סופה של שיטת פישמן

"אני אף פעם לא סופר מה שנשאר ומה שהיה, כי מה שהיה היה, וזה כבר לא יהיה", אומר אליעזר פישמן. הוא אומר את דברי הווידוי האישיים הללו בתחילת 1983, אחרי שהפסדיו בבורסה ומחוצה לה הגיעו ל־200 מיליון דולר, שווה ערך לחצי מיליארד היום. הפסיד – וחזר.

"ככל שהתרחב, כך נחלש". אליעזר פישמן | צילום: יאיר שגיא

אינני זוכר ממתי בדיוק אני מכיר את פישמן. בטוח עוד מהימים בהם הוא שימש כיועץ פיננסי (פטאלי) של הקיבוצים והמפעלים האזוריים מ־1981 עד 1983, ואני שימשתי כעורך כלכלי (ביקורתי) של "על המשמר", עיתון הקיבוץ הארצי. הוא דחף את הקיבוצים לבורסה – מניות אתא ג׳, זוכרים? – ואני צידדתי בוותיקי התנועה ששללו את עצותיו, ולא מטעמים אידאולוגים. הוא נהג לפתוח את שיחותינו במשפט בלתי נשכח: "אתה בכלל לא מבין כלום", ולא נעלבתי; המשפט ביטא במדויק את הזלזול התהומי של פישמן במקצוע העיתונות, ואת ההערצה הרבה שהוא רחש לעצמו ולהבנתו את רזי העולם העסקי.

אני משתמש בלשון עבר כי מה שהוא היה הוא כבר לא יהיה. הביטחון העצמי המתנשא של פישמן בעצמו, דחף אותו להשקעות שסיכויי הצלחתן היו מהתחלה קרובים לאפס, באמונה שהוא, ורק הוא, יצליח. ברכישות אחדות, במיוחד מול ממשלות ישראל שמכרו לו את נכסיהן בזול (החברה הכלכלית לירושלים, מבני התעשייה) פישמן הצליח. ברוב האחרות (ביניהן: תנובה אקספורט, אליאנס, קלאבמרקט בגלגולה הראשון, מאפיית בונז׳ור, המו"ל מוניטין, חברות כבלים, עיתונות, הום סנטר ועוד) הוא כשל. "ככל שפישמן התרחב", כתבתי עליו לפני שנים, "כך נחלש. הוא איבד את דרכו, לא מסוגל לראות את המגרעות הניהוליות של עצמו ושל משפחתו". לא עצר לפני כל רמזור. במו ידיו הביא על עסקיו הפסדים כבדים. מקצת מכספו, הרוב מכספם של אחרים.

פישמן היה, לצערו, אמן של טיימינג גרוע. הימר כמו עיוור על היחלשות הין היפני כשהוא התחזק, ועל התחזקות הלירה הטורקית כשהלירה קרסה. השלים מיזמי נדל"ן ברוסיה כשהמיתון היכה בה. התעקש להיכנס לעסקי טלוויזיה בכבלים ואחר כך לסלולר ללא ידע מינימלי על עולם השידור הדיגיטלי, ובמחירים מנופחים במיוחד.

את שני מגדלי המגורים בשכונת נחלת יצחק בתל-אביב (אנחנו גרים באחד מהם) בנו חברותיו של פישמן באיכות של שכונת יוקרה בטוקיו, וסיימו את הבנייה בשיא האינתיפאדה השנייה והמפולת במחירי הדיור. את הזכויות לבניית שני מגדלי מגורים נוספים במקום מכרו מרוב ייאוש על סף הזינוק נוסף במחירי הדיור והקרקע.

למרות יחס של 1:5 להצלחות מול כישלונות, הבנקים המשיכו לתת אמון בפישמן ולהלוות לו כספים עד ראשית שנות האלפיים. עד שגילו את מלוא עומק הבור. בספרו ״חידת פישמן״ (ספריית מעריב, 2005) מצטט העיתונאי המנוח אריה אבנרי את "שיטת פישמן": ״כדי לעשות עסקה טובה, לעולם אל תביא כסף מהבית. את מימון העסקה אפשר לקבל מהבנק ובתמורה לשעבד נכסים לבנק המלווה".

ואבנרי ממשיך וכותב: ״סך האשראי שקיבל פישמן מהבנקים עמד כבר בסוף 1996 על קרוב למיליארד דולר. הכספים לא שימשו לפעילות שוטפת אלא למנוף לרכישת חברות נוספות. הוא היה מחלוצי המינוף בישראל". חלוץ וחרוץ.

