית ללהיט קיץ דורסני. איך אמר שיר מוצלח בהרבה של השניים? סתם.