אחרי כל כשל סדרתי בעסקיו, צוטט פישמן כמי שאומר לעצמו: "מאוד כואבת לי תחושת הכישלון והאכזבה שלי מעצמי״. ובכל זאת, הוא מודה, שנתו לא נדדה בלילות. ולמה שתנדוד? ב־1996 הוא נבחר לאיש השנה בכלכלת ישראל. אבנרי מצטט פרשן מוביל של העיתון שהעניק לפישמן את התואר: "יש בפישמן שילוב לא נפוץ של יכולות עסקיות. הוא גם דונלד טראמפ וגם ג׳ורג׳ סורוס". טראמפ וסורוס באיש אחד, השיא שביזנסמן ישראלי יכול היה להגיע אליו. לא מפתיע, איפוא, שהבנקים מימנו את הרפתקאותיו ושמשקיעים קנו את אגרות החוב של חברותיו.

שיטת המינוף – החיים על חשבון האחרים – לא הייתה סודית, לא נרקמה במחשכים, בקונספירציה. הכל נעשה בגלוי ובתרועת חצוצרות. מעל דפי "ידיעות אחרונות" כתבתי לא מעט מאמרים נגדה, ונגד הנוהג לממן רכישת שליטה בחברה באמצעות אשראי בנקאי כשהמניות הנרכשות משמשות כבטוחות לפירעונו. אזהרות דומות כתבו עמיתיי הפרשנים הכלכליים בעיתונים אחרים. הסדר החובות הנוכחי של פישמן (פשיטת רגל גם היא הסדר חובות, תחת שם אחר) מקורו בשיגיונות של השנים ההן. גיבוריהן מזמן לא בתפקידיהם, חלקם מנוחתם עדן.

לבסוף בנק ישראל התערב והטיל מגבלות חמורות על הבנקים שמלווים כסף למימון רכישת שליטה בעסקים. החגיגה נקטעה בשביל פישמן והנושים שלו מאוחר מדי. הוא התקשה לפרוע את הלוואותיו, והנושים פרסו אותן מחדש, פעם אחר פעם, בריבית יותר גבוהה ובתנאים יותר קשים. אחרי פריסת חובותיו הגדולה ב־2005 ונעילת ברזי האשראי המקומי בפניו, הפרישו הבנקים בארץ מאות מיליוני שקלים, אולי אפילו מיליארד כנגד הפסדי אשראי לפישמן.

פישמן גידף בקול רם את הבנקים והבנקאים, איתם היה לו חשבון פתוח עוד מ־1982. הוא הרבה להתקוטט עם רגולטורים ושנא את בנק ישראל, האשים אותו בהכשלה מכוונת של עסקיו. ברוב מרירותו הפך לנביא זעם; הפריח תחזיות מקרו־כלכליות מקומיות שהתבררו כמוטעות לגמרי - לא קרובות לכיוון המציאות.

ראיתי את פישמן קורן מאושר רק בוועידות עסקים מוצלחות של "גלובס". הקהל שהגיע אליהן – כולל ראשי המדינה – עטף אותו בהערצה והוא נהנה ממנה. "כסף מעולם לא סנוור אותי", התוודה תכופות, ״ואין לו כל משמעות עבורי״. הווידוי רק הבליט את השקרים שסיפר פישמן על עצמו לעצמו ולקהל מאזיניו: הוא ומשפחתו חיו חיי מותרות מסנוורים. אמנם פישמן לא עישן בפומבי סיגרים, אבל הקדים רבים בקניית מטוס פרטי. חרותה בזיכרוני שיחת אקראי בינו לבין איש עסקים בינלאומי על יתרונות וחסרונות של דגמים שונים של מטוסים פרטיים; פישמן רצה לשדרג את שלו. עמדתי בצד פעור פה.

הסדר החובות של פישמן לא יהיה הגדול בהיסטוריה הכלכלית של ישראל. קדמו לו הסדרי חובות של כור, של הקיבוצים והמושבים, של הבנקים ב־1983 ועוד. הרשימה די ארוכה. את משבר כור, תאגיד תעשייתי הסתדרותי, כיסיתי מקרוב ב"ידיעות אחרונות" ב־1988. הנושים הגדולים, הבנקים האמריקאים, לחצו על מכירה מהירה של אחזקות כור רווחיות, כתנאי למחיקה/פריסה של יתרת החוב. מכירת החיסול, שמנכ"ל כור דאז בני גאון נאבק בכל כוחו למנוע או לפחות למזער, הייתה כמובן טעות גמורה. כור מכרה, לדוגמה, את כל מניותיה בחברת פלאפון תמורת 5 מיליון שקלים. שלוש שנים אחר־כך היו מניות אלו שוות פי 20, אחר־כך פי 100. בהסדר חובות, למדתי אני לדעת: מנצח מי שעצביו חזקים, מפסיד: מי שעצביו רופפים. והכי הרבה מפסיד מי שנשמע לקולות הרחוב. בני גאון לא נשמע.

מיתון ואופוריה

מלחמת ששת הימים לא הייתה פורצת, טענו רבים, בקיץ 1967 אלמלא המיתון שקדם לה. בשלהי 1965 הורע מצבה של כלכלת ישראל. זרם השילומים והפיצויים מגרמניה, שמימן עד אז את הגירעון הגדול בסחר החוץ, הצטמק לכדי זרזיף דל. האינפלציה החלה להרים ראש. התחזיות שהופקו באוצר ובבנק ישראל הצביעו על תוואי כלכלי מסוכן.

לנוכח פני העתיד הקודרים אימץ שר האוצר דאז, פנחס ספיר, את המלצת יועצו הכלכלי הראשי, משה זנבר, והכריז על תקציב של מיתון. לא האטה, לבטח לא שפל, רק מיתון. מילה עברית ממותנת. התקציב הממשלתי קוצץ, ההשקעות הציבוריות במיזמי התשתית נעצרו, השכר הריאלי ירד.

ב־1966 נעצרה מכונת התעסוקה הישראלית בחריקת בלמים. מפעלים נסגרו, עובדים פוטרו, התורים בלשכות עבודה התארכו. מחוסרי עבודה יצאו להפגין. בתחילת 1967 נחשף מסמך באוצר, בו נמדדה האבטלה לפי שיטה שמקובלת במערב ושיעורה המתוקן הגיע ל־11% מכוח העבודה. ספיר זעם על ההדלפה, ראה בה כמעט בגידה לאומית. "מיתון" הפך למילת קללה. אחרון העוזבים את המדינה, נאמר אז בהלצה עצובה, שלא ישכח לכבות את האור בלוד.

האווירה הכלכלית והחברתית הקודרת בארץ התפרשה בבירות ערביות, ובמיוחד בקהיר ובדמשק, כתחילת הסוף של הישות הציונית. התקשורת הערבית באותם הימים (בדומה לסובייטית) הביאה בהרחבה סיפורים על התפוררות החברה הישראלית והחלשת כושר העמידה שלה. המודיעין הערבי הגיש לראשי המדינות הערביות את הניתוחים שהם רצו לשמוע: בניין הקלפים ששמו ישראל יפול בנגיעה קלה אחת.

שידורי התעמולה של תחנות רדיו מצריות, סוריות וירדניות הבטיחו למחוק מעל פני האדמה את "צבא המובטלים של דיין". ביטוי זה הזין את הביטחון העצמי במפקדות הערביות עד כדי שאננות גמורה. ספק, טענו אז פרשנים ישראליים, אם נאצר היה מרשה לעצמו ליצור מתיחות מלחמתית עם ישראל אלמלא המיתון בארץ.

עם שוך הקרבות, בא המפנה. מיד אחרי מלחמת ששת הימים החלו 6 השנים הטובות בחיי המשק הישראלי, מקיץ 1967 עד קיץ 1973. אלה היו 6 שנים שחוללו אופורה כלכלית מוצדקת ברובה. 6 שנים ששינו את פניה של ישראל וקירבו מאוד את רמת החיים בארץ לרמת החיים באמריקה ומערב אירופה. לפי נתונים ארוכי טווח, הפער בין תוצר לנפש בישראל לבין תוצר לנפש במערב אירופה ובארה"ב היה בקיץ 1973 הכי מצומצם בהיסטוריה של המדינה. כבר כמעט עשינו את זה.

מהרבע השלישי של 1967 עד הרבע השלישי של 1973: התוצר המקומי הריאלי של ישראל גדל ב־85%; התוצר לנפש, מדד לעושר אזרחי המדינה, עלה ב־52% והיה נמוך רק בשמינית מרמת החיים הממוצעת במערב אירופה ובחמישית מרמת חיים בארה"ב; רמת החיים עלתה ב־45%; התפוקה של המגזר העסקי הוכפלה; פריון העבודה זינק בשני שלישים; היצוא מישראל גדל ב־140%; ההשקעות בישראל גדלו ב־165%; התיירות לישראל גדלה בשיעור של 260%; האבטלה ירדה מ־11% ל־2.6% מכוח העבודה, השיעור הנמוך בהיסטוריה של המדינה; בשנים 1971־72 הוחל בארץ בבניית 61 אלף דירות חדשות בשנה (בשנים 2015־16, לשם השוואה, הוחל בבניית 48 אלף דירות לשנה).

הכריז על תקציב של מיתון. פנחס ספיר | צילום: דוד רובינגר

אלו הנתונים הסטטיסטיים העיקריים. הם משקפים רק באופן חלקי את תחושת התרוממות הרוח הכלכלית של אותן השנים, ובעיקר את ההרגשה של פריצת ההסגר על המדינה. על 2.6 מיליון ישראלים נוספו תוך שבוע כמיליון "ערביי השטחים" - כוח קנייה ועבודה משמעותי מאוד. עד מלחמת יום הכיפורים, למי ששכח, ארץ ישראל השלמה הייתה למעשה מדינה דו־לאומית עם שליטה חד־לאומית.

לא שלא היו בעיות כלכליות ב־6 השנים ההן; האינפלציה התגברה; הגירעונות בתקציב הממשלה העמיקו. קניות הנשק מומנו על ידי הלוואות יקרות. למרות זאת, לאופוריה של 6 השנים הטובות היה בסיס כלכלי מוצק. איתן. אלא שהעוצמה הכלכלית, שאפשרה את העוצמה הצבאית, סנוורה את עיני המנהיגים והמונהגים. בוועידת "חרטום" באוגוסט 1967 אמנם דחו מדינות ערביות כל מו"מ, קל וחומר כל סימן של הכרה בישראל, אבל אחר־כך התרככו וכבר בנובמבר של אותה השנה אימצו את החלטת מועצת הביטחון 242 שעיקרה שטחים (לא "השטחים") תמורת שלום.

לעומת זאת, בבסיס העמדה של ישראל שיכורת העוצמה עמד המשפט – המזעזע כיום – מפיו של שר הביטחון משה דיין: "עדיף שארם א־שייח' בלי שלום על שלום בלי שארם־א־שייח". נקודת הפיתול בהיסטוריה הוחמצה, החמצה כבדת מחיר.

ב־2017 ישראל חזקה כלכלית אף ממה שהייתה בין 1967 ל־1973. הצמיחה איטית ופריון עבודה מאכזב, אך נתוני מפתח אחרים טובים מאוד. אין גירעונות במטבע חוץ, יש עודפים. אין אינפלציה, יש יציבות. אין אבטלה, יש השתתפות רבתי בכוח עבודה ושיפור במצבן של השכבות החלשות. התיירים באים. משקיעי החוץ באים. התוצר המקומי הריאלי לנפש עלה מ־2007 עד 2017 ב־25% ונושק ל־40 אלף דולר. ההכנסה נטו של משפחה ממוצעת עלתה ב־30% ורמת החיים הריאלית בשליש. הרזרבות קרובות ל־110 מיליארד דולר. כשהבעיה המטרידה במיוחד את שרי הכלכלה היא - מחיר שפופרת משחת שיניים בחנות בירושלים לעומת חנות בוורשה, סימן שמצבנו נהדר. נפלא. אנחנו שוב באופוריה.

גם מצבה המזרח־תיכוני והבינלאומי של ישראל מפתיע את כל רואי השחורות, כולל כותב שורות אלו. מדינות המפרץ הפרסי כבר מודות, ולא בחצי פה, ביחסי מסחר וכלכלה תקינים עם ישראל. החששות מחרם עסקי ותרבותי נוסח BDS התפוגגו. הזוועות באזורנו פקחו את עיניה של דעת הקהל המשכילה בעולם וחוללו שינוי עמוק, תפנית מובהקת ביחסה לישראל. הגינוי לכיבוש נמשך, אך ההאשמה מוטלת באותה מידה על ישראל ועל הרשות הפלסטינית.

האופוריה חוזרת. תיירים בירושלים | צילום: אלכס קולומויסקי

לאחרונה הולכת וגוברת הביקורת על ההתחמקות של המנהיגות הפלסטינית ממו"מ מדיני ממשי עם ישראל. התחפרותה בקורבנות מקוממת. גם אנחנו מתחפרים. להנהגתנו חסר האומץ לומר לאזרחי המדינה את מה שרובם ממילא יודעים היטב, וסקר דעת הקהל שפורסם בשבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות" מוכיח זאת: מוכנים להסדר מציאותי עם הפלסטינים. אנחנו, הישראלים, רוצים והולכים להשתמש בכוחנו הכלכלי, הטכנולוגי והבינלאומי לא כדי להמשיך בקיפאון, כמו ב־6 השנים שלאחר ששת הימים, אלא כדי לפתוח בדיאלוג כן ורציני עם העם הפלסטיני, על אפם וחמתם של מנהיגיו חסרי האחריות.

שוב כה קרובים לתזוזה וכה קרובים להחמצה